שאלה:
מדוע מתייחסים תמיד אל הקב”ה בלשון זכר? אנו קוראים לו “אבינו”, “מלכנו”, תמיד זה “הוא”. הרי אלוקים איננו אדם. מדוע אם כן, היהדות מנציחה את העליונות הפטריארכלית הגברית הזו?
תשובה:
אמת. אלוקים נשגב מכל הגדרה מגדרית. כמקור כל החיים, אלוקים כולל גם את הגברי וגם את הנשי. הדבר בא לידי ביטוי בתפילות שלנו. לפעמים אנו פונים להיבט הנקבי של הקב”ה, ולפעמים להיבט הזכרי. הכול תלוי בהקשר.
למעשה, אנו מתייחסים אל הקב”ה בצד הנשי, באחת התפילות הפופולריות ביותר – “לכה דודי”. בכל ליל שבת, אנו מקבלים את “שבת הכלה” ואת “שבת המלכה”. מיהי הכלה המלכותית הזו? לא אחרת מה’שכינה’, הנוכחות האלוקית הנקבית ששוכנת ומתגלה ביום המנוחה. מדוע אלוקים נקבי בתפילה זו, בעוד ברוב התפילות פונים להיבט הזכרי שלו?
בכדי להשיב לשאלה זו, בואו ננסה לנתח הבדל בסיסי בין גברים לנשים. הכירו את איילה ויוסי:
יוסי מגיע הביתה לאחר יום עמוס ולחוץ בעבודה. איילה חשה במצב הרוח הרע שלו.
איילה: מה קורה יוסי? האם הכול בסדר?
יוסי: מה?
איילה: מה מטריד אותך?
יוסי: כלום.
איילה: (פגועה) מה זאת אומרת “כלום”? אני רואה שמשהו לא בסדר. אני לא מספיק חשובה לך שתוכל לחלוק אתי את הרגשות שלך?
יוסי: ????
איילה שכחה שגברים משתפים בבעיות שלהם רק כאשר הם חושבים שתוכלי לעזור להם למצוא פתרון. אחרת, למה להטריד מישהו אחר בבעיות שלך? מאחר שיוסי מרגיש שהבעיות שלו בעבודה אינן בתחום המומחיות של איילה, הוא שומר אותן לעצמו. היא לא תוכל לייעץ לו בעניין, אז הוא יפתור את זה בעצמו. בינתיים, איילה מרגישה פגועה ושיוסי לא אוהב אותה, מפני שנשים משתפות בבעיות שלהן לא בכדי להגיע לפתרון, אלא פשוט לשם השיתוף, וכדי להרגיש קרבה ואהבה. היא לא תכננה לייעץ לו או להציע פתרונות, היא רק רצתה להיות שם בשבילו ולהרגיע אותו. אבל גברים לא מבינים את זה.
עכשיו, בואו נחליף צדדים. ביום אחר, איילה מגיעה הביתה מהעבודה, ולפני שיוסי פותח את הפה, היא אומרת לו:
איילה: היה לי יום ממש קשה בעבודה. הבוס שלי מתנהג כמו חיה. הוא לא הפסיק ללחוץ עליי, ולא משנה כמה שעשיתי, זה אף פעם לא מספיק לו. ואני ממש לא מסוגלת לסבול את הגישה המתנשאת שלו.
יוסי: אמרתי לך מיליון פעם שאת צריכה לעזוב את העבודה הזו. למה את נשארת שם?
איילה: (מתוסכלת) לא ביקשתי ייעוץ תעסוקתי. סיפרתי לך על היום שלי. אני מרוצה לגמרי בעבודה שלי.
יוסי: ????
מה שיוסי איננו מבין, הוא שנשים מתמודדות עם הבעיות שלהן בצורה שונה מגברים. איילה לא חיפשה עצה, היא חיפשה הבנה. כל מה שיוסי צריך היה לעשות הוא להקשיב במבט אמפטי ולהשמיע את הצליל, המנחם משום מה, “מממ”. זוהי הדרך הנשית להתמודדות עם בעיה: שתפי אותה עם מישהו שאכפת לו, ומעצם ההקשבה שלהם, זה כבר לא ירגיש רע כל כך. גברים אוהבים להציע עצות, אבל נשים רק רוצות לשתף בתסכול שלהן, ולאחר מכן להרגיש טוב יותר עם זה, גם אם דבר לא השתנה.
זוהי כמובן הכללה. אבל בדרך כלל נכונה. לנשים, בעיה דורשת שיתוף. גברים רוצים לשנות את העובדות, ולמצוא פתרון. נשים מנסות לשנות את ההרגשה, גברים מנסים לשפר את המצב. נשים מנסות להרגיש טוב יותר עם הדברים כמות שהם.
עכשיו, בואו ונחשוב על הקב”ה. לקב”ה יש מצבים שבהם מתבטאים צדדים גבריים וכאלה שמתבטאים בהם צדדים נשיים, מפני שהקב”ה הוא המקור לשניהם. הקב”ה יכול להיות מתקן הבעיות הגברי, או המרגיעה הנשית לנשמות תועות. בתפילה אנו מבקשים את שני הדברים. תלוי בנסיבות. לפעמים אנו רוצים תשובה ‘גברית’ מהשם, ולפעמים אנו זקוקים לגישה נשית יותר.
לפעמים אנו מתפללים על בעיה שדורשת תיקון. מישהו חולה וזקוק לרפואה, מישהו נפול, וזקוק להתרוממות, ישנם אנשים רעבים שזקוקים לאוכל, ועולם מלא בכאב וסבל – שדורש שינוי. יהיה זה פחות מתאים לפנות לצד הנשי של הקב”ה בבקשות אלה. איננו רוצים להרגיש טוב יותר בקשר לעוני; אנו רוצים להביא אותו לקיצו. אנחנו לא רוצים להשלים עם חולי; אנחנו רוצים להביא לו מזור. אז אנחנו מתפללים ל”אבינו מלכנו”, הצד הזכרי של אלוקים, “אלוקים, תקן את הבעיה!”
אבל ישנם זמנים שבהם איננו מחפשים לשנות את העולם בכלל, אלא להגיע להבנה והכרה של רמה עמוקה יותר שלו. בשבת, אנחנו לא מנסים לתקן דברים. אנו חדלים מהמשימה התקיפה לנסות ולשפר את העולם באמצעות עבודה ויצרנות, ונהנים מהעונג הטבעי שהעולם כבר מציע – חברות, משפחה, רוחניות. במקום לשנות את המציאות, אנו מנסים לספוג עוד מן היופי הטבעי שלה.
וכך, בליל שבת, אנו מקבלים את הנוכחות האלוקית בצורת “שבת המלכה” או “שבת הכלה”. זהו ההיבט הנקבי של אלוקים המתגלה בשבת, לא לפתור את בעיות העולם, כי אם להשרות עלינו רוגע באמצעות המודעות לכך שהעולם שאנו חיים בו הוא כבר יפהפה.
במשך השבוע, אנחנו בעסק הגברי של תיקון עולם. בשבת, אנו מגיעים להכרה שאיננו צריכים לשנות דבר.