הרב אהרן הוא המנהל של ” Gateway Family Counseling Centre”, מרכז לייעוץ משפחתי במלבורן, אוסטרליה. הוא זכה לסייע למאות יחידים, זוגות ומשפחות בתחומים של ייעוץ זוגי והתמכרויות. הרב אהרן מעביר סמינרים בבתי ספר, מנחה סדנאות של הורות וזוגיות בקהילה, ומרצה ברחבי העולם בנושאים אלה. תוכלו לקרוא עוד מפרי עטו כאן באתר :
הטבילה במקווה מסמלת קשר עם מקור כל ההוויה, הקדוש ברוך הוא. אישה הטובלת במקווה כך שכל גופה מכוסה במי המקווה מתחברת בשלמות, בכל מאודה, לאלוקים. בדומה לזה, מזווית רגשית, על האישה להתמזג בשלמות בחוויית המקווה. עליה להבין כי מתרחש כאן תהליך מקודש, כזה שיעניק לה רגישות חדשה לרוחניות. תחושת הטהרה, האיחוד המיוחל עם בעלה, והחשוב מכול – מילוי רצונו של הקדוש ברוך הוא, כל אלה מצטרפים ויוצרים חוויה מרוממת.
הקשר שבין אינטימיות ומחויבות הוא מרחיק לכת. הוא משתרע הרבה מעבר למערכת היחסים שבין איש ואישה. מנקודת המבט של התורה, מושג האינטימיות הוא ליבתו של הקשר שבין האישה לאלוקים. זהו גם האמצעי שדרכו מביע הקב”ה את ההערצה והאהבה שלו לעם היהודי.
בשביל האיש והאישה, השותפים לנישואין, הטמעת קוד ההתנהגות של טהרת המשפחה בחייהם היא מחויבות רבה. יש לה השפעה על מערכת היחסים שלהם הן פיזית והן רוחנית. החל ברעיונות הנשגבים ביותר הקשורים לעקרונות המקווה והטהרה וכלה בעיצוב חדר השינה, חלים הכללים הללו. ברמה עמוקה יותר, הפילוסופיה שמאחורי טהרת המשפחה רלוונטית לאופי התקשורת ולרמת האינטימיות שחולקים בני הזוג, בעוד שברמה היומיומית היא עשויה להשפיע על תוכניות החופשה שלהם או על פעילות הפנאי שלהם.
מכל מקום, בין האישה לאלוקים, טהרת המשפחה מסמלת קשר מיוחד, מערכת יחסים פרטית שלה עם הבורא. המקווה מאפשר סוג של אינטימיות אל תוך מערכת היחסים של האישה ואלוקים, איחוד וקשר שאין לו אח ורע בהלכה היהודית או בחוויה התרבותית-יהודית. הטבילה במקווה יוצרת אחדות עם אלוקים; זוהי אינטימיות רוחנית הקובעת את הטון ומכשירה את הקרקע לאינטימיות שרק אז היא יכולה ליהנות ממנה עם בעלה.
במקביל, מעניין לציין כי המצווה היחידה האחרת שמערבת את הגוף כולו היא מצוות הסוכה, שבה, ברוב המקרים, יושב האדם כולו. לשתי המצוות מאפיין דומה נוסף: הקשר שלהן לשמחה. החובה המוטלת על הבעל לקיום יחסי אישות מצויה במילים “ושמח את אשתו” (דברים כד, ה). התואר של חג הסוכות הוא “זמן שמחתנו”. ואכן, המסר של חג הסוכות מפורש בתורה בהקשר לסיבת המצווה: “למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים” (ויקרא כג, מג). המחויבות לקדוש ברוך הוא מצריכה דעת, מילה הקשורה בתנ”ך לאינטימיות.
הקשר שבין סוכה למקווה מועצם עוד ברעיון שהסוכה מושווית לחופה, ושבעת ימי החג מקבילים לשבעת ימי השמחה שלאחר יום החתונה. הרמב”ן מרחיב עוד את הרעיון הזה ומשווה את שבעת ימי חג הסוכות לשבעת ימי הבריאה. רוח הבריאה האלוקית שורה באישה ומקבלת חיות חדשה באמצעות מי המקווה המכונים “מים חיים”.
מחויבות מוחלטת עשויה לעתים להתקשר לנטל ולאחריות מכבידה. אך לאמתו של דבר, מטרתה היא להביא שמחה לאלה המבטאים את המחויבות הזו הן בקשר לחגים או בקשר למקווה ולתחום האינטימיות.
ולסיום, באמצעות חוויית הנישואין והאינטימיות מודגשת האהבה של הקב”ה והערצתו לעם ישראל. הקדוש ברוך הוא מתענג על קניין השמחה של העם שלו המושג באמצעות נישואין ואהבה. המצווה הראשונה בתורה היא “פרו ורבו” (בראשית א, כח). המדרש מספר לנו שהקב”ה ניצח על נישואי אדם וחוה ביום הראשון לבריאה. ההכרה של הקב”ה בחשיבות היחסים שבין איש לאישה באה לידי ביטוי בתחילת ספר בראשית, בדברי אלוקים: “לא טוב היות האדם לבדו” (בראשית ב, יח).
חכמינו מלמדים אותנו כי הקב”ה התענג על נישואי האבות. התורה מזכירה פרטים אודות יחסי האבות עם נשותיהם, על מנת ללמד אותנו על גודל השמחה של אלוקים בראותם יחד.
כה חשובים הם הנישואין והמשפחה לאלוקים, עד שהתלמוד מספר לנו כי עם הגיעו של האדם לעולם הבא הוא נשאל שלוש שאלות: “נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה?”
הקב”ה מראה את היחס המיוחד שלו לנישואין בכך שהוא ‘משחרר’ מהעולמות העליונים את נשמות ההורים והסבים שנפטרו, שיוכלו להיות נוכחים בנישואי ילדיהם. בחתונה, תחת החופה, הקב”ה נכנס לשותפות לכל החיים עם הזג הטרי, ומקנה לאישה את הברכה ואת הכוח של יצירה.
כמה משמעותי הוא המדרש המספר על שאלתה של אותה גבירה רומית את רבי יוסי בן חלפתא, מה עושה הקב”ה לאחר שסיים לברוא את העולם? שאליה השיב רבי יוסי – “הקב”ה יושב ומזווג זיווגים…”
איחוד ואחדות הם עניינים מרכזיים ביהדות. אנו מעידים על אחדות הבורא בקריאת שמע בכל יום. “ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד” גם הוא מוזכר בכל יום בהתייחסות לימות המשיח. אינטימיות היא הכוח המניע שבאמצעותו מושגים האיחוד והאחדות במערכת היחסים שבין איש ואישה, האישה והקב”ה, ובסופו של דבר – הקב”ה ועם ישראל.
