המקווה הוא אבן הפינה של בית יהודי חי. אלה הם מי המקווה הטבעיים שבהם טובלת אישה יהודייה בכל חודש, מאז נישואיה ועד לגיל המעבר, כך שבני הזוג יוכלו לחיות חיים מלאים של אינטימיות יחד. אכן, קשה מאד לתאר התנהלות של חיי משפחה מלאים מבלי נוכחותו של המקווה כשחקן מרכזי. בקהילה הקטנה, אך תוססת, שלנו – ‘בית ישראל’ בעיר הליפקס שבקנדה, יש לנו את הזכות למקווה השוכן בבנייני הקהילה. המקווה משמש את חברות הקהילה מדי חודש, עד שכבר התרגלנו אליו במידה כזו, שאנו לוקחים אותו כמובן מאליו, ושוכחים כמה לא קל להחזיק מקווה כשר כהלכה בכל עיר שהיא, בטח בעיר כמו הליפקס. המקווה הקרוב ביותר מחוץ לעיר הוא במרחק של לא פחות משלוש שעות נסיעה! ברגע שהמקווה מוקם על פי כל הדרישות ההלכתיות הנוקשות בנושא, אנו משתמשים במקווה מבלי להקדיש מחשבה רבה מדי לכל אותם דרישות וכללים. אחת הדרישות היא ליצור “אוצר” – מאגר של כ-720 ליטרים מים טבעיים, שלא נשאבו ומולאו בברז, אלא מי גשמים שזרמו בכוחות עצמם אל בור האוצר – באמצעות סוג של מרזב מיוחד מן הגג – הבור המיוחד הזה צריך להיות קבוע ויציב, ומבלי כל נזילות ניכרות לעין.
הדבר היחיד שאנחנו בדרך כלל עושים בתחזוקת המקווה, הוא מילוי של בריכת הטבילה עצמה, באמצעים ההלכתיים הייעודיים המבטיחים חיבור בין מי בריכת הטבילה לאוצר מי הגשמים (באמצעות ‘השקה’ או ‘זריעה’). אם נסכם זאת בקצרה – בכל קהילה דתית חייב להיות מאגר מי גשמים שכזה, כדי לאפשר לבני זוג לחיות חיי משפחה מלאים. כל כך פשוט, שאפילו רב צעיר מתייחס לזה כמובן מאליו. עד ש…
נסיעה קצרה לישראל הרחיקה אותי מהליפקס לתשעה ימים בלבד. הגעתי לתפילת שחרית בבית הכנסת בבוקר שלישי מושלג, אחרי שינה של קצת פחות מחמש שעות, לאחר נחיתה בשעה אחת לפנות בוקר, בסיכומן של שלוש טיסות בזו אחר זו. נתקלתי בגרג, עובד התחזוקה שלנו, ושאלתי אותו האם חלה התקדמות כלשהי בעבודת התחזוקה שנדרשה בבריכת הטבילה – צביעה מחדש של כמה מקומות שהצבע נסדק בהם. לא משהו רציני. או לפחות כך חשבתי… גרג אמר לי שהוא לא עשה זאת, מפני שנראה שישנה נזילה מבור אוצר מי הגשמים (זוכרים? הבסיס לקיומו של המקווה הכשר כולו!). מיד ירדתי לבדוק את העניין, כשלרגע איני מעלה על דעתי שאני מתחיל הרפתקה מסובכת שתימשך שבועיים וחצי תמימים, הרפתקה שאני קורא לה – “המקווה הקפוא”.
עיניי חשכו כשראיתי עד כמה צנחה רמת המים באוצר מי הגשמים בעקבות נזילה אי שם במכל. התחלתי לשחזר את כל ההלכות הנוגעות למי האוצר, לקביעות שלהם, ולכך שאסור שתהיינה נזילות. לא מצאתי שום קיצורי דרך או פתרונות קסם. בעיניים דומעות, נאלצתי לקבוע כי המקווה יהיה “סגור לרגל תיקונים”.
גרג המשיך ורוקן את שארית המים. מי הטהרה, המים המאפשרים לבעלים ולנשותיהם לחיות חיי נישואין מלאים, המים שהם בסיס המקווה. כל חטא ראוי לתיקון, אפילו נזילה! התשובה משיבה את הנפש למצבה הקיומי הראשון, נפש טהורה שהקב”ה שתל בעולם הזה. המקווה איננו יוצא מן הכלל.. גם הוא ראוי לתיקון ותשובה.
מיד התקשרנו לשלושה מומחים לתחזוקה וניהול של בריכות. כולם, תודה לא-ל, נתנו את אותה עצה: לסתום כל חור שנמצא באמצעות חומר איטום מיוחד, ואחר כך לצבוע אותו בצבע ייעודי לבריכות. עבודות האיטום והצביעה, והסבל הכרוך בשאיפת האדים הרעילים של החומרים הללו, שהורסים את הריאות ומספקים לחברות התרופות פרנסה בעקבות כאבי הראש שהם גורמים, בוצעו כולן בידי גרג המסור, בזמן שיא של שבעה ימים של עמל ויזע, כמעט בלי הפסקה.
שבוע מורט עצבים הסתיים במקווה אטום לחלוטין, מוכן למילוי מחדש. המקווה עשה תשובה וחזר למצבו הטהור והראשוני!
אבל עכשיו מתחיל החלק המשעשע. איך נשיג 720 ליטרים של מי גשמים? לא סבלנו מבצורת כמו זו שחוותה ארץ ישראל לפני שנים לא רבות, בצורת שמילאה את לב כולנו בתפילות. אנחנו חיים בהליפקס שבקנדה, שם, במהלך החודשים ינואר ופברואר, הטמפרטורות הקרות נותרות יציבות למדי, ונעות בין מינוס עשרים מעלות לבין ימים חמימים של מעלה אחת (אם יש לנו מזל..)! איך נוכל להשיג 720 ליטרים של מי גשמים אל תוך המקווה שלנו? ומה אומר לאותם זוגות מסכנים שזקוקים לטבילה החודשית שלהם? ביליתי לילה חסר שינה כשבמוחי חולפות כמה אפשרויות “מטורפות”:
עליתי אל הגג, אל המקום שבו מי הגשמים זורמים היישר אל בור ה’אוצר’, כשאני חמוש בשני מייבשי שיער, על מנת לנסות ולהמיס חלק מהשלג שעל הגג ולאפשר לו לזרום למטה. לצערי, אך שלא במפתיע לנוכח מזג אוויר של מינוס שש מעלות, ושלג כבד שיורד עליי, מייבשי השיער הצליחו רק לדגדג מעט את השלג שעל הגג – מרחק עצום מ-720 הליטרים הנדרשים!
השלג המשיך לרדת בחוץ, סימן עבור המקומיים שאנו זוכים ל”מזג אוויר טרופי”. חשבתי שאולי השלג יואיל בטובו לרדת היישר אל תוך המרזב היורד אל ה’אוצר’, ואולי מחר בבוקר נקום לבור עולה על גדותיו! אבל בסיומו של שיעור שנמשך שלוש שעות כששלג יורד כל העת, מאום לא נוסף לבור.
שאלתי את זקני הקהילה, והם סיפרו לי שלפני שנים רבות, לפני ששליח חב”ד המקומי התקין את הצנרת המיוחדת על הגג, הם נהגו ללכת אל אחד מן האגמים הסמוכים, ובעזרת מסור מיוחד, חצבו בלוקים גדולים של קרח, והביאו אותם אל המקווה על משטחים שאינם נחשבים הלכתית ל”כלי קיבול”. אף שהפתרון הזה מעולה מבחינה הלכתית, הרי שמעשית, הביצוע שלו היה רחוק מן המציאות, ממש כמו לנסות להשיג סוס ועגלה מסוחר מכוניות… אחרי שיחות טלפון רבות, לא מצאנו איש באזור שעושה כיום את הדברים הללו.
חזרתי הביתה בשעה 11 בלילה באותו ליל שלישי הרה גורל, לא לפני ששבתי ובדקתי את בור האגירה – שהיה צחיח לחלוטין. שבתי והבטתי גם במרזב שעל הגג, שהיה יבש וצחיח גם הוא. אחרי דיון ממושך עם שליח חב”ד המקומי, סיימנו את השיחה ב-11:30, בלי שום מסקנות אופרטיביות. התקווה היחידה שנותרה הייתה שהשלג, שכבר שעות ירד מסביב למרזב, ימצא את דרכו אל תוך המרזב, ואל בור האגירה.
אבל… “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם”, מלמדים אותנו חז”ל במסכת ברכות (י, א), “אל ימנע עצמו מן הרחמים”. באותו לילה, השינה ואני נפגשנו רק לעיתים רחוקות. ספר התהלים, ופרק ר”א שבשולחן ערוך יורה דעה, הפרק היחיד בשולחן ערוך העוסק בהלכות קשורות לבניית והכשרת מקווה, היו פתוחים כל העת לצדי במשך כל אותן שעות ליל מושלג. באותן שעות של תפילה נרגשת לקב”ה, לבי היה מלא במחשבות על אותם גברים ונשים שיימנעו מאינטימיות זוגית עד למילוי המקווה. תחזית מזג האוויר, שכאן בהליפקס עשויה להשתנות תוך דקות אחדות, נראתה קודרת. הגשם הכבד שנדרש לנו, נראה היה רחוק מתמיד.
השלמתי עם העובדה שאני עשיתי את כל מה שביכולתי, והתקשרתי אל הרב הגאון, הרב הירשל שכטר מישיבה יוניברסיטי שבניו יורק, שאולי הוא, יחד עם עוד מוחות גדולים שם בניו יורק יגיעו לפתרון לקהילה הקטנה שלנו. באותו בוקר, כשהתפללתי את תפילת שמונה עשרה (אותו חלק בתפילה הנאמר בלחש, ובדרך כלל מאפשר ליהודי לחשוב על המינוס בבנק, המשכנתא, הילדים וכל מחשבה אחרת מלבד המילים שהוא אמור להתרכז בהן), נזכרתי בסעיף בשולחן ערוך (יורה דעה, רא, ל) שחמק ממני, סעיף שהיה בהיר וצלול, כמו המים שהיינו זקוקים להם למקווה: “מים שאובים פוסלים את המקווה רק אם הם מים. אך שלג, ברד, קרח, גם אם הם רכים ואפשר להעביר אותם מכלי לכלי, אינם נחשבים מים שאובים, וגם אם אדם ממלא מקווה שלם מהם, המקווה כשר!”
איך יכולתי לשכוח? הרי בכדי לעבור את ששת מבחני ההסמכה לרבנות של הרבנות הראשית לישראל, יש ללמוד את הפרק הזה ביסודיות ולדעת אותו כמעט בעל פה. איך לא ראיתי את זה קודם? האם הקב”ה שינה את הטקסט בן לילה? התשובה, כמובן, איננה נעוצה באופן שבו למדתי למבחן, כי אם בפרקטיקה הרבנית. למה שאזכור הלכה כזו הנוגעת למילוי מקווה בקרח או בשלג, כשחייתי בארץ? אם נדייק, בישראל השאלה היא, מה זה קרח או שלג?
ועדיין, לא הייתי בטוח בעצמי. שהרי ישנן דעות יחידאיות בנושא המסייגות את הכלל הזה, כמו הראב”ד האומר כי קרח או שלג יכולים לשמש להשלמת מים חסרים במקווה קיים, אך לא למילוי של כולו, או דעת ‘בעל המאור’ הסבור שקרח הוא ממש כמו מים ואסור להביא אותו בכלי או בידי אדם. לעזרתי נחלץ אחד מגדולי פוסקי ההלכה, הרב הירשל שכטר, שהתקשר אליי בחזרה, ומבלי שאפילו הזכרתי לפניו את ההלכה הזו, אמר לי נחרצות: “פשוט תשתמש בקרח. אין לך ברירה!”. הרב שכטר המשיך להתעדכן בימים הקרובים, ואף שלח לי בפקס את נוסח התשובה ההלכתית של הרב חיים עוזר גרוזנסקי, זצ”ל, שבה הוא מסביר בפירוט כיצד יש לעשות זאת וממה חשוב להיזהר.
אף שהפתרון היה מונח ממש לפניי, היישום שלו דרש יצירתיות רבה:
1. ראשית, היה עלינו לוודא שכאשר הקרח מובא אל תוך המקווה, הוא יוכל לזרום אל תוך בור האגירה בעצמו. האחראי על הבניין מטעם הקהילה, מיכאל ארגנד, גייס את הצוות שלו לבנות מעין משטח עץ קטן שיאפשר לקרח “לזרום” 30 ס”מ למטה, אל תוך בור האגירה.
2. אחר כך, בעזרתם של כמה מחברי הקהילה והעובדים, התחלנו להביא שלג. על מנת להימנע מהאיסור של הבאת השלג בכלי הראוי לקבל טומאה, וכן להימנע מן האפשרות שחלק מהשלג יימס לפני שנגיע אל המקווה (ואז יהיו אלה מים המוגדרים “שאובים” ופסולים למילוי המקווה), השתמשנו בקרשים שהיו בהם חורים, כך שאם יהיו כמה טיפות של מים, הן ירדו דרך החורים לפני שנניח את השלג במקווה, גוש אחר גוש.
מילאנו את החלל בשלג. אבל מכיוון שרובו של השלג הוא אוויר, לא הפקנו כמות גדולה כל כך של מים. ומכל מקום, הכמות האדירה של השלג, מילאה כמחצית מבור ה’אוצר’.
3. בהסכמתו של הרב שכטר, התקשרנו אל שוק הדייגים, שהביאו לנו, בשקיות פלסטיק מחוררות (ולא במכלים הרגילים שאינם עומדים בדרישות ההלכתיות), סך כולל של כ-900 קילוגרם של גושי קרח. פתחנו את השקיות על רצפת המקווה, בכדי לאפשר לקרח “לזרום” בכוחות עצמו אל בור ה’אוצר’.
הימים הבאים היו מורטי עצבים. קרח אינו נמס בקלות שכשהוא נמצא יחד עם ה’חברים’ שלו. הוא יכול להישאר בצורת קרח למשך כמה ימים. אז גם לאחר שאפשרנו לקרח לימס, בעזרתם של שלושה תנורי חימום בחדר המקווה, דלת סגורה וחלל קטן יחסית, הגענו רק לשליש נוסף שהתמלא! איך נוכל להאיץ את התהליך? זכרו, שפיכת מים רותחים על הקרח איננה רלוונטית, כי אז המים הללו הם מים שאובים! הדבר היחיד שעלה על דעתנו הוא להשתמש במבערים. וזה בדיוק מה שעשיתי במשך שמונה שעות, בעזרתו של מר אדלשטיין. הוא היה אורח בעיר, והסכים לבוא לעזור במוצאי שבת. הוא רכש מבער נוסף ובמשך שעתיים שלמות עבד איתו.
גם אז, המבער כבה כל הזמן, מפני שהקרח שנמס הפך למים, שכיבו את הלהבה. גם לאחר שחלק מן הקרח נמס, היה צריך לחכות שהוא יזרום לבד אל בור האגירה. חרף כל התפילות, העידוד והעצבים, היינו חייבים לתת לטבע לעשות את שלו. סבלנות היא לא אחת מתכונות האופי הבולטות שלי, אבל זה מה שנדרש כאן.
אחרי הרבה שעות על המבער, שיעולים מהאדים שעלו היישר לריאות, וצפייה דרוכה בבור ההולך ומתמלא (כולל שבת שנכנסה באמצע, שבה לא יכולנו לעשות דבר מכל אלה), הניצחון היה שלנו – כל 720 הליטרים זרמו פנימה! באותו מוצאי שבת בשעה 8:45, מילאנו את בריכת הטבילה בכדי לאפשר לאישה לטבול באותו ערב. מילאנו את בריכת הטבילה במי ברז חמימים, אפשרנו להם ליצור חיבור עם מי בור האוצר, והמסע הארוך, של שבועיים וחצי מתישים, הגיע לסיומו.
כך התרחשה עלילת המקווה הקפוא בהליפקס. אנחנו מקווים שהמצב יישמר, ושתיקון הנזילות יחזיק מעמד. בעזרת השם, מקווה חדש ומשופר ייבנה בקרוב בקהילה שלנו, מקווה שיהיו בו שני בורות אוצר, הן כמאגר רזרבי והן למילוי דרישות הלכתיות מהודרות.
שימו לב: יש להיות מודעים למורכבות ההלכתית הרבה שבמילוי מקווה על פי כל הדרישות ההלכתיות. בכל מקרה יש להיוועץ ברב מומחה בתחום הזה, בוודאי כאשר מנסים למלא את הבור בקרח או בשלג.
