אחותי התקשרה אליי בערב פסח, תשעה חודשים לפני שהריתי את בתי הקטנה והיפה (ראו את הסיפור “טבילה בזמן“).
בחשש רב, היא סיפרה לי שיש לה בעיה גדולה. “אני אמורה ללכת למקווה בליל הסדר! איך אני אמורה לעשות את זה? אנחנו אמורים ללכת לבית של אמא, בית מלא אורחים! כולם יראו אותי בלי איפור! שעה הליכה! איך אני יכולה לעשות את זה? אני לא יכולה לחכות וללכת בחול המועד?”, היא שאלה אותי, מתפללת בלחש לקבל את האישור וההסכמה שלי. אבל אני, נאמנה לאמונה החזקה שלי שאסור לדחות טבילה במקווה, אמרתי לה שהיא חייבת לעשות את זה, היא חייבת לטבול בזמן. היא התנגדה ואמרה שאיננה יכולה, אבל אני הייתי עקשנית ובסופו של דבר היא הסכימה.
היה עדיין קר למדי באותו ליל סדר, אבל היא צעדה באומץ במשך שעה אל המקווה. כשהיא הגיעה, דמיינו לעצמכם את התסכול שלה, לשמוע מהבלנית שהבוילר התקלקל ושאין מים חמים בכלל! המקווה עצמו היה קר כקרח!
מיואשת למדי, היא התיישבה לנוח לרגע, לנשום ולנסות להתחמם מעט מההליכה הקפואה. בעוד היא נחה לה, נכנסה אישה אחרת פנימה, בלי כיסוי ראש, לבושה במכנסיים, מוכנה להיכנס למקווה. גם לה נאמר, שאין מים חמים בכלל.
“לא משנה”, אמרה הגברת. “זה הזמן שלי לטבול ואני הולכת לעשות את זה, עם מים חמים או בלי מים חמים!”, היא פנתה לאחותי, ואמרה: “ואת גם!”.
הלהט שלה היה מדבק. אחותי טבלה, ויצאה כחולה מהקור המקפיא של המים. היא עשתה את דרכה בחזרה הביתה בלילה הקר הזה, והגיעה לליל הסדר, בלי איפור, לשולחן מלא אורחים.
באותו לילה היא הרתה.
תשעה חודשים מאוחר יותר, כשהיא שוכבת בבית הרפואה, מניקה את התינוקת החדשה שלה, היא הבחינה בזווית עינה בשבריר תנועה. כשהביטה לכיוון, היא זיהתה את אותה אישה שטבלה איתה אז במקווה, דוחפת עריסה! אחותי קראה אליה, “את זוכרת אותי?” “בוודאי שאני זוכרת אותך”, היא השיבה. “מזל טוב!” אמרה אחותי, “אני ילדתי בת, ומה את?”
היא פנתה לאחותי בחיוך ואמרה, “תאומות!” אחותי הבינה שהאישה המיוחדת הזו בורכה בברכה כפולה! ברכה אחת על המצווה שלה ועוד ברכה על החלק שלה במצווה של אחותי!
כשאת מקיימת את המצווות שלך בשמחה, מכל הלב, לא תמיד תוכלי לראות מיד את התוצאות המבורכות. הברכות נמצאות שם בכל מקרה, ומחכות להתגלות כשיגיע הזמן.
