כמה מחכמינו זיכרונם לברכה היו דורשים לא רק את מילות התורה, אלא גם כל אות ואות שבה. מי שהיה גדול ההולכים בשיטה זו הוא רבי עקיבא, שהיה דורש כל אות וכל תג שבתורה.
היה זה הוא שדרש: “איש ואישה – זכו, שכינה שרויה ביניהם, ואם לאו – אש אוכלתם” (תלמוד בבלי, סוטה, יז).
דרשה זו מבוססת על המילים “איש” ו”אשה” – אם נסיר את האות י’ מהמילה “איש”, נקבל את המילה “אש”, וכמו כן אם נסיר את האות ה’ מהמילה “אשה”, נקבל את המילה “אש”.
מכאן אנו למדים כי בלבם של כל איש ואישה ישנה אש אוכלת. כאשר הם נישאים זה לזו, שתי אשים מתכנסות, ועלולות להצטרף לאש היכולה להרוס עולמות שלמים, אם הן אינן מנותבות כראוי.
אי אפשר לכבות את האש הזו, שכן היא היא המניעה את כוח החיים, אך להשאיר אותה כמות שהיא אי אפשר גם כן, שכן היא עשויה להניע גם רוע.
מה עשה אלוקים? הוא מיקם את אחת מאותיות שמו, האות הראשונה של שמו הקדוש, האות י’, בין האות א’ לאות ש’ – וכך נוצרה המילה “איש”. הוא לקח את האות השנייה של שמו, האות ה’ ומיקם אותה לאחר האותיות א’ ו-ש’, וכך נוצרה המילה “אשה”. בדרך זו, גם לאיש וגם לאישה יש את האש שלהם, אך כשהם נישאים – מצטרפות האותיות הנוספות בשמם ליצור שם קדוש “י-ה” שישכון ביניהם.
כאשר השכינה שורה, האש מחממת ומאירה ואיננה שורפת ומכלה. אם בני הזוג מקבלים בברכה את הנוכחות האלוקית, ברכת השכינה שורה במעשי ידיהם והם הופכים שותפים למעשה היצירה האלוקית.
אך אם הנוכחות האלוקית איננה רצויה להם, היא אינה שוכנת בתוכם והם נותרים רק כשתי אשים שורפות ומכלות.
כל בית יהודי הרי הוא מקדש מעט. השוכנים בו דומים לכוהנים, והפעולות המתבצעות בבית זה קדושות כעבודת המזבח.
הקרבנות של אותו שירות קדוש הם: שליטה באותה אש משתלחת שבלבות האיש והאישה – הימנעות מקטטות, אהבה מיטיבה ותמיכה הדדית.
יישום של האש הטבעית בדרך הראויה, בקיום מצוות הבורא ובקיום העולם, טיפוח של דורות קדושים מלידה, ומוכנות אוהבת לשאת בנטל: יהי זה גידול ילדים, יחסי שכנות או צדקה.
אין קרבנות היקרים לקדוש ברוך הוא כקרבנות אלה. בתים שבהם מובאים קרבנות שכאלה, הם אכן בתי מקדש, בתים שמהם תצמח גאולת ישראל.
