תהליך ארוך של שמונה שנים הביא אותי אל בית הדין בניו יורק, ומיד אחר כך, אל המקווה. ביום חמישי, 29 באפריל 2010, התגשמה משאלת הלב העמוקה ביותר שלי, ששאפתי אליה במשך שנים: להיות יהודייה, להשיב את זהותי האבודה מבין ציפורני האינקוויזיציה האיומה ולהתקרב אל השם.
המקווה היה אחד הנושאים החשובים ביותר במהלך לימודיי. המקווה הוא אמנות מעודנת. לא רק שהמקווה יכול להביא אדם אל השלב האחרון בדרכו להפוך חלק מכלל ישראל (לאחר תהליך ממושך ובהנחיית בית דין), אלא שהוא גם אפשר לי להיוולד מחדש. מי גן העדן טיהרו אותי בשלמות ועליתי מן המים אדם חדש.
המפגש הראשון שלי עם מקווה היה במקום סגור, ארבע קירות, מים חמים וגג. נוחות מושלמת. אני זוכרת את הבלנית שהמתינה לי בצאתי מן המקווה, חיבקה אותי בחיבוק חם ולחשה באוזני: “ברוכה השבה!”. החוויה הייתה קסומה, וקיוויתי שלא אצטרך לעולם לעזוב את המקום הקסום הזה, שבו השתנו חיי לנצח.
אף שהייתי מחוברת רגשית לניו יורק, השיבה לארצי הייתה בלתי נמנעת. שבת ומוצאי שבת הסתיימו, ואני עליתי על מטוס, ולאחר שש שעות, שבתי אל הארץ שעזבתי לפני זמן לא רב, כאדם אחר לגמרי.
לא תופתעו לשמוע שהקב”ה עזר לי למצוא שידוך, ושראש בית הדין הגיע לאחר כמה חודשים לנצח על טקס הנישואין שלי. לפני החופה, החל המסע אחר מקווה. היו שני מקוואות שהוא בדק ביסודיות, ולאחר התלבטות רצינית, הוא אמר שעלינו למצוא אפשרות אחרת (לא ידעתי אז שיהיה צורך במקווה, לא רק עבורי, אלא למטרה גדולה יותר, כשנה אחר כך).
החיפוש אחר מקווה לקח אותנו אל ההרים, שם זורמים מי נהר צלולים. בתחילה חששתי. זה היה רחוק כל כך מהתחושה החמימה והנעימה שהרגשתי במקווה בניו יורק. המים היו קרים, זורמים, דגיגים קטנים שחו שם, והקרקעית הייתה תערובת של אבנים גדולות וקטנות, ודווקא שם – הייתה יכולה להתקיים הטבילה המושלמת.
מערכת היחסים שלי עם המקווה הלכה והתעצמה מאותו רגע. מאחר שזו מדינה שיש בה צאצאי אנוסים (יהודים שהמירו את דתם למראית עין בכפיית האינקוויזיציה) רבים ויהודים-בסתר שקיימו אורח חיים יהודי במשך שנים, בית הדין הגיע בחזרה כדי לבצע כמה גיורים. הפעם – אני הייתי הבלנית.
עזרתי לנשים להתכונן לחוויית המקווה שלהן. בשל אופיו של הנהר, הייתי צריכה להיכנס איתן אל תוך המים. סייעתי להן, אחת אחת, להצטרף אליי למים הקרים כקרח, והנחיתי אותן כיצד לטבול נכון. עניתי “אמן!” לכל אחת מן הברכות שלהן. חיבקתי אותן, בכיתי יחד איתן, בשמחה על סיומו של הסבל שאנו מכנים אותו “גלות מדרגה שנייה” (לא רק השהייה מחוץ לארץ ישראל, אלא גם הידיעה שאת יהודייה ואין לך שום דרך להוכיח זאת, ולכן את סובלת גלות נוספת מן הקהילה היהודית גם כן).
במשך ארבע שעות, נכנסתי ויצאתי מן המים להכין כל אחת מהנשים בתורה. נכנסתי אל המים הקרים ויצאתי מהם, אבל איכשהו, לא הרגשתי קור ולא חליתי.
זו הייתה, בלי ספק, החוויה גדולה ביותר. בלי קירות מעשה ידי אדם, בלי מים חמים ופינוקי נוחות, יכולתי לחוות מחדש, פעם אחר פעם, יד ביד, חיבוק אחר חיבוק, ברכה אחר ברכה – איך זה להיכנס אל תוך המקווה ולראות את חייך משתנים מן הקצה אל הקצה, מוקפת רק בטבע, ובבריאה המופלאה של השם.
באותו היום היה הנהר מלא במים ובדמעות של שמחה.
