איחלתי פעם לחברה, שתהיה נשואה למשך כל כך הרבה זמן, עד שכל הידיות של הסירים והמחבתות שלה ייפלו, כמו שהן נופלות משלנו, ברוך השם. אף על פי שלמען האמת, איננו נשואים כל כך הרבה כפי שאולי הייתן חושבות למראה הסירים שלנו.
המשפחה שלנו לוקחת את הציוד הביתי שלנו למחוזות שציוד כלשהו לא הגיע אליהם, או היה אמור להגיע אליהם. פעם אחת שחקנו בחצי שנה ריצוף שהגיע עם עשר שנות אחריות. בניגוד לסירים חסרי הידיות, שבשלהם שכללנו את הספורט של החזקת סירים במחזיקי סירים רבים במיוחד, כאשר הדבר מגיע לשואבי אבק – בדרך כלל אנחנו נאלצים להחליף אותם פעם בשנה או שנתיים. כך יוצא שלרוב יש לנו את המודל העדכני ביותר הקיים בשוק. לשואב האבק החדש שלנו יש מכל אבק שמחולל מעין סופת טורנדו זעירה בכל פעם שהוא מופעל. זה נותן לנו את התחושה שאנחנו ממש מעיפים את המקום!
לקראת החגים החלטתי, שאעניק לבית את אחת משאיבות האבק היסודיות ביותר. אתן יודעות, שאיבה כזו שמגיעים בה אל כל משטח ומתחת לכל משטח, כזו שממש משתמשים בה בכל האביזרים המיוחדים של השואב. גררתי את המכונה אל הקומה העליונה והדלקתי אותה בחשק. אף שהיא השאירה אחריה סימנים של “זה עתה נשאב”, היא לא הפיקה את הברק שציפיתי לו. הסרתי את צינור ההארכה, והרגשתי את תחושת השאיבה החזקה. אך כשהבטתי אל מכל האבק, הבחנתי שלא מתחוללת בו ולו בריזה קלילה, שלא לדבר על סופת טורנדו. הוצאתי את הפילטרים, חבטתי אותם על הקיר מבחוץ (חלילה שלא אקנה חדשים!) והרכבתי אותם בחזרה. בפעם הקודמת שהשואב עשה בעיות זה עבד היטב. אך לא… הסופה עדיין לא הופיעה במכל האבק. הממ. לאחר בחינה נוספת, גיליתי את הבעיה. הצינור הקצר שמחובר ישירות אל המכונה, היה חסום.
ניגשתי לעבודה. ניתקתי מהחשמל את ידידתי הנאמנה, השכבתי אותה כך שנתיב האוויר שלה נותר פתוח, והתחלתי להוציא דברים מתוך קנה הנשימה שלה באמצעות האצבעות שלי. מדהים כמה היה שם! כשאצבעותיי לבדן לא יכלו להגיע אל הסתימה, לקחתי מסרגה, הכלי המושלם לעבודה כזו. אף שהערימה שנערמה על הרצפה הייתה מרשימה, עדיין לא נראה האור בקצה המנהרה. כשגם המסרגה שלי כבר לא הצליחה להגיע למקור החסימה, נעזרתי במקל ביליארד של הילדים, ולאחר כמה דחיפות, נתיב האוויר נפתח, והערימה שעל השטיח הפכה מרשימה עוד יותר. הסתכלתי אל תוך הצינור, וראיתי את מה שנראה כמקור הבעיה. הייתה זו מחט גדולה שהייתה תקועה בצינור ונחה לרוחב הפתח שלו. ככל הנראה, מרבית הלכלוך הצליח לחדור מבעד למחסום הקטן הזה, עד שחתיכה אחת נתקעה בו. אז הצטברו עוד ועוד דברים מאחריה. אט אט, מספר הדברים שנתקעו עלה, ומספר הדברים שיכלו לעבור – ירד. אף שהיא עדיין השאירה אחריה סימני שאיבה, דבר כמעט ולא עבר שם. מעניין.
כולנו הערנו לילד שהיה זה תפקידו לשאוב – “אתה בטוח ששאבת את החדר הזה?”, בשטף החיים, לא חשבנו לבדוק את השואב עצמו. תהיתי לעצמי כמה זמן היה השואב סתום ולא באמת אסף לכלוך. וכמה זמן הייתה המחט תקועה שם? נעזרתי בצבת כדי להסיר את המחט בעדינות. ניקיתי את המברשת, והפעלתי את השואב. איזו סערה פרצה שם במכל!
החיים הם לא ממש שואב אבק, אבל לפעמים… הם כן.
לפעמים, בכל סוג של מערכת יחסים, יכולה להתרחש חסימה. פגיעה. מקום שבו מישהו אינו נשמע, או אינו מקבל את האישור שהוא זקוק לו, או אולי האמון או הכבוד שלו נשברו. אף על פי שננסה לעקוף את הפגיעה, לפעמים היא פשוט נתקעת שם, חוסמת את הזרימה של מערכת היחסים שלנו בדרך זעירה כל כך עד שלפעמים היא איננה נראית. אנחנו עשויות להמשיך עסקים כרגיל, אבל דברים נוספים הולכים ונערמים על הפגיעה הזו. אחדים מהם לא היו מפריעים לנו כלל במצבים אחרים. אם נשאל משפיעה, היא תאמר לנו: “נו באמת. את לא יכולה לוותר על הדבר הזה?” נראה שאיננו מסוגלות. היצר הרע משכנע אותנו שהעלבון הזה קשור לפגיעה ההיא, והוא הופך לחשוב מאין כמוהו.
אנחנו ממשיכות לצבור עוד דברים בדרך: אי-הבנות, רגישות יתר, אי-סובלנות. כל אלה חוסמות את זרימת הנתינה, יוצרות מרחק במערכת היחסים. הרחש שנובע מההרגשה שאיננו מחוברות ממשיך לזמזם ברקע היומיום שלנו. אנו מתחילות להרגיש את אותה תחושת עייפות; את הלהט שאבד. ולפתע אנו עשויות להבחין שאף על פי שנראה שהדברים עדיין מתפקדים, ככלות הכול, אנחנו עדיין משאירות אחרינו את ‘סימני השאיבה’, אבל הזמן יחד, ובכן, הוא לא מה שציפינו לו או חשקנו בו כל הזמן.
יכול להיות שננסה לאתחל את מערכת היחסים בדרכים שעבדו לנו בעבר. אבל משום מה, הפעם זה לא עובד. אנחנו פשוט לא מסוגלות להתחבר מחדש לרגשות שאנו יודעות שיש לנו, או שלפחות היו לנו פעם. רגשות החיבור החזקים האלה אינם מורגשים עוד. כשהדבר נמשך כבר זמן רב, את עשויה לשמוע מישהי שתאמר, “זה כבר לעולם לא יהיה מה שהיה פעם”. לפעמים, חס ושלום, הם אולי אפילו יגידו, “זה אף פעם לא היה באמת טוב”, מבלי שיוכלו להיזכר או להאמין עד כמה עוצמתית באמת ומענגת הייתה מערכת היחסים הזו בעבר.
מה אנחנו יכולות לעשות? אנחנו חייבות לעצור ולהשקיע מחשבה בשאלה – איפה התרחשה הסתימה הזו. מה הייתה הפגיעה? החתיכה הזו שלא היינו מסוגלים לעבור אותה או להתאושש ממנה? מתי היה זה שהצורך הבריא לתת, להתחבר ולהתקרב התחיל לדעוך? ברגע שזיהינו את מקור הבעיה, אפשר, במאמץ מסוים, להסיר אותו, ולהשיב מחדש את זרימת השלום והברכות.
כעת, כשהאור במערכת היחסים שלך מאיר שוב, תוכלי לראות את החיבור עם החברה/הורה/ילד/בן זוג שוב. סביר מאד שתעריכי את הקשר הזה עוד יותר מבעבר. כמו בתשובה, כאשר עושים אותה כראוי, ניקוי הגון יכול להשאיר אותנו עם הרגשה קרובה יותר. למעשה, את עשויה לתהות איך כל הדברים הקטנים האלה הפריעו לך כל כך קודם לכן. איך, עכשיו, הם פשוט זורמים בשלום!
אסיים בברכה שתהיי נשואה זמן רב כל כך שכל הידיות של הסירים והמחבתות ייפלו להן, וגם שהטורנדו לעולם לא יפסיק לנשב בכל מערכות היחסים היקרות לך!
