לפני שנים, חי אדם עשיר, שהיה לו מנהג מעניין. ביתו היה פתוח תמיד, והוא היה מזמין את עניי העיירה שבה גר, לאכול על שולחנו. הוא היה מצלצל בפעמון קריסטל קטנטן, שלקולו הופיע משרת ואוכל בידיו, והעניים היו נהנים מסעודה משובחת. בסיומה של כל סעודה, היה המארח שוטח לפני האורחים את מיטב כלי האוכל היוקרתיים שלו, ומזמין כל אחד מהאורחים לבחור אחד מהם, כמתנה לקחת הביתה.
יום אחד, קיבל עני אחד מן הכפר הסמוך הזמנה לביתו של העשיר. כשהגיע תורו של האיש העני לבחור מן הכלים, הוא לא ביקש את אחד הדברים המתבקשים כמו גביע או קנקן, ובמקום זאת הוא ביקש את פעמון הקריסטל הקטן.
האיש העשיר חשב בלבו שזו בקשה מוזרה לפריט לא שימושי במיוחד, לאדם עני שאין לו משרתים משלו. מכל מקום, הוא העניק לאורח את מבוקשו בחפץ לב.
האיש העני חזר אל הכפר שלו, וביום שלמחרת הזמין את כל השכנים לסעודה חגיגית בביתו. הוא ערך שני שולחנות עץ ארוכים וישב לחכות לאורחים שלו בציפייה דרוכה. האורחים הגיעו, סקרנים לגלות כיצד מתכנן איש עני כל כך להגיש אוכל לאנשים רבים כל כך. כשנכנס אחרון האורחים וישב, הוציא האיש את הפעמון מכיסו, וצלצל בו ברוב רושם.
כולם חיכו. דבר לא קרה. הוא צלצל שוב. ושוב – דבר לא קרה. הוא צלצל בקול ובלי הפסקה, אך שום משרת לא הופיע, אף מגש של אוכל לא הופיע. שום דבר. האיש העני חש מושפל. סמוק מזעם ובושה, הוא עזב את אורחיו המבולבלים ורץ כל הדרך חזרה לביתו של העשיר.
“רימית אותי!” הוא זעק, “החלפת את הפעמון. לא נתת לי את הפעמון שלך!”
“כמובן שנתתי לך את הפעמון הנכון”, השיב האיש העשיר. “נתתי לך בדיוק את אותו הפעמון שהשתמשתי בו אתמול כדי לזמן את המשרתים שלי”.
העני געש וסער. “מדוע, אם כן”, הוא דרש לדעת, “לא הופיע איש כשצלצלתי בפעמון?”
בזוגיות שלנו, אנחנו נוהגים לפעמים כאותו איש עני. אנחנו מצלצלים בפעמון, ודבר לא קורה. ואז אנחנו תוהים: מי החליף לנו את הפעמון?
פעם, נישואין היו דבר פשוט: כשאיש ואישה נישאו, הם צלצלו בפעמון, וזה עבד. שני אנשים פגשו זה את זו, ואם הם אהבו זו את זה, הם התחתנו. ולאחר שהם התחתנו, הם נשארו נשואים. כך היה אצל הסבים שלנו, אצל אבותיהם, ואפילו לאנשים לא מבריקים במיוחד – זה עבד. אנשים מכל הסוגים התחתנו, הנישואין היו חמים וקרובים והחזיקו מעמד. לא נדרשו כישורים מיוחדים לנישואין מוצלחים.
כיום, כשאנו מצלצלים בפעמון הנישואין, זה כבר לא עובד כמו שזה עבד פעם. איפשהו בדרך עשינו את הטעות והנחנו שזוגיות נפלאה כזו פשוט מתרחשת מאליה. התייחסנו לזה כמובן מאליו. בסופו של דבר, אנשים מתחתנים כבר חמשת אלפים שנה. אם הם הצליחו, גם אנחנו יכולים. אז אנחנו מתחתנים, ומצפים לחום ולקרבה שיגיעו.
אך דבר לא קורה. למה זה לא עובד? מה חסר לנו?
חסרה כאן אינטימיות, היכולת לחלוק את המקום שלנו, אותו מקום פרטי שקיים בכל אחד מאיתנו, המקום האישי, המקודש והעמוק. כשהמקום הפרטי המשותף הזה מופר, מכל סיבה שהיא, הזוגיות שלנו נעשית סתמית, ריקנית ורדודה.
עד לא מכבר, כולם ידעו מהו נושא אינטימי. זה היה פרטי, אישי ושלא לעיני הציבור הרחב. אם ניסה מישהו לדבר על רגשות אינטימיים בשיחת רעים, כולם הסמיקו, והנושא ירד מיד. אנשים הבינו את הגבולות שלהם, הם ידעו אינסטינקטיבית מתי לעצור. היום, לעומת זאת, אנחנו מדברים ומדברים על הצורך שלנו באינטימיות, החסר שלנו באינטימיות, משברים הנוגעים ליחסים אינטימיים שלנו – אין לנו מושג קלוש על מה אנחנו מדברים.
פעם, לאחר שחזר מהלימודים, הגיע ילד קטן אל אביו ושאל: “למה ברא אותנו אלוקים עם אף אחד, פה אחד אבל שתי עיניים?”
האב חשב מעט, ולאחר זמן מה אמר לילד: “הקב”ה נתן לנו שתי עיניים, עין ימנית ועין שמאלית. בעין הימנית אנחנו מביטים על חברים, בעין השמאלית – על ממתקים”.
הילד שאל שאלה רצינית, והגיעה לו תשובה רצינית. לומר שיש לנו עין אחת כדי להביט בחברים והאחרת בממתקים, לא נשמע כתשובה לשאלה. אבל הבן הבין את התשובה והיה מרוצה ממנה.
הבה ונעמיק מבט. מה היה קורה אילו הייתה לנו עין אחת בלבד? היינו רואים אורך ורוחב, אבל לא הייתה לנו האפשרות לראות את העומק. הכול היה נראה שטוח.
אנחנו מסוגלים לראות בתלת ממד מפני שיש לנו שתי עיניים. בשתי עיניים, אנו יכולים לראות שטחי או עמוק, קרוב או רחוק.
אם כן, מה שאמר האב לבנו, לא הייתה סטייה מן הנושא, הייתה זו התשובה האמיתית לשאלה. הוא רק ניסח את התשובה בצורה כזו שגם הילד יוכל להבין אותה. הסיבה שיש לנו שתי עיניים היא בכדי שנוכל להבחין בהבדל שבין שטחי לעמוק. בעבור ילד, סוכרייה היא דוגמה לשטחי, וחבר – לעמוק.
היכולת לחדור מבעד לפני השטח, לעומק בחיינו, לחיות בעושר של תלת ממד, הוא ככל הנראה האתגר האולטימטיבי שדורנו ניצב בפניו. אך במקום לקרוא עליו תיגר, אנחנו נכנעים מבלי להילחם.
בימים עברו, נדרשו בעיות חמורות למדי בכדי לגרום לזוג להתגרש. במקרים שבהם האהבה והמשיכה אבדה, הם היו מלאים בשנאה ובחיכוכים. הם התגרשו; לא הייתה להם ברירה. היום, אנו מוצאים גירושין מנומסים ונקיים – בלי שפיכות דמים, בלי זעם, בלי תלונות רציניות, בלי אבל על מערכת יחסים חשובה שאבדה. רק ‘מרחק’, ו’קשר שניתק’.
זוג כזה מגיע לייעוץ נישואין ואומר: “אנחנו רוצים להתגרש”.
“למה אתם רוצים להתגרש?” שואל היועץ. “איך אתם יכולים להתגרש אחרי חמש שנות נישואין?”
“ובכן”, הם אומרים, “מעולם לא הייתה בינינו אינטימיות”.
בני הזוג היו נשואים במשך חמש שנים. הם חלקו ביניהם את המחשבות והפעולות האינטימיות ביותר. ובכל זאת, הם מסוגלים לפנות ולומר, “אתה יודע, אנחנו אפילו לא מרגישים נשואים. בלי לקחת ללב, אנחנו פשוט רוצים להתגרש. אין לנו דבר זה נגד זו, אנחנו רק מחפשים מערכת יחסים אינטימית במקום אחר”.
איך זה יכול להיות? איך זה קרה לנו?
בראשית האנושות, כאשר בני האנוש שגו, אם הם לא הבינו איזשהו היבט בחיים שלהם, אם דברים לא התנהלו כשורה, הם הניחו שהבעיה היא דתית. אולי הם עבדו את האל הלא נכון, אולי הם החסירו איזה טקס חשוב, אולי הם פגעו באליל שלהם איכשהו. האתגר המוסרי של אותם הימים היה למצוא את אלוקים.
על פי חכמי הפנימיות, מכל מקום, ישנו המושג של “יצר הרע”, שתפקידו לאזן את הכוחות של הטוב והרע בעולם, כך שלבני האדם תהיה בחירה חופשית. באותם ימים התמסר היצר הרע לבלבל את תפיסותיהם של בני האדם באשר לאלוקים. מסיבה זו, בימי קדם, היו רבים מן האנשים עובדי אלילים. מן הצד השני, גם אם הם אולי עבדו את האל הלא נכון, לא היו להם בעיות של אינטימיות. הם לא הטילו ספק בתפקידיהם כגברים או נשים, והם הכירו וכיבדו את הגבולות של האחר ואת הצורך שלו במרחב פרטי.
בימינו, הבעיות שלנו לא נוגעות כל כך לרוחניות, אלא דווקא להיבטים המוחשיים ביותר, הארציים ביותר והאישיים ביותר של החיים שלנו. ה”יצר הרע”, כפי שאנחנו מכירים אותו, מנסה לבלבל אותנו בקשר להיבטים הפיזיים של החיים שלנו, ומפריע ליכולת שלנו לפעול. בעוד הקדמונים נאבקו להבין מהם הצרכים של הנפש שלהם, אנחנו צריכים להיאבק בכדי להבין מהם הצרכים של הגוף שלנו. האתגר המוסרי שלנו הוא לעבוד את אלוקים, באמצעות מעשים טובים, בידיים שלנו, ברגליים שלנו, בפה שלנו, בגוף שלנו. בהתאם לזה, הקושי שלנו הוא עם אינטימיות, עם החלק הפיזי של החיים שלנו.
אינטימיות היא מיומנות מעודנת. כמו מיניות, היכולת להיות אינטימי והדרכים להיות אינטימי צריכות להיות מוגנות ומתועלות כראוי. בחיים, כפי שהקב”ה התכוון, יש להזין את האינטימיות, לשמר אותה ולתחזק אותה. הכלי שהתנ”ך מציע לנו לצורך המשימה הזו הוא – צניעות: הגבול ששומר על המשכן הפרטי שלנו.
לדוגמה, לאורך ההיסטוריה של האנושות, בתרבויות רבות, כיסו נשים את שערן. האם המטרה הייתה להפוך אותן למושכות פחות? אם כן, הרי שזה לא עבד. כיסוי הראש עצמו הפך אטרקטיבי. המטרה היא אם כן, לכסות את מה שאינטימי.
אין שום מעלה בלהיות בלתי מושך. ההפך הוא הנכון. להיות יפה, להיות מושכת, להיות מרשים – כל אלה הן מעלות, במיוחד בנישואין.
האישה התנ”כית שהתלבשה בצניעות עשתה זאת לא כדי להיות פחות מושכת, אלא כדי לשמר ולהגן על משהו שביר שיכול להיאבד בקלות: היכולת שלה להיות אינטימית עם בעלה, מה שהעשיר את החיים של שניהם.
זהו חלק מאובדן ההבנה שלנו בקשר למה אינטימי ומה לא, עד שאיננו מסוגלים עוד להבדיל בין מה שמושך לבין מה שאינטימי. איננו מבינים עוד שבגד איננו אינטימי. זה היה ברור לחכמים הקדמונים שבעוד בגד יכול לקצור תשבחות ולמשוך תשומת לב, הוא איננו מעורר רגשות אינטימיים, לא באדם שצופה בו וגם לא באדם שלובש אותו, במיוחד לא באדם שלובש אותו.
זה מזכיר את השאלה עתיקת היומין: “האם אתם נועלים את הבית בכדי להרחיק ממנו אנשים, או בכדי להגן על מה שבפנים?” האם עלינו לנהוג בצניעות ולהתלבש בצניעות בכדי למנוע הפרעות מבחוץ, למנוע דברים בלתי רצויים מלהתרחש, או אולי בכדי לשמור ולהגן על מה שבפנים: היכולת העדינה והרגישה לתחזק מערכת יחסים אינטימית?
דברים רבים הם יפים ומושכים – אנחנו אוהבים בגדים, אוהבים אמנות משובחת ונהנים מאוכל טוב. אבל הדברים האלה אינם אינטימיים; הם לא נוגעים בחלק הזה שבנו שאומר “זה מי שאני”. דברים אחרים לעומת זאת, מעוררים תגובות אינטימיות – הרגשות העמוקים ביותר של אהבה, ביטוי מלא תשוקה של המיניות שלנו, הגילוי של הנשמה שלנו – והדברים האלה כולם קשורים למסגרת הנישואין.
המסר של הקב”ה אלינו הוא ברור: אישה נשואה צריכה לשמור את האינטימיות שלה לבעלה, וגבר נשוי צריך לשמור את האינטימיות שלו לאשתו. זה יכול להתקיים בתוך המסגרת המגוננת של הצניעות. בצורה עמוקה ומשמעותית, החכמה המקראית עוזרת לנו להגן על היכולות המולדות והיקרות שלנו מהתנוונות, השחתה ואובדן.
הצניעות נועדה לשמר את האינטימיות, לא בכדי להגן מפני חטא. הצניעות לא נועדה למי שרוצה לחטוא, כשם שהחוקים לא נועדו למי שרוצה לבצע פשעים. הצניעות נועדה למטרה עדינה הרבה יותר: לשמור על הממד השלישי שלנו, על היכולת ליהנות ממערכת יחסים עמוקה ואינטימית.
אם אנו רוצים לחטוא, אנחנו יכולים לחטוא, ולא משנה עד כמה אנו צנועים בלבוש שלנו. הפוריטאנים והוויקטוריאניים היו לבושים מכף רגל ועד ראש וצנועים בצורה קיצונית, וזה לא צמצם את החטאים שלהם. זה פשוט הפך את זה לקצת יותר מורכב, אבל מי שהיה נחוש דיו… הצליח לחטוא.
מטרתה של צניעות איננה להחביא את עצמנו מעיני הצופים; מטרת הצניעות היא לשמר את האינטימיות שלנו. גם בין בני זוג נשואים יש עדיין צורך בצניעות. ובמיוחד אצל בני זוג נשואים, יש להגן על האינטימיות ולהזין אותה. אם רוצים שהנישואין שלנו יחזיקו לכל החיים, כמו שהם אמורים, הבעל והאישה צריכים לעבוד יחד כדי לשמור על האינטימיות ולשמר אותה.
כשאלוקים אמר: “תהיו צנועים”, הוא בעצם אמר לנו, “הגנו על האינטימיות שלכם. זו יכולת עדינה ויקרה. ואם לא תדאגו לה, תאבדו אותה”. אחרי שהכול נאמר ונעשה, הצניעות שומרת על העושר שמאחורי צלצול הפעמון.
הצניעות היום תסייע לצלצול הפעמון לשמור על ההשפעה שאנחנו מחפשים שתהיה לו, ההשפעה שהייתה לאבות אבותינו כשהם צלצלו בפעמון: אינטימיות ומיניות בדרך שרוצה הקב”ה.
מתוך הספר “האם אף אחד כבר לא מסמיק?” מאת הרב מאניס פרידמן.
