אף על פי שהסטטיסטיקה מראה שרבות מן הנשים הקוראות את השורות האלה כרגע, חוו אובדן היריון, רוב הנשים האלה לא דיברו מעולם וכנראה שלעולם גם לא ידברו ברבים ואפילו לא יציינו בפורומים פרטיים יותר את העובדה שחוו הפלה. מאחר שמוות מן הסוג הזה הוא חלק מן החיים של נשים רבות כל כך, והשתיקה והבושה רק מעצימות את הכאב, אני רוצה לפתוח ולשתף בקשר להפלה שלי, שהתרחשה לפני מעט יותר מחודשיים.
הייתי כבר כמעט שלושה חודשים בהיריון, ובהתרגשות ציפיתי לספר לעוד מאהוביי את החדשות, כאשר ראיתי שובל של הכתמה דמית. אף שאין זה בלתי מצוי לחלוטין בתחילת היריון, המחשבה שאת מגדלת תינוק בריא ושלם ואז לראות דם, הייתה מאד מלחיצה. כשבעלי לצדי, התקשרתי למיילדות שלי. הן שאלו אותי שאלות, אמרו שזה נשמע נורמלי, וביקשו שאשים לב לשני דברים שיכולים להעיד על משהו רציני יותר: עוד דם והתכווצויות.
ביום שלמחרת, היה עוד דם. ואז התכווצויות. ידענו מה קורה. הפכתי עצובה ומודאגת וחרדה מאד בקשר למה שהגוף שלי עתיד לעבור. להרות ואז להפיל לא היה משהו שאי פעם הכנתי את עצמי אליו. אף על פי שמומחים מעריכים כי אחד מכל ארבעה הריונות מסתיים בהפלה, עדיין חשבתי שזה משהו שקורה, ובכן, לאנשים אחרים.
אף שכעת כבר הראיתי את כל הסימנים של הפלה, לא דיממתי ולא חוותי התכווצויות במידה מספקת כדי שאובהל לחדר המיון. המליצו לי לקבוע תור לבדיקת אולטרה סאונד.
ביום שלפני האולטרה סאונד שנקבע לי, היה לי יום מאד עמוס ותובעני בייצוג ארגון שאני מנהלת בכינוס השלוחות השנתי של חב”ד. הייתי אמורה להיות על הרגליים במשך שעות, לתקשר עם אנשים, וכמובן, לחייך (כששאלתי את המיילדת שלי אם זה בסדר, היא השיבה: “כל עוד את מרגישה בסדר ואינך חווה התכווצויות”. הלוואי והיא הייתה אוסרת זאת, מפני שאני הרגשתי באמת שאני רק רוצה לנוח ולהגן על ההיריון שלי. אבל היא הוסיפה לוודא: “מימי, אם זו הפלה, זה כבר קרה. את חייבת לדעת ששום דבר שתעשי או לא תעשי יכול לפגוע בתינוק שלך”. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע: אין שום סיבה לרגשות אשם, עכשיו או אחר כך).
תנו לי לומר לכן, לקבל את פניהן של חברות ולקוחות ולהתמקד בעבודה הם הישג משמעותי כאשר את מדממת ומבחינה רגשית מתכוננת למה שאת עשויה לראות או לא לראות באולטרה סאונד שלמחרת. זה גרם לי לחשוב הרבה על כל הדרישות המופנות לנשים בימינו: איך אנו ממלאות כל כך הרבה תפקידים ומגיעות לכל אירוע, בלי קשר לאינספור העניינים הקשורים לנשיות שלנו שאולי אנו חוות. וכיצד דרישות החיים, בבית ומחוצה לו, אינן גמישות ומבינות כפי שפעמים רבות המחשבות והגוף שלנו זקוקים שיהיו.
עשרים שעות מאוחר יותר, הייתי לבושה בחלוק ומרוחה בג’ל, אני ובעלי מכינים עצמנו לתוצאות הבדיקה. נאנחתי אנחות כבדות, במחשבה “האם זה באמת קורה לי?” בכיתי, לראשונה מאז גילוי ההכתמה הדמית לפני חמישה ימים. לפני שהטכנאית הניחה את החיישן על הבטן שלי, התחננתי בשקט לקב”ה שנראה תינוק בריא, עם דופק נמרץ, שהדימום וההתכווצויות יהיו רק התרחשות מקרית בלתי מוסברת. אך, אבוי, כבר היו לי אולטרה סאונדים בעבר וידעתי מה אני אמורה לראות.
וזה לא החלל השחור והריק שאני ובעלי מצאנו את עצמנו מביטים בו.
מי שביצעה את האולטרה סאונד לא הייתה הרופאה שלי, ולכן אסור היה לה לומר לי שום דבר החלטי. אף על פי שהייתי בטוחה למדי עם התמונה שראינו, עדיין נצמדתי לאפשרות, שאולי פשוט לא הבנתי את זה נכון. הפצרתי בה שתאמר לי, אבל היא רק אמרה: “אני כאן רק כדי לבצע את המדידות והצילומים”. כעת, עברתי אולטרה סאונד פנימי, מרגישה את התחיבה הקרה והזרה, ואת הצילום של מה שאני חשבתי שהיה מקודש בתוכי, אבל קרוב לוודאי שהיה זה משהו מת. בכיתי עוד, רגליי רעדו, וניסיתי לשאוב נחמה כלשהי מפניו המיוסרות של בעלי. זה הרגיש שידענו, אבל לא יכולנו לדעת באמת.
לאחר מה שנדמה לנו כשעות, הרופאה שלי סיפרה לנו בעדינות את תוצאות הבדיקה. היא הייתה רגישה והסבירה שמה שהם ראו היה עובר בן שישה או שבעה שבועות (כשהוא אמור היה להיות בן 12 שבועות). זה היה מה שנקרא רשמית “הפלה נדחית”, שמשמעותה שהעובר הפסיק לחיות כבר לפני זמן מה, אך ההיריון המשיך. ברוך השם, בעלי ואני היינו מוכנים לחדשות האלה, כך שהתגובה הרגשית שלנו לא הייתה טראומטית כל כך, אלא סוג של הקלה שאנחנו יודעים סופית. בנסיעה הביתה, החלטנו לעצור איפשהו, כך שנוכל לשבת פנים אל פנים ולעבד את הרגשות שלנו בקשר למה שעברנו עכשיו ומה שאנו עתידים לעבור.
התגובה הכי נוכחת שלי הייתה להרגיש כמו טיפשה. סיפרתי להורים שלי ולאחותי על ההיריון שלי, כשכבר לא היה דבר חי בתוכי! כמובן, לא הייתה שום דרך שאדע זאת…. אבל זה עדיין כאב. משהו בתוכי… הערים עליי. אפילו באותו יום עצמו עדיין חשתי סימנים של היריון. הגוף שלי הוליך אותי שולל. עברתי מתחושה של האינסטינקטים האימהיים הטבועים בהיריון, לתחושה שנשדדתי, תחושת ריקנות וניתוק. מה שהוסיף לרגש הזה, של אינסטינקטים אימהיים מנופצים, הייתה הידיעה שמשהו מת בתוכי. הרחם שלי שהיה נמל מבטחים בטוח ומזין עבור שני הבנים הבריאים והנהדרים שלי (ברוך השם!) אמר לי שאני מגדלת בתוכי חיים, ואז דחה אותם לחלוטין. לבו הזעיר רק החל לפעום (האמנם?) כשהפך מדבר של חיים וצמיחה למוות ואובדן.
אף שהייתי מודעת לכך שזה חסר ערך, לא רלוונטי ואפילו שגוי, לא יכולתי שלא להאשים את עצמי על אובדן ההיריון. הייתי צריכה להקפיד יותר על נטילת הויטמינים! לא הייתי צריכה לשתות קפה! אולי אם לא הייתי כל כך נדהמת מההיריון הזה מלכתחילה, הקב”ה לא היה לוקח אותו ממני! המחשבה האחרונה הזו ייסרה אותי במיוחד.
נאמר לי שעליי לצפות שהגוף שלי יוציא את מה שנותר מההיריון (חומר שלייתי, רקמות, אובדן משמעותי של דם). ואם זה לא יקרה, יהיה עליי להזמין תור לביצוע גרידה. אני אסירת תודה על כך שימים ספורים לאחר סקירת האולטרה סאונד, הייתי בבית כשחוויתי התכווצויות עוצמתיות, דמויות לידה, שהיו תחילת הסוף של ההפלה שלי. האפיזודה הזו נמשכה כמה שעות. זה היה כואב, אינטנסיבי, וחצי טראומטי ולא הייתי מצליחה לעבור את זה אילולא אמי, אחותי והמיילדת המדהימה שלי, ג’סי.
כשעדכנתי את ג’סי (שיילדה את בני השני, ושאותה בעלי ואני מעריצים), היא יידעה אותי שהגוף שלי עושה את הדבר הנכון, ולמה לצפות. היא העבירה בסבלנות זמן רב איתי בטלפון ואמרה את המילים מלאות החמלה והמדהימות ביותר: “את יודעת, זה הגוף שלך והחסד של היקום. אני יודעת שזה לא מרגיש ככה, אבל זה דבר טוב”. כמובן, באופן טבעי איש אינו רואה בהפלה סוג של חסד, בטח בעבור אותן נשים שחוות הפלות חוזרות, ו/או שעדיין לא ילדו ילדים בריאים. אבל מה שאני לקחתי מהמילים שהיא אמרה, היה משהו שהייתי צריכה לשמוע: העובר לא היה בריא. ובמקום שהקב”ה יוביל אותו לעולם הזה לחוות כאב או אפילו מוות, ולהסב לי יגון פיזי ונפשי גדול עוד יותר, הוא משך לאחור את קיומו. למעשה – מעניק לי מתנה באובדן הזה.
כשג’סי אמרה זאת, אני זוכרת שהרגשתי את הכוח הנשי. זה נשמע כמו קלישאה, אבל באמת – אנחנו בלתי מנוצחות, מין עוצמתי. רק חשבו על זה שאותה מיילדת שעודדה אותי במהלך הלידה, ניחמה אותי עכשיו באובדני, באותה רגישות, נחישות ואמונה ששנה קודם לכן ליוו את צירי הלידה לקראת לידת תינוק בריא ושלם.
על אף שהייתי מעדיפה שלעולם לא הייתי חווה הפלה, אני מלאת תודה לקדוש ברוך הוא על הדרך שבה היא התרחשה, למען בריאותי הטובה, ועל שהקיף אותי במערכת בריאות איתנה, משפחה אוהבת ובעל תומך. אם נדרש “כפר שלם” לגדל ילד, נדרשים כמה לבבות רגישים אך חזקים, כדי לתמוך באישה שמאבדת היריון.
בחרתי לכתוב על ההפלה שלי מפני שאני מאמינה בתוקף שאסור שיהיו רגשות בושה או אשם בקשר לבחירות שהגוף שלנו והקב”ה עושים עבורנו. אין שום דבר לא בסדר לגבייך או לגבי הנשיות שלך אם חווית הפלה. אולי אם היינו מדברות על המציאות הזו יותר, נשים רבות כל כך לא היו מרגישות לא בטוחות, מושתקות, מפחדות ושבורות.
אני חיה בקהילה שבה נראה כאילו כל הנשים הן בהיריון או אחרי לידה. אלה הסובלות מבעיות פוריות או שחוו הפלה הולכות לאיבוד בזרם, נאלצות להתמודד עם הכאב שלהן בשקט, בין אם הן רוצות בכך ובין אם לאו.
האין אנו אמורות לחבור יחד בצורה הגיונית ובריאה לא רק בשמחות ובניצחונות שלנו, כי אם גם במציאות של הכאבים והאובדן שלנו? לכולנו יש אותם. אישה החווה הפלה צריכה להרגיש שמותר לה לדון בהפלה שלה באותה חופשיות של חברתה עם הבטן התופחת.
אסור לה לפחד שיראו אותה כחלשה. אסור לנו להרשות לה לחשוש שכולם ירחמו עליה.
נשים בריאות, חזקות ופוריות בכל רחבי העולם חוות הפלות. יש הבוחרות בשמחה לשמור את ההתנסות הזו לעצמן. גם לאפשרות זו יש את היתרונות שלה. אך אישה החשה שהיא תמצא מזור בלדבר על החוויה שלה בפתיחות, אל לה לחוש לעולם את עול האשמה הפוטנציאלית או הבושה הפוטנציאלית שעשויות להגיע עם ה”חשיפה” שלה. במיוחד אם הכנות והשיחה האלה עשויות להאיר נשים אחרות להיות רגישות יותר, מוכנות יותר ומועצמות יותר.
