אין כמו הבלנית.
במשך אלפי שנים, נשים כמו ג’ניס פלנר ליוו נשים יהודיות בטקס הטהרה החודשי שלהן, שמקורו בספר ויקרא.
“אני יכול לומר לך בלי להתלבט, שאין אף אדם בקהילה שלנו – לא הרב, לא נשיא הקהילה, אף אחד – מסור כל כך כמו הבלנית”, אומר הרב הלל גולדברג, עורך ראשי בעיתון היהודי המקומי.
העידנים שחלפו לא גרעו מחשיבותה. הבלנית מלווה נשים, בפרטיות מוחלטת, אל בריכת הטבילה במקווה. כאן, ההלכה היהודית דורשת כי היא תטבול את עצמה לאחר המחזור החודשי, בטרם תוכל לחדש קיום יחסים אינטימיים עם בעלה.
לא רק נשים אורתודוקסיות, כי אם נשים מרקעים שונים ומגוונים, מגיעות למקווה, אומרת פלנר, 53, נשואה ואם לבן ובת בוגרים. רק היא יודעת כמה נשים בדיוק מגיעות למקווה, והיא לא הולכת לספר.
“אינטימיות אמיתית היא לא זו שמתרברבים בה” היא אומרת. “אנחנו מדברים על אינטימיות בין בעל לאישה”.
הזמן הקבוע לטבילה לאחר המחזור החודשי הוא מדויק כל כך, שעל הבלנית להיות זמינה כל הזמן. בדנוור יש שני מקוואות. המקווה בצד המערבי של העיר נבנה בשנת 1960. פלנר אחראית למקווה החדש בצד המזרחי – מקווה חדיש שנבנה בשנת 1998 בעלות של 350 אלף דולר.
זהו מבנה מרווח, בעל תקרות גבוהות ואריחים בצבע לבנדר מעושן. דלתות דיסקרטיות מאפשרות כניסה ויציאה פרטיות. הטבילה המלאה עצמה נעשית לבד, כשרק פלנר נמצאת שם כדי לוודא שהטקס מבוצע כראוי.
“כשהיא טובלת בשלמות במים, אני נוהגת לומר שהיא לבושה בבגדים של אלוקים”, אומרת פלנר.
ההלכה היהודית מחייבת שהמים יהיו מי גשם טהורים – ללא מגע יד אדם או כלים. במקרה זה, המים נאספים אל מערכת סינון שהופכת את המים לשקופים כל כך עד שהם נראים כצל בלבד.
פלנר חייבת לוודא שהאישה פשטה את כל בגדיה, ושאין עליה כל איפור, תכשיט או כל דבר אחר שיכול לחצוץ בינה לבין מי המקווה הטהורים.
“רבים משייכים את הטבילה במקווה כאקט של ניקיון לאחר מצב של חוסר נקיות – מה שכמובן משפיל נשים”, אומר גולדברג, המייעץ למקווה. “הדבר מבוסס על תרגום שגוי של הכתובים. כאן מדובר על מצב של טומאה רוחנית”.
באיחוד של העולם הרוחני עם הגשמי, האובדן של הביצית הלא מופרית הוא מעין מוות קטן. החזרה לחיים נעשית באמצעות הטבילה במקווה. כך, חוקי המקווה נועדו, כמו כל החוקים הרוחניים, ליצור קשר בין אלוקים ובין האנושות. הטבילה במקווה חשובה כל כך ביהדות, כך שעל פי ההלכה בניית מקווה קודמת לבניית בית כנסת: “אם איש אינו יכול לחיות עם אשתו, ואישה אינה יכולה לחיות עם בעלה, אין מקום לחיי משפחה יהודיים”, אומר גולדברג.
המקווה מביא ברכות לחי המשפחה, אומרת שרון גלט, ממשתמשות המקווה שבצד המזרחי של העיר: בזמן הריחוק החודשי של בני הזוג, “זה זמן מיוחד מאד. לא נוגעים זה בזו. צריכים לתקשר בדרך אחרת לגמרי”. לאחר הטבילה במקווה, מתחדשים היחסים האינטימיים, “וזה יוצר חוויה של ירח דבש”.
פלנר רואה שמחות וטרגדיות כאן: כלות מגיעות למקווה לפני החתונה שלהן, “ואי אפשר לתאר עד כמה הן נרגשות”. וגם לאחר הפלה, “זה המקום שהאבל מתבטא בו”. נשים עם בעיות פוריות מוצאות במקווה מקום של החלמה ותקווה, שם, “לפעמים מתבהרות כל הבעיות”.
מלבד האפשרות לרומם את המיניות האינטימית, פלנר אומרת שיש כאן עוד ברכה נסתרת שהפמיניסטיות כבר הבחינו בה: “האחריות על מערכת היחסים האינטימית היא בידיים שלהן, מפני שהן אינן מותרות להיות עם בעליהן לפני שהן מגיעות לכאן”.
