איך בונים מקווה?

איך בונים מקווה?

טכניקות

הן מבחינה פרקטית והן מבחינת היגיינית אין זה רלוונטי לבנות מקווה שיש בו ‘בור’ (מאגר מים) אחד בלבד של מי גשמים כשרים למקווה. במקרה כזה, בכל פעם שצריכים יהיו להחליף את מי המקווה יצטרכו להמתין עד להצטברות 40 סאה (כ-760 ליטרים) של מי גשמים חדשים. הדבר קשה עוד יותר במקומות של מחסור בגשמים.

הפתרון הפרקטי ביותר הוא לבנות מקווה שיש בו שני בורות (או יותר). בור אחד הופך לבור הטבילה, והאחר מכיל את מי הגשם. טכניקה זו מאפשרת לנקות את המקווה מבלי להידרש להמתין לירידת גשם.

ישנן שלוש דרכים לבנות את הבור המכיל את מי הגשמים: ‘השקה’, ‘זריעה’ ו’בור על גבי בור’.

השקה

המילה ‘השקה’ קשורה למילה ‘נשיקה’ ומשמשת במובן של קשר קרוב ומגע. שני הבורות נבנים זה לצד זה. האחד מלא במי ברז שמלכתחילה אינם כשרים לטבילה. רק כאשר המים הרגילים באים במגע עם מי הגשם הם הופכים כשרים, והבור המלא במי הגשמים הופך בזה לכשר לטבילה.

ולכן: א) אם יש חור בין שני הבורות והמים נוגעים אלה באלה, או, ב) אם המים באים במגע מלמעלה, מעל שפת הבורות – כי אז שני הבורות כשרים.

על החור להיות ממוקם מעל גובה ארבעים סאה של מי גשמים בבור ההשקה. בבור הטבילה, הוא צריך להיות ממוקם מתחת לגובה המים. מאחר שגובה המים בבור הטבילה צריך להיות כ-120–125 ס”מ מעל הקרקע, החור ימוקם נמוך מגובה 120 ס”מ.

קוטרו של החור צריך להיות “רחב כשפופרת הנוד” – רוחב שתי אצבעות שיכולות להיכנס אל החור ולהסתובב בו בקלות.

כיצד אפשר לדעת אם מקווה מסוים בנוי בשיטת ההשקה? אם לאחר בדיקה מתגלה כי אין זרימה של מים מן המערכת העירונית אל הבור – הרי זה בור השקה. כאשר מחליפים את המים, מרוקנים את בור הטבילה, ובור ההשקה נותר מלא במים כשרים. אז ממלאים את בור הטבילה במים חדשים, וכאשר המים מגיעים לגובה החור המחבר בין הבורות, מקבלים מי הברז שנוספו לבור הטבילה הגדרה של מים כשרים לטבילה. לעתים סותמים את החור בפקק לפני ריקון המים שבבריכת הטבילה כך שיישארו כמה שיותר ממי הגשמים. מכל מקום, הדבר יכול ליצור לפעמים סיבוכים בשלב מאוחר יותר, שכן אם שוכחים להסיר את הפקק לאחר מילוי המים, כי אז יהיו כל הטבילות במים אלה לא תקפות, שכן המים הרגילים לעולם לא נגעו במי הגשמים, ולא הוכשרו לטבילה. אשר על כן, יש שיטות המעדיפות שלא ישתמשו בפקק כלל, גם אם משמעות הדבר היא איבוד של חלק ממי הגשמים המקוריים.  

ישנן דעות הלכתיות שונות בקרב פוסקי ההלכה, בשאלה אם החור צריך להישאר פתוח גם לאחר שנעשתה ‘השקה’. יש הסבורים כי על הפקק להישאר סגור שכן, בשעת טבילה, תזוזת המים תוביל לתנועה של מים מבור אחד לשני, מה שעלול (לפי דעות אלה) לפסול את המקווה.

מנהג חב”ד הוא לפי פסיקתו של רבנו ירוחם, כי החור צריך להישאר פתוח במשך זמן הטבילה בכדי שעל המים שבבור הטבילה תחול הגדרת מי גשמים. מכל מקום, בשעת הטבילה די גם בפתח קטן (“כל שהוא”), שכן קוטר “כשפופרת הנוד”, נדרש רק בעת ההשקה הראשונית.

אם נעשה שימוש בפקק, יש להיזהר שלא להשתמש בפקק העשוי מחומרים המקבלים טומאה. פקק עץ חדש הוא האפשרות הטובה ביותר. כדאי שלא להשתמש בפקקים עשויים גומי או פלסטיק. בפקק עשוי מתכת אין להשתמש.

להלן כמה מן החסרונות הקיימים בשיטת ה’השקה’:

טכניקה זו כרוכה בחוסר וודאות. ייתכן שמי שממלא את בור הטבילה לא ישתמש בכמות מספקת של מים שתגיע עד לגובה חור ההשקה המחבר בין שני הבורות. בנוסף, במקום שנוהגים לפקוק את החור לפני ריקון בור הטבילה, עלולים לשכוח להסיר את הפקק לאחר מילוי בור הטבילה. בכל אחד מהתרחישים הללו מי הברז שבבור הטבילה לא נגעו במי ההשקה המכשירים, והמים שבבור הטבילה נותרים פסולים לטבילה. הדבר גורם לבעיות הלכתיות רציניות אם טבלו במקווה זה, ויש להתייעץ מידית עם רב בנוגע לכך. חיסרון נוסף הוא שפעמים רבות המים שבבור ההשקה עומדים בלי תזוזה למשך זמן רב ומעלים עובש. המבנה של ‘בור זריעה’, פותר את הבעיות הללו. 

זריעה

בטכניקה זו, ארבעים סאה של מי גשמים מצטברים בבור, ואליהם מוסיפים מי ברז. מי הברז מתערבים במי הגשמים, הופכים ליחידה אחת עמם, ומקבלים את ההגדרה של מי הגשמים המקוריים. המים עולים על גדותיהם וגולשים (דרך פתח ייעודי) לבור הטבילה, ועוצרים עם הגיעם לגובה הנדרש.

כך, “נזרעים” מי הברז במי הגשם, והם הופכים לכשרים לטבילה. יתרונה של שיטת ה’זריעה’ היא בכך שמי הברז הופכים כשרים לטבילה מיד כשהם זורמים אל הבור ונוגעים במי הגשמים. בניגוד לשיטת ה’השקה’, טכניקת ה’זריעה’ אינה מצריכה המתנה להגעה לגובה מסוים, ולמגע עם מי הגשמים רק בהגעה לגובה זה, וכמו כן אין צורך בשימוש בפקק. ברגע שבור הזריעה מתמלא במי גשמים המקווה כשר והוא כמעט חסין מחוסר וודאות. לרב המפקח על כשרות המקווה אין סיבה לחשוש אם מי בור הטבילה מחוברים למי הגשמים, או אם זכרו להסיר את הפקק לפני טבילה במקווה. יתרון נוסף: המים בבור הזריעה מתחלפים בתדירות גבוהה, והם נותרים רעננים.

במקווה אופייני העושה שימוש בשיטת ה’זריעה’ יש שני בורות סמוכים שחור בראש הדופן המשותפת מחבר ביניהם. על החור להיות גבוה מגובה ארבעים סאה בבור הזריעה, ומעל גובה המים הנדרש בבור הטבילה (כ-140 ס”מ מעל הרצפה). המים בשני הבורות אינם מעורבים או מחוברים בעת הטבילה.

אם כן:

1. יש להתחיל במילוי בור הזריעה במינימום הנדרש של ארבעים סאה מי גשמים.

2. יש להוסיף מי ברז אל תוך בור מי הגשמים, מוטב באופן כזה שהמים נכנסים מנקודה הנמוכה מן החור המחבר בין הבורות (תהליך ה’המשכה’ מתרחש, מכל מקום, מעל גובה המים).

3. כאשר המים גבוהים מספיק הם יישפכו, דרך החור, אל בור הטבילה.

4. המים שבבור הטבילה כשרים לטבילה כאשר הבור מכיל לפחות ארבעים סאה, וגובה המים מספיק לטבילה.    

כיצד אפשר לדעת אם במקווה זה משתמשים בשיטת ה’זריעה’? אם לאחר בדיקה מוצאים כי מי הברז זורמים אל בור מי הגשמים וממנו אל בור הטבילה – זהו בור זריעה.

אף כי בור הזריעה אמין יותר מבור ההשקה, אין הוא חף מבעיות. דרך נפוצה לפנות את המים מבור הטבילה היא באמצעות משאבה חשמלית שאיננה מפנה את כל המים. לעתים, כאשר מכבים את המשאבה, עלולים לצאת מים מהמשאבה אל בור הטבילה, מים שמוגדרים כ”שאובים” (מים שאובים, כלומר ששהו בתוך כלי קיבול בטרם הגיעו אל המקווה, הם מים פסולים למקווה).

בנוסף, המנקים את המקווה עשויים לנקות את שארית המים בעזרת סמרטוט או דלי. מים שנספגו בסמרטוט עלולים לטפטף אל המקווה, וכן מים מן הדלי עלולים להישאר במקווה, מים שמוגדרים “שאובים”.

במקרים אלה, באם כמות המים השאובים גדולה משלושה “לוגין” (מידת נפח נוזל שהייתה בשימוש בתקופת המשנה) ועליהם נוספים המים המוזרמים מבור הזריעה, גורמים המים השאובים לפסילת כל המים הנכנסים לבור הטבילה.

בור על גבי בור

כפי שהוסבר לעיל, בדרך כלל ישנם במקווה שני בורות – האחד מלא במי גשמים והאחר במי ברז. באופן כללי, יש שתי דרכים אפשריות למיקום הבורות זה ליד זה:

1) שני הבורות בנויים זה לצד זה, והם חולקים קיר משותף. בקיר המשותף ישנו חור, הממוקם מעל גובה ארבעים סאה. בור אחד מלא במי גשמים והאחר במי ברז עד לנקודה שבה מי שני הבורות נוגעים ומתערבים זה בזה, ובכך מכשירים את מי בור הטבילה לטבילה.

2) בור על גבי בור. המקווה נבנה בצורה כזו:

א) בתחילה נבנה בור אחד עמוק.

ב) לאחר מכן יוצקים “חוצץ” מבטון היוצר למעשה בור עליון ובור תחתון. הקירות שתחת החוץ יכולים לבלוט אל תוך הבור על מנת לתמוך בחוצץ, או באמצעות יצירת מסגרת פנימית שלתוכה נוצק חוצץ הבטון. שכבת הבטון החוצצת משמשת כרצפת הבור העליון וכתקרת הבור התחתון.

ג) הבור העליון הופך לבור הטבילה, ונבנות מדרגות גישה אליו עבור הטובלים במקווה.

ד) הבור התחתון מכיל [פעמיים] ארבעים סאה.

ה) פתח מושאר בחוצץ, בגודל מספיק למעבר אדם. את הפתח מכסים בלוח. יוצרים שני חורים, כל אחד בגודל של ‘טפח’ (כ-8 ס”מ) מרובע. החורים הללו מאחדים את שני מאגרי המים: מי הברז שבבור העליון המתאחדים עם מי הגשמים שבתחתון, חיבור המכשיר את המים שבבור העליון לטבילה.

מדוע נדרשים שני חורים? יש המציעים כי החור השני נועד למקרה שהחור השני נחסם, מה שעלול לקרות כאשר רגלו של האדם הטובל חוסמת את החור ומונעת מהמים להישאר מאוחדים. החור השני מבטיח כי יישאר חיבור כל העת בין שני הבורות. מסיבה זו ממוקמים החורים במרחק זה מזה, על מנת לוודא כי אי אפשר לדרוך על שניהם בו זמנית במהלך הטבילה. אין כל חורים בבור התחתון.

כיצד אפשר לדעת אם המקווה בנוי בשיטת “בור על גבי בור”? אם לאחר בדיקה מוצאים כי ישנם שני חורים ברצפת המקווה, כי אז זהו ‘בור על גבי בור’.

כשבונים מקווה כזה, עדיף שמי הברז יזרמו היישר מעל אחד החורים. כאשר ממלאים את המקווה, מי הגשמים זורמים ישירות אל תוך הבור התחתון עד שהוא מלא. מים רגילים מוזרמים כעת באמצעות טכניקת ה’המשכה’, (הליך שבו המים מוזרמים אל המקווה מעל אדמה רכה או בטון) אל בור הטבילה העליון, היישר מעל אחד החורים, כמו בשיטת הזריעה.

תהליך המילוי שונה אם מי הברז אינם זורמים ישירות מעל החורים. ראשית, יש למלא את בור התחתון במי גשמים עד שהבור התחתון עולה על גדותיו והמים מציפים את רצפת הבור העליון. אז יש למלא את הבור העליון במי הברז. מאחר שמי הגשמים קדמו למי הברז, נחשב הדבר כסוג של ‘זריעה’. כעת המקווה כשר לטבילה.

כאשר יש צורך להחליף את מי בור הטבילה, שואבים את המים מן הבור העליון וממלאים אותו בחזרה במי ברז.   

יתרונות שיטה זו ברורים:

בניגוד לטכניקת בור ההשקה בצד, כאן אין צורך לחכות עד שהמים בשני הבורות ייגעו אלה באלה, ואין כאן צורך בפקק. כאשר הבור התחתון מלא במי גשמים, יהי’ הבור העליון כשר לטבילה בוודאות. הרב המפקח על המקווה יודע בוודאות שהמקווה כשר מבלי לחשוש למגע של המים או לשכחת הסרת פקק. בדומה לשיטת הזריעה, כאשר מי הברז זורמים ישירות אל תוך מי הגשמים והם נחשבים “זרועים” בדרך הטובה ביותר. 

יתרון נוסף ומשמעותי ביותר בגישה זו היא העובדה שהבור העליון הוא המשך של הבור מי הגשמים התחתון. החורים בגודל הטפח, מבטלים, מבחינה הלכתית, את נוכחות החוצץ. ולכן, כאשר טובלים במקווה כזה, הרי זה למעשה כטבילה בבור מי הגשמים עצמו.

לכן, כאשר ישנו מקווה בשיטת בור על גבי בור, אין צורך בבורות צד נוספים של השקה או זריעה.     

שתפי

הרב שניאור זלמן לשס

המאמר הבא העוסק בשלושת סוגי מבני המקווה, לקוח מתוך הספר “להבין מקווה” [באנגלית] של הרב שניאור זלמן לשס. למידע נוסף על בניית מקווה, או להבנה מעמיקה יותר באשר להבדלים שבין שלוש השיטות ומדוע יש המעדיפים דווקא שיטה אחת ולא אחרת, עיינו בספר עצמו.

מאמרים נוספים