הכניסה למקווה

הכניסה למקווה

הכי קרוב שתוכלי להגיע לאלוקים

זה היה מפחיד יותר מכל מה שאי פעם עשיתי, ולא הייתי בטוחה למה. כיהודייה רפורמית, האופן שבו אני חוויתי את מצוות השם לא מגיע עם מערכת של 613 הנחיות ערטילאיות, ובכל זאת – משהו משך אותי אל המקווה ולשמירת הדינים הקשורים בו, משהו שרצה להביא את אלוקים אל תוך חיי הנישואין שלי בדרך ממשית יותר.

בעבורי, להיות רפורמית פירושו לדרוש מעצמי חינוך מעמיק במנהגים היהודיים ובמשמעותם. בחיפוש שלי אחר קרבה לאלוקים, בניסיון שלי להאיר את חיי במשמעות ובקדושה רבות יותר, אני יודעת כי ישנה מפת דרכים שנסעו בה כבר אלפי שנים, ואני יודעת שעליי ללמוד אותה. כיצד אוכל לדחות טקסים שאינני מבינה את משמעותם? כיצד אוכל לדרוש טקסים חדשים אם טרם למדתי את הישנים?

מה שידעתי בקשר למקווה היה מה שלמדתי מן הספרים. בתמצית, הם אמרו כי המסורת היהודית דורשת מבני הזוג להימנע מקיום יחסים למשך כשנים עשר ימים שתחילתם בהופעת המחזור החודשי של האישה; לאחריהם האישה טובלת ב”מים החיים” של המקווה – סימן או סמל לנוכחות האלוקית – ולאחריה יכולים האישה ובעלה לשוב לקיום אינטימיות. הלכות טהרת המשפחה זוכות לבוז כאילו הן מייחסות בושה למחזור החודשי, אך הקריאה שלי בהן ראתה את הדברים בצורה שונה. בני הזוג נפרדים למשך חלק מהחודש על מנת לפתח את החלקים הלא פיזיים של מערכת היחסים שלהם – ממש כמו שאנו לומדים תורה על מנת לפתח את הצדדים הלא פיזיים שבעצמנו; והטבילה מביאה את האישה לקרבה פיזית אל הקב”ה על מנת לקדש את מה שיגיע בעקבותיה – האיחוד הפיזי עם בן הזוג שלה. ראיתי בה מצווה ייעודית לנשים שמטרתה לקדש את חיי הנישואין, גם כן. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאתנסה בזה. איכשהו, הרגשתי שאני חייבת להיות שם.

זה היה רק עניין של זמן – אבל זה גם היה קצת מפחיד, המחשבה להיכנס למבנה אורתודוקסי. לא משנה עד כמה היה ברור לי שהמצווה לטבול במקווה היא שלי ממש כמו קריאת שמע, עדיין, לא יכולתי שלא לתהות האם הם יכניסו אותי; בטח הם יוכלו לדעת מיד שאני נוהגת לבית הכנסת בשבת ואוכלת בשר וגלידה חלבית באותם כלים! לא הייתי בטוחה שבאמת אצליח להגיע לדלת, ובטח שלא לבריכת המים החיים עצמה.

ראשית, כמובן, היה עליי להתחיל לשמור את ההלכות – ופירושו של דבר היה להתנזר מקיום יחסים בימים מסוימים, ימים שנקבעו לא רק על פי לוחות הזמנים החברתיים שלנו או בכמה עייפים אנחנו, אלא על ידי, איך נאמר זאת, כוחות שאינם בשליטתנו. בספרה “על נשים ויהדות” [באנגלית], בלו גרינברג כותבת כי ההלכות האלה הן נהדרות ועמוקות, ושאם ההתנזרות הייתה מקוצרת לשבעה או לעשרה ימים, היו זוגות רבים נוספים שהיו שומרים עליהן. דייוויד ואני החלטנו ללכת על שבעה. ביום השמיני חיפשתי “מקווה” בספר הטלפונים וחייגתי את המספר. נעניתי בהקלטה ארוכה בקשר לשעות פעילות, דמי כניסה, מיקום וממש בסיום ההקלטה, כיצד להתקשר ל”שירה” לשאלות נוספות.

שירה ענתה לטלפון. יכולתי לשמוע ילדים משחקים ברקע. “איך אני יכולה לעזור לך?” אמרתי שאני מנסה לגייס את האומץ וללכת בפעם הראשונה. השאלה הראשונה שלי הייתה, “האם את נשואה?” ואז היא שאלה עם מי למדתי. נתתי את שמו של הרב הרפורמי, שלא היה מוכר לה. “לא נורא, זה בסדר”, אמרה שירה. “וכמובן, המתנת שנים עשר ימים”, אלה היו רק שבעה, אבל היה ברור לי מהרצינות שלה, שאם אני הולכת להשתמש במקווה שלהם, אכבד את החוקים שלהם.

אמרתי שאני לא בטוחה שיש לי את האומץ ללכת, אבל שבעלי היה מאד שמח אם אלך. אני חשבתי על זה שדייוויד ישמח בשבילי שאתגבר כבר על הפחד, אבל שירה חשבה שהוא לוחץ עליי ללכת. “זה נפלא שבעלך תומך”, היא אמרה, “אבל הטבילה במקווה היא באמת בשבילך, לך בעצמך”. היא המשיכה ואמרה לי שכשאת טובלת במים, את מגיעה הכי קרוב שרק אפשר אל הקב”ה, שצריך להסיר תכשיטים, איפור, שאריות מזון בין השיניים, לכלוך מתחת לציפורניים וכו’, מפני שאסור שיהיה באותו רגע דבר שיחצוץ בינך לבין הקב”ה. היא לא אמרה מאומה על להיות “נקייה” לחלוטין; היא דיברה על להיות לגמרי לא מכוסה (“חשופה, בלי מסכות”, ידעתי שהרב שלי יאמר, אף שמעולם לא שמעתי אותו מתבטא בנושא). זה בדיוק מה שאנו מתפללות אליו במשך כל השנה בתפילות שלנו, לשחרר את הנפש מכבלי התרבות העומדים בדרכנו לגרסה הטהורה ביותר של עצמנו. כמובן, שעלינו להיות לבושים כשאנו מצויים ליד אנשים, אך לפני הקב”ה עלינו להיות חשופים ככל האפשר, לפתוח את הלב שלנו לאהבה האלוקית ולאמת. בכך, מציעה המסורת שלנו לנשים “חשיפה” סמלית (אצל גברים, אולי ברית מילה) שפותחת ערוץ ישיר למרום.

ואז, ברגע הטבילה, כשאת מגיעה הכי קרוב שרק אפשר אל הקב”ה = “ברגע הזה”, אמרה שירה, “את יכולה להתפלל תפילה אישית, לא לשלום עולמי, אלא למשהו שקשור לחיים שלך. המקווה הוא בשבילך”, היא אמרה. “זה רגע אישי נפלא. רק את ואלוקים”.

לקח לי עוד חודשיים עד שסוף סוף אזרתי אומץ לעשות זאת. זה היה ב-9 בערב. מהחניה יכולתי לראות אישה יוצאת כשראשה עטוף בצעיף. קלטתי שאני לובשת שרוולים קצרים. ידעתי שההלכה האורתודוקסית דורשת כיסוי של ברכיים ומרפקים, ודאגתי לסדר צעיף מעל הכתפיים שלי. מאבטח ניצב מחוץ לשלוש דלתות. שאלתי אותו מהי הדלת הנכונה. צלצלתי בפעמון הכניסה ו – נס! הם הכניסו אותי פנימה.

חדר ההמתנה היה מלא ולא ידעתי היכן לשבת. עמדתי ליד הקיר, כשמישהי הציעה לי לשבת. על השולחן הייתה קופסה עם מספרים מצופים למינציה. לקחתי את מספר 17, כשהם היו רק במספר 9! התיישבתי והתעסקתי בעצבנות בצעיף שלי. אז הבחנתי שכל הנשים בחדר היו עם מכנסיים קצרים וטישרט. שתי נשים צעירות דיברו על גידול ילדים – שיחה נעימה ולא מתבכיינת. כמה קראו מגזינים. הריח שם היה טוב, כמו של אמבטיה שזה עתה מילאת. אולי היו אלה אדים, או רמז לניחוח סבון. בכל מקרה, זה היה נעים.

מרגע זה ואילך, כבר לא הייתי מתוחה, רק מלאת ציפייה. אחרי זמן ממושך, המספר שלי נקרא להיכנס ונלקחתי לחדר שהיה נראה כמו חדר אמבטיה רגיל – ארונות עץ פשוטים, כיור, אמבט עם מקלחת, מראה, ריצוף תואם. הרמז היחיד לכך שמדובר במשהו אחר, היה מכשיר אינטרקום ליד הדלת. היו שם מגבות, נעלי רחצה חד פעמיות, וכל מה שאת צריכה כדי לסדר ציפורניים. והייתה שם גם רשימה של כל מה שנדרש לעשות, כדי שלא תשכחי דבר. נכנסתי לאמבטיה  ובעיקר קרצפתי את רגליי – שירה אמרה שהם בטח יבדקו ידיים, ציפורניים ורגליים – היה נדמה שלא משנה כמה אקרצף, עוד לכלוך יצא משם. בסופו של דבר התייאשתי, וקיוויתי שזה ייחשב נקי מספיק בשבילן. כבר הכנתי את ההסבר שלי שאני עובדת בגינה ברגליים יחפות כבר שנים – והאם אוכל לומר זאת? – מעולם לא באמת הסתכלתי על כפות הרגליים שלי לפני אותו ערב.

ואכן, הייתה זו אמבטיה שלא הייתה דומה לאף אמבטיה שרחצתי בה לפני כן. שאפתי לא רק להיות נקייה, אלא להיות גלויה, להסיר כל דבר אפשרי שיכול לחצוץ ביני לבין אלוקים. לא ניסיתי לגרום לציפורניים שלי להיראות יפות, ניסיתי להסיר מהן את כל הלכלוך והחלקיקים. הייתי צריכה לסרק את השיער שלי, משהו שלעולם איני עושה; השיער שלי קצר ומתולתל טבעית. כשסיימתי, הבטתי במראה ולא זיהיתי את עצמי. ידעתי שזה היה טוב.

לחצתי על הזמזם. “הגברת במקווה/הבלנית” שעליה קראתי בספרים, הגיעה לדלת. היא הייתה בערך בת 25, מתוקה וביישנית. אמרתי לה שזו הפעם הראשונה שלי ושלא באמת ידעתי מה צריך לעשות. היא אמרה בסדר; היא לא עשתה מזה עניין, רק חייכה בביישנות. אני הייתי עטופה במגבת ונעולה באותן נעלי רחצה חד פעמיות, והיא החזיקה מעין סדין בד גדול כשהיא מוליכה אותי דרך מסדרונות ודלתות אל עבר חדר המקווה. כשהגענו אל ראש גרם המדרגות המוביל אל המים, היא אמרה, “אני רוצה לבקש ממך טובה אישית”. הייתי מופתעת. “יש לי תינוק בן שמונה שבועות, והערב הוא נפל מהמיטה שלו. תוכלי בבקשה להתפלל בשבילו?”

שמחתי כל כך ששירה סיפרה לי על אמירת תפילות אישיות במים. “בוודאי”, אמרתי, וסיפרתי לה שגם הילדים שלי נפלו ממיטות ושכולם בסדר. היא נראתה רגועה ואסירת תודה. ואז היא בדקה את הידיים והרגליים שלי. הן היו בסדר. פסעתי אל המים, וקלטתי שאינני יודעת אם הם יהיו חמים או קרים. הם היו חמימים למדי, כמעט חמים. ירדתי במדרגות ונכנסתי אל מתחת למים. התפללתי על הילד הקטן. שכחתי לחשוב על תפילה לעצמי, כך שהתפללתי עליו שוב במשך הטבילה השנייה והשלישית. בין הטבילה השנייה לשלישית בירכתי את הברכה, שגם אותה שכחתי, ואשת המקווה חזרה עליה בעבורי. משמעותה של הברכה היא “מבורך אתה, מלך העולם, שקידשת אותנו במצוות שלך וציווית עלינו בנוגע לטבילה”. בכל פעם שעליתי מן המים היא הכריזה “כשר!” היא נראתה קצת מופתעת שידעתי מה לעשות. חשבתי שאני בטח האישה היהודייה היחידה בעולם שלמדה מה לעשות במקווה מתוך ספר. טוב, ספר ושיחת טלפון.

אז איך היה? בשבילי ההכנה הרגישה יותר משמעותית מהטבילה עצמה, מפני ששכחתי לחשוב על משהו אישי להתפלל עליו ומפני שהטבילות היו מהירות כל כך, כך שלא היה לי זמן לחשוב או לומר הרבה מדי. אבל זה היה נחמד. הרגשתי שאני התקרבתי יותר אל הקב”ה, מאשר שהקב”ה היה שם איתי. אבל, כמו כל המאמצים להתקרב אל האלוקי – תפילה, למשל – זה בוודאי דורש תרגול.

מה שיותר הפתיע אותי היה עד כמה רגיל ושגרתי זה הרגיש. ביום שלמחרת כשהייתי בשוק, כל אישה שראיתי נראתה לי כמישהי שאולי הולכת למקווה. זה כבר לא הרגיש זר או אקזוטי – אלא זכות נפלאה, כמו – מי לא תאכל שוקולד אם יש לה את ההזדמנות, או לנסוע לפריס, או ללדת ילדים? להיות יכולה לטבול את עצמך באיזושהי התגלמות של אלוקים? להתקרב כל כך, ולהרגיש נאחזת כל כך בחום, גם כשאת חשופה, במחשבתי שמעתי את המילים “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל!” – עד כמה נפלאים האוהלים שלך, יעקב, המקומות שאתה שוכן בהם, ישראל!

ונכון, שנים עשר ימי ההינזרות הם קשים, אבל הם גם מתגמלים. כמובן, הימנעות גורמת לך להעריך את מה שהיה נראה לך מובן מאליו. ולהיות כך נפרדים בשעה שעדיין בילינו את אותו משך זמן יחד רק רומם את ההערכה שלנו לכל חיי הנישואין שלנו. אני חושבת על שנים עשר הימים האלה כסוג של צום, בהודיה לאלוקים על פוריות, על הנישואין, וגם על יחסים אינטימיים, שאף לא אחד מהם היה מתקיים אילולי אהבתו האינסופית של אלוקים למין האנושי. ובסופו של דבר… שנים עשר הימים האלה מסתיימים. עברו כמה חודשים מאז, ואינני יכולה להעלות על דעתי לחזור לאיך שדייוויד ואני היינו קודם לכן. הגופים שלנו אינם אלא עפר מן האדמה; קיבלנו אותם בהשאלה מאת השם לשכן בהם את נשמותינו, וליהנות, בדרך שהקב”ה רוצה שניהנה מהם. בשנים עשר הימים שעלינו להינזר בהם, בעלי ואני חיים זה לצד זה, נפש לנפש. לפעמים זה קשה, אבל אז זה הכי נפלא. אז ממה חששתי? במבט לאחור, אני חושבת שחששתי להיראות כמתחזה לפני אלוקים. האם באמת הייתי מוכנה לבוא אל הנוכחות האלוקית בצורה כה עמוקה? האם הייתי ראויה? ומה אמצא שם? את אלוקי הדין והמשפט או את אלוקי הרחמים והחמלה? לכי לשם ותראי בעצמך. אני יכולה רק לומר לך שהמים היו חמימים מאד, מאד. אני עצמי אינני חוששת עוד. ואני יודעת בדיוק למה אני צריכה להיות שם.    

שתפי

ג'ואל קין

ג’ואל קין מלמדת מוזיקה ועיתונות בבית הספר התיכון ‘שלהבת’ בלוס אנג’לס. המאמרים שלה על הקדוש ברוך הוא ועל שמירת מצוות פורסמו ב’לוס אנג’לס טיימס’, כתב העת היהודי של לוס אנג’לס רבתי, מגזין ‘עולם’ ובבימות נוספות, כמו גם מגזין היהדות הרפורמית, שם פורסם “הכניסה אל המקווה”, תחת שם עט. המאמר מובא כאן ברשות בעלי הזכויות.

סיפור

מאמרים נוספים