לטבילה במקווה, על ההכנות המקדימות לה, יש צליל ייחודי משלה. לא שמעתי מעולם משהו דומה לו. הוא מלווה בזמזום שמדגיש אותו, זמזום שנראה אורגני, בקושי נתפס, אבל נעים כל כך. החיפוי הנאה שעל הקירות מהדהד כל צליל שנשמע בחדר.
אני שומעת את נשימותיי הקצובות לא רק דרך הגוף שלי, אלא גם כפי שהן מהדהדות בחדר. אני מרגישה מועצמת, מוקפת בפס הקול של החיים עצמם.
בעת ההכנה לטבילה, הצליל עדין, מתבייש להלום בקול. כשאני עורכת את ההכנות בקפידה, אני מרגישה בתת מודע איך אני מנקה ציפורניים, מסרקת שיער ומברישה שיניים לפי המקצב שלו. זהו צליל החיים שלי, המשתקפים מחיפוי הקיר הנוצץ והקריר. בדיוק כשאני מרגישה שהדהוד החיים שלי עוטף אותי, אני קולטת שסיימתי.
כשהיא בודקת את הרגליים שלי, אני מוטרדת במחשבות: “האם פספסתי משהו?” אני עוברת בראש על הרשימה. המקצב השלו הופך לרגע לרעם תופים שיש בו דחיפות. אני בודקת שוב את הציפורניים שלי כדי להרגיע את עצמי. הן, כמו שאר הגוף שלי, נקיות ללא רבב.
רעם התופים נרגע לגרגור נמוך של קדנצה. אני פוסעת במורד המדרגות בנשימה עצורה, טובלת. סימפוניית ההוויה שלי מגיעה לשיא מושלם, דומם.
כשאני עולה מן המים, אחרי לא יותר משנייה או שתיים, הכול מתבהר במהירות. הצליל קרוב לצליל התנפצות, כשטיפות המים נוטפות חזרה אל בריכת הטבילה. שובל היציאה שלי מן המים בעקבותיו, מתחכך בחיפוי קיר הבריכה. המים משחקים עם עצמם, משגרים צלצולים עדינים אל הקירות המוארים.
אני פוקחת עיניים, מוקפת בהדר השקט של המקווה, מוכנה לירח הדבש של החודש הזה.
