בדרך וויילפונד מספר 16, ממש ליד בית הכנסת שערי תפילה (בית הכנסת של איטונטאון), תוכלו למצוא את המקווה החדש על שם ג’רין אסתר גורסי. סיפור הקמתו של המקווה הוא סיפור של תפילות מעומק לב, דמעות חמות, ונסים מופלאים. בימים אלה, כש’המקווה הניסי” מגיע לשלבים האחרונים להשלמתו, חובה עלינו לשמוע את סיפור האמונה המדהים הזה, ולהכיר בדרך שהוביל אותנו הקב”ה להפוך את החלום הזה למציאות.
זוכרים את ג’רין עליה השלום
כל מי שהכיר או אפילו רק שמע על ג’רין גורסי (2.3.1995 – 27.4.2011), מודע לכך שהיא גילמה במהותה את אידיאל האמונה והביטחון בהשם. כשאנו מתבוננים בחייה הקצרים, מתבהר לנו כי ג’רין נשלחה לכאן כדי לחזק, לעודד ולעורר בנו השראה במסר של האמונה בקדוש ברוך הוא. וכפי שהיא עצמה כתבה בשיר מעורר שהכותרת שבחרה לו הייתה:
אמונה
ביטחון הוא מה שנדרש,
אמונה היא מה שנרכש,
האמון והאהבה שלנו אליו,
יעבירו מעלינו כל כאב.
אלה הן מילים שהיא חיה על פיהן, ומסר שהיא העבירה לרבים כל כך, כאן בקהילה שלנו וגם מעבר לה.
איתנה באמונתה ובמחויבותה להשפיע ולעורר, ג’רין אספה נערות רבות לשיעורי תורה בביתה. היא הזמינה את כל הבנות, בלי קשר לבית הספר שבו הן למדו, הרקע שלהן או הרמה הדתית שלהן. לג’רין הייתה שליחות ודבר לא עמד בדרכה. נערות מבתי הספר הילל, אילן, בית יעקב דיל, בתי ספר ציבוריים, מכללות ואחרות, כולן הגיעו לשיעורי התורה שנמסרו בבית משפחת גורסי. וכולן הגיעו מאותה סיבה – הן אהבו את ג’רין גורסי.
השליחות שלה, להאיר את העולם החשוך, התקדמה בכל הכוח עד שנגדעה באיבה בכ”ד בניסן תשע”א, כשנשמתה היקרה של ג’רין אסתר בת רחל שבה ליוצרה. היא נקברה בארץ ישראל, שעתיים בלבד לפני שבת.
אך אף על פי שג’רין עזבה אותנו פיזית, השליחות שלה הייתה רחוקה מלהסתיים.
היצר הרע בוודאי יעשה כמיטב יכולתו להפריע
לאחר השלושים, ניגשו אל גברת רחל גורסי, אימה של ג’רין, חברים מקהילת איטונטאון שהציעו להקדיש את המקווה העתיד להיבנות בקהילה לזכרה של ג’רין. רחל הקדישה לעניין מחשבה, ואז הסכימה. כשהפרויקט יצא לדרך, רחל הייתה נחושה שזוהי השליחות שלה לבנות את המקווה הזה, והיא סירבה לתת לדבר להסיט אותה מלהביא את הבניין לפועל.
רחל ביקרה אצל רבנים רבים שהזהירו כי על אף שבניית מקווה היא הפרויקט הקדוש ביותר שאפשר לקחת, התהליך יהיה כרוך בקשיים רבים. “זוהי החלטה שהיצר הרע בוודאי יעשה את כל שביכלתו כדי להפריע לה”, נאמר לה. אבל רחל הייתה להוטה, נחושה ומוכנה להתמודד מול כל אתגר שיעלה.
כאשר ניגשו רחל ובעלה, ד”ר סטיבן גורסי, להתחיל בפרויקט, לא היה להם מושג איך מתקדמים. “איך בונים מקווה?”, הם חשבו. “למי אנחנו מתקשרים? איך מתחילים?” המחשבה על גיוס כספים לפרויקט הייתה זרה להם. גברת גורסי משחזרת ש”החודשים הבאים הפכו לסיפור של הרבה תפילות, הרבה דמעות, הרבה עצבים והרבה נסים”.
בעזרתם של ידידים קרובים, ובמיוחד אדם אחד שהיה לכוח המניע מאחורי הפרויקט, התוכניות החלו לרקום עור וגידים. תוך זמן מה, נאספו כספים, נשכר צוות והבנייה החלה.
השיג את הצ’ק
שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר חודשים של בנייה, כספי הפרויקט הלכו והתדלדלו, ומהר. הפועלים חיכו לתשלום, וסכום ניכר של חוב הלך והצטבר.
לבקשת אשתו, פנה ד”ר גורסי לתורם הגדול ביותר של הפרויקט וביקש ממנו צ’ק שיאזן את המצב. אותו אדם (שביקש להישאר בעילום שם) ניגש לרחל שלוש שנים מוקדם יותר, כשהחלה בקמפיין גיוס הכספים, והתחייב לתרום סכומים גדולים שיינתנו לפני הבנייה ולאחר השלמת הבניין. אך מאחר שהכספים נדרשו בדחיפות באמצע הפרויקט, לא הייתה לד”ר גורסי ברירה כי אם לפנות לאותו תורם בבקשת עזרה. תשובתו של התורם הייתה מייאשת אך לא מפתיעה. הוא חזר שוב על הבטחתו לתרום לאחר השלמת המקווה, אך לא לפני כן.
ד”ר גורסי חשב על כל העבודה הרבה שהשקיעו הוא ורחל, כל הדמעות והתפילות מעומק לב, והוא לא יכול שלא לתהות האם זהו סופו של המסע הארוך והקשה. הוא היה במשרדו באותה שעה, ופנה ללכת הביתה בסיום העבודה ולשתף את אשתו בחדשות המאכזבות. מטופלת קרובה הבחינה במבט המיואש של ד”ר גורסי במהלך בדיקה. היא הכירה אותו כאדם נלהב וחיובי, וידעה שמשהו איננו כשורה.
“ד”ר, מה קרה?”
ד”ר גורסי סיפר לה על המצב הקשה שעמד בפניו, איך נראה שכל העבודה הקשה שהשקיעו הוא אשתו בהנצחת בתם יורדת לטמיון. המטופלת, יהודייה שאיננה שומרת מצוות, שנכנה אותה ר.א., התרגשה למשמע סיפור חייה של ג’רין, והייתה מרותקת מרעיון המקווה וטהרת המשפחה. היא החליטה שהיא רוצה להשתתף בפרויקט.
“אל תדאג”, היא אמרה, הושיטה יד אל התיק שלה והוציאה ממנו את פנקס הצ’קים. “אני אכסה את ההוצאות”.
ד”ר גורסי שב הביתה והודיע שיש לו חדשות טובות לספר.
“הוא נתן לנו את הצ’ק?!” שאלה רחל גורסי הנלהבת.
“לא. לא היה לי מזל איתו, אבל כן, קיבלתי את הצ’ק”.
ד”ר גורסי סיפר לאשתו את הסיפור המדהים שהתרחש במרפאה שלו באותו יום, שעות ספורות לפני שבת. היא התמלאה שמחה מן התרומה הגדולה שהתקבלה, אבל הייתה נרגשת במיוחד לדעת שקיימת אישה כה מיוחדת, ושאישה יהודייה שלחלוטין איננה מכירה את הדת שלה, ובטח שלא את עניין המקווה, הייתה מוכנה לסייע לפרויקט. המחשבה הזו העלתה דמעות בעיניה, ולאחר השבת היא התקשרה לר.א. על מנת לבטא את הכרת התודה העמוקה שלה.
“אני כל כך נרגשת”, היא פתחה. “אנחנו אסירי תודה על אנשים כמוך”, היא הבטיחה לאישה שהיא אכן חלק מפרויקט קדוש מאד. “שהנדיבות וטוב הלב שלך ישמרו עלייך לנצח”.
תגובתה של ר.א. הייתה עדות מרגשת לניצוץ הקדושה שבכל יהודי. היא סיפרה לגברת גורסי שהיא אמנם יהודייה, אך מעולם לא טבלה במקווה. היא גילתה לה שהיא מעולם לא זכתה לילדים, ואין דבר שהיא רוצה יותר מאשר להיות שותפה במצווה העצומה הזו של בניית מקווה. “אני רוצה לעזור לעם ישראל”, היא אמרה. “הכבוד והעונג הם שלי לתרום לכזה דבר. העונג באמת כולו שלי”.
לקראת סיום השיחה, ביקשה ר.א. בקשה אחת. היא רצתה לדעת עוד על ג’רין. “כשיהיה לי זמן”, היא פתחה, “אשמח לבוא ולראות תמונות של ג’רין, לראות היכן היא חיה, ואיך היא גדלה. תהיה לזה משמעות עצומה בעבורי”. גברת גורסי נענתה לבקשה בשמחה, והזמינה את האישה לביתה.
רחל קיבלה את ידידתה החדשה, והשתיים ראו יחד תמונות של ג’רין, ביקרו בחדר השינה שלה, ורחל סיפרה סיפורים על טוב הלב ואהבת החיים של ג’רין. ר.א. התרגשה מאד ואמרה שהיא מרגישה מבורכת במיוחד לתרום לעילוי נשמתה של ג’רין.
מסר מיוחד מאד מג’רין
שבועות מספר לאחר מכן, קיבלה רחל שיחת טלפון מר.א., שרצתה לשתף בחדשות מסעירות. לא היה דבר מפתיע יותר ממה שעמדה רחל לשמוע.
“היה לי חלום”, היא סיפרה, “חלום בהיר ביותר, חי מאד” “זה היה על ג’רין. אכפת לך אם אקפוץ אלייך?” רחל גורסי הייתה ללא מילים, אך התעשתה מהר והזמינה מיד את ר.א. לביתה. לא עבר זמן רב ושתי הנשים ישבו זו לצד זו ליד שולחן המטבח של גברת גורסי.
בחלומה, הסבירה ר.א., ניגשה אליה ג’רין בחוף, מקבלת את פניה בחיוך רחב. ר.א. גרה ליד הים, אבל החוף שבחלום לא היה אחד החופים שליד ביתה או חוף שביקרה בו אי פעם. ג’רין ביקשה ממנה שתצטרף אליה, כשהיא יושבת ומביטה בגלים המתנפצים אל המזח.
“אני רוצה להודות לך על שאת עוזרת לאמא שלי עם המקווה”, אמרה ג’רין. “עשית דבר נפלא כל כך”. היא המשיכה לספר לה על החשיבות והיופי של המקווה, והביעה את משמעותו וקדושתו. “המקווה הזה הולך לשנות את החיים של הקהילה כולה” היא ניבאה. “תגידי לאמא שלי שאני אוהבת הכול בקשר למקווה, ושהייתי איתה בכל פעם שקיבלה החלטה. בכל מה שעשתה, ובכל הפרטים שבחרה, אני הייתי איתה ואהבתי את כל מה שבחרה”.
אבל היה זה המשפט הבא שבאמת הקפיץ את גברת גורסי: “אמרי לאמא שלי שאני אוהבת את הצמידים האלה, אני אוהבת אותם מאד”.
“צמידי הזהב?!” קטעה אותה גברת גורסי, “ארבעת צמידי הזהב שקניתי לה?”
“לא. היו אלה צמידים, עד כמה שאני זוכרת, היא אמרה שהיו שלושה צמידים, אחד ירוק, אחד כחול ואחד לבן”.
רחל ניסתה לאמץ את מחשבתה, ולהיזכר באילו צמידים מדובר. היא רצה לחדרה של ג’רין, ופתחה בלהט את כל המגרות, בסריקה של כל חפציה של ג’רין, אך לא מצאה צמידים. האורחת החלה להרגיש שלא בנוח, מניחה שהיא לא זכרה נכון.
אבל בדיוק אז, כשרחל יצאה מחדר בתה, היא הבחינה בשלושת הצמידים שעל פרק כף ידה, אותם צמידים שהיא שמה בכל בוקר. האחד ירוק, ועליו הכיתוב “אמונה”; השני כחול ועליו כתוב “ג’רין גורסי”; והשלישי , צמיד לבן שעליו המילים “עצרו את לשון הרע”. היא כמעט נפלה על הרצפה.
ר.א. המשיכה: “היא ביקשה ממני לומר לך עד כמה היא גאה בך. היא אמרה “אמרי לה ששיעורי התורה שנמסרים בבית שלנו הם נפלאים, אבל אנחנו צריכים עוד, זה לא מספיק. יש כל כך הרבה ילדים שירדו מדרך השם; כל כך הרבה נערים ונערות שזקוקים להדרכה”.
ר.א. גילתה ששג’רין אמרה לה שגם היא צריכה ‘לעלות על המסלול הנכון’, וכאשר היא שאלה כיצד עליה לעשות זאת, ג’רין השיבה, “אל תדאגי, אמא שלי כבר תמצא את הדרך לעזור לך”.
דמעות היו התגובה היחידה שרחל יכלה להציע. כשהיא שמעה את המסר האחרון שהועבר אליה על ידי ר.א., הרגשות שלה הציפו אותה לחלוטין:
“תגידי לאמא שלי שאני אוהבת אותה ולעולם אהיה איתה. המתנה שהיא קנתה לי ביום ההולדת ה-16 שלי – הטבעת עם האבן הכחולה – אני אוהבת אותה. אני רוצה שהיא תיקח אותה, ותענוד אותה.
רחל חשה חולשה והתמוטטה. לאחר שהתאוששה, היא ניגשה לכספת והוציאה ממנה את הטבעת עם האבן הכחולה שנקנתה ליום ההולדת ה-16 של הבת שלה. הטבעת שכבה בכספת במשך שנתיים וחצי, אך כפי שג’רין ביקשה, רחל עונדת אותה כיום בגאווה.
שיהיה סיפור טוב
“המקווה הקטן הזה, מכיל קדושה רבה כל כך, תפילות רבות כל כך, כל כך הרבה כוונה, וכל כך הרבה יד השם, כל כך הרבה ג’רין”, אומרת רחל. עברו כבר ארבע שנים ארוכות מאז התגבשות הרעיון, אבל הסיפור שלו, הוא סיפור לדורות.
הסיפור הזה נושא את המסר העוצמתי שעל כולנו לחזק את האמונה שלנו, שכן הוא ממחיש מעל כל ספק שהשם שולט על הכול ומודע לכול.
“כמי שנולדה באשדוד”, אומרת רחל, “תמיד תהיתי, לשם מה הגעתי לכאן? לאיזו מטרה הוביל אותי השם לחיות כאן, בקהילה הסורית שבאיטונטאון, ניו ג’רזי?” רק בעקבות פטירתה הטראגית של בתה הכול התבהר. חתיכות הפאזל נראות לפתע מתאימות. היא הגיעה לשם, לפחות חלקית, כדי להביא את ג’רין גורסי לקהילה שלנו, נערה שחיה על מנת לעורר אחרים, וממשיכה להאיר את העולם שלנו גם לאחר פטירתה.
ד”ר סטיבן ורחל גורסי רוצים להזכיר לכולנו שאף שרובנו לא מקבלים מסרים ישירים מגן עדן כמו שהם קיבלו, עלינו להיות קשובים יותר למסרים עדינים יותר שאנו מקבלים מהקב”ה בכל יום בשגרת חיינו ושגרת יומנו. עלינו להבין שאנחנו כאן לא רק למען עצמנו, אלא למען אחרים, ושאם אנו אוהבים את השם, אנחנו אוהבים את כולם. עלינו לסייע לאנשים אחרים, וללמוד ולגדול בכל יום.
“סיפור חיינו הוא הדבר היחיד שאנחנו לוקחים איתנו”, הם אומרים, “עשו שזה יהיה סיפור טוב”.
