אין דבר קדוש יותר בעולם, דבר יקר יותר לבורא העולם, מאשר הייחוד של גבר ואישה. ככלות הכול, זהו מקור החיים. ומה יכול להיות יקר יותר מן החיים – חוץ מן המקור שממנו הם נובעים?
וזה קדוש – מפני שהבריאה הראשונה, המקורית של האדם הייתה כגבר ואישה יחד, כשלם אחד. זהו האופן שבו אנו קיימים במחשבתו של הקב”ה. ולכן, איננו יכולים להגיע לשלמות עד שנגיע שוב לאותה אחדות בינינו – אחדות בגוף ובנפש.
דברים יקרים מאוכסנים בקופסאות חתומות. שושנים נחבאות מאחורי הקוצים המקיפים אותן. יש בגדים שאנו לובשים לעבודה או למשחק, אבל ישנם גם אותם אוצרות במלתחה, שהם כה נפלאים, יקרים כל כך, שמוציאים אותם רק בזמנים מיוחדים, ובנסיבות מיוחדות בלבד. האיחוד של גבר ואישה הוא יקר כל כך שאם מתייחסים אליו בסתמיות, מבלי תנאים מיוחדים וגבולות, הוא יכול להפוך למכוער, ואפילו הרסני, בנסיבות מסוימות.
כל זה מוביל להסביר מדוע בדרך החיים היהודית ישנו מעגל של קרבה וריחוק בין הבעל והאישה. ומדוע המוסד היהודי החשוב ביותר, מעבר לבית היהודי, הוא המקווה שעומד בדיוק בנקודת המפגש של המעגל הזה. מפני שדברים יקרים נשארים יפים וטובים רק כששומרים על הנחיות היצרן.
לרומם את חיי הנישואין
ישנה גם סיבה מעשית מאד לשמירת הכללים האלה: הם שומרים על הדברים נוצצים. אחרי הכול, גם שחייה עם כרישי נמר עשויה להפוך משעממת למדי אם היא נמצאת בלו”ז היומיומי שלך. מן הצד השני, אפילו אבן חלקה, אם היא נסתרת למשך זמן, הופכת לתכשיט נחשק. צניעות ותקופת הריחוק מזריקות את אותו ניחוח של האסור אל תוך מערכת היחסים.
באופן עקבי, זוגות מדווחים שמערכת היחסים הזוגית שלהם התחדשה כאשר הם מתחילים לחיות לפי כללי הקרבה והריחוק של טהרת המשפחה. ייתכן שזו הסיבה שמגרשי החנייה של המקוואות הופכים עמוסים כל כך בעשורים האחרונים, ועוד ועוד זוגות צעירים הופכים את הטבילה במקווה לחלק מחייהם – גם כאלה שאינם שומרים על דברים נוספים מן המסורת היהודית.
ספא לנשמה
המקוואות של היום נראים יותר כמו ספא אופנתי מאשר כמקום פולחן דתי. אמבטיה וחדר שירותים יוקרתיים מלווים בשידת איפור הפכו לסטנדרט. מגבות רעננות, כפכפים לשימוש חד פעמי, חלוקי רחצה, סבון, שמפו, גוזז ציפורניים וכל שאר הציוד הנדרש – בדרך כלל מסופקים למשתמשת.
נשים רבות מדברות על הטבילה במקווה כעל שיא רוחני, מצב שאין בו דבר החוצץ בינך ובין אלוקים; שיבה לתום של הלידה; קדושה של כל הנשי שבך. למעשה, אלה לא רק הנשמה והגוף שלך שנישאים מעלה מבחינה רוחנית – אלא גם המשפחה שלך והבית שלך.
הנשמה של הילד שלך
ישנם שלושה שותפים ביצירה של כל ילד: האם, האב והקדוש ברוך הוא.
התלמוד מסביר כי האם והאב יוצרים את הגוף, והקב”ה מכניס את נשמת החיים. חכמי הקבלה לוקחים את זה צעד אחד קדימה: גם האני-הרוחני של האדם הוא תוצר של שותפות משולשת. שכן הנפש האלוקית היא גבוהה מדי, קדושה מדי, מכדי שאפשר יהיה להכיל אותה בגוף גשמי בלי הגנה. כשם שאסטרונאוט זקוק לחליפת חלל, וצוללן זקוק לחליפת צלילה ייעודית, כך גם הנפש זקוקה ל’חליפה’ שתפשר לה לשרוד ולתקשר עם הגוף והעולם החיצון. את חליפת ההצלה הזו מספקים האם והאב. היא מעוצבת בהתאם למחשבותיהם ולהתנהלותם לפני ובמהלך ההפריה, הצניעות שלהם ושמירת כללי הריחוק הפיזי והטבילה במקווה.
כל המעשים הטובים והמחשבות הטובות של האדם בכל חייו עוברות דרך האמצעי הזה, ה’חליפה’ הזו. גם החיים והברכות שהאדם מקבל מלמעלה חייבים לעבור דרכה. הנשמה עצמה היא טהורה ומאירה, אבל אם החליפה אינה מתאימה, יהיה לאור קשה מאד לבקוע החוצה.
זוהי הסיבה שחכמי הקבלה אומרים שהמצב הרוחני של העולם תלוי בקדושת היחסים האינטימיים שבין האיש והאישה.
אז איך מתחילים?
הדרך הטובה ביותר ללמוד על המקווה היא להתייעץ עם הרבנית שבאזורך, עם בלנית במקווה או עם מדריכת כלות. גברים יוכלו לדבר עם הרב. אתר מקווה.אורג, מציע שלל מאמרים, רעיונות ומידע בנושא מקווה ומקוואות בכל העולם.
המאמר הופיע במקורו באתר Chabad.org
