מתעניינותסיפורו של יואל: ההפלה
זה היה בשנה הראשונה לנישואינו; אשתי הייתה בחודש השלישי להריונה, בפעם הראשונה. היינו אצל ההורים שלי ליום הכיפורים. במהלך הסעודה המפסקת שלפני יום כיפור, אשתי הבחינה בדימום קטן, אך נטול כאב, אז ניסינו שלא לחשוב על כך או לייחס לדבר משמעות. במהלך הלילה היא חשה כאב, אך לא משהו רציני מדי. בבוקר שלמחרת, החלטתי שאתפלל מוקדם בבית. שניות לאחר שסיימתי להתפלל, אבי אמר שאשתי חייבת ללכת לבית הרפואה.
נסענו לבית הרפואה בקצה השני של לונדון, שם הייתה ליאורה רשומה ללידה. ישבנו בכניסה לחדר המיון במשך שעות, בעוד ליאורה מדממת כל העת. נראה שהיו מקרים דחופים מאתנו, מאחר שההמתנה ארכה עוד ועוד. כשהיא כבר לא יכלה ללכת מרוב כאב, מצאתי רופא שיגיע ויראה אותה. הוא העלה אותה מיד בסדר העדיפויות לטיפול, והביא כיסא גלגלים כדי להעביר אותה למיטה, שם לפחות הייתה לנו קצת פרטיות.
חיכינו עוד.
רופאה גינקולוגית הגיעה לראות את ליאורה, מאחר שנראה היה שיש לה צירים. היא העבירה אותנו לחדר פרטי לבדיקה פנימית. זה היה הרגע שבו היא אמרה את המילים שלעולם לא נשכח: "הרחם שלך פתוח. אני מצטערת". ליאורה ואני פרצנו בבכי, והרופאה השאירה אותנו לבד לזמן מה. כשהיא חזרה, היא ביקשה מליאורה לדחוף דחיפה אחת. אשתי עשתה כפי שהונחתה, וכשסיימה, הכאב חדל.
מה שקרה אחר כך
הרופאה לקחה את מה שיצא, ואמרה שיש לקחת זאת למעבדה לבדיקה. ליאורה הועברה לחדר פרטי במחלקת יולדות להשגחה ללילה. נאלצתי לעזוב וללכת הביתה, דווקא בזמן שבו היינו זקוקים כל כך לתמיכה הדדית.
חזרתי בבוקר שלמחרת, כדי לגלות שבכי התינוקות במחלקה, לא סייע לשנת לילה טובה. דיברתי עם החברה קדישא, והם אמרו כי הם יקברו את מה שיחזור מן המעבדה, והם ייצרו קשר עם בית הרפואה. העניינים הלכו והחריפו, כאשר גילינו שבית הרפואה איבד את מה שהם קראו לו "התוצר", לפני שהגיע למעבדה, ולמעשה גם לא יכולנו להבין מדוע חווינו הפלה.
התמודדות
בימים הראשונים, קיבלנו הרבה מאד תמיכה מהמשפחה, חברים, בני הקהילה והמעסיקים שלנו. למדנו עד כמה הפלה היא דבר שכיח, ושלא היה דבר שהיינו יכולים לעשות כדי למנוע אותה. הרב שתקשר עם החברה קדישא אמר לנו שנהגנו כשורה ביום כיפור, ושלא נעמיק במחשבות שלאחר מעשה לחשוב שהיינו יכולים לנהוג אחרת.
ככל שהזמן חלף, התמיכה הלכה ונמוגה; כנראה לפני שרגשותינו השתנו. בתוך שבוע, אני חזרתי לעבודה, מנסה להמשיך בעסקים כרגיל, למרות הרגשות החבויים שלא נשארו חבויים כל כך. החברה שלנו מכתיבה שכאשר מתאבלים על תינוק שמעולם לא הכרנו עלינו "להתגבר"; אולי לנסות ולהביא ילדים נוספים לעולם; להניח לחוויה. במציאות - אין דבר רחוק מזה. לעולם אינך שוכח. ישנם עדיין רגעים רבים מספור שבהם אני חושב על מה שהיה אילו היה ילדנו הראשון נולד. אילו הזדמנויות היו לילד הזה, כיצד היינו יכולים לעזור לו לגדול בכל דרך אפשרית. היה קשה במיוחד לקבל הצעות ומכתבים מחברות של מוצרי תינוקות וילדים, מועדוני הורים עם הצעות רלוונטיות, כעת שילדנו "הגיע לגיל מסוים".
עצות מאחרים
חברים נטולי ניסיון שאלו אותנו במבוכה איך אנחנו מתמודדים ואם יש משהו שהם יכולים לעשות כדי לעזור. דחינו את מרבית ההצעות, פשוט מפני שלא ידענו למה אנו זקוקים. עד כמה שאנשים מסוימים היו אמפתיים, דבר מזה לא עזר לנו, מכיוון שאנשים דיברו על הדבר הנורא שקרה לנו, בעוד הדבר לא קרה לנו; הוא קרה לילד שלנו, ולנו לא היה את הכוח לעצור זאת. אינני יודע מה רציתי לשמוע באותו זמן, וגם אינני יודע מה לומר לאדם שעבר חוויה דומה. אין שום משפט קסמים שיכול לגרום לכאב להיעלם פתאום. הדבר לוקח זמן רב יותר משאנשים מעלים על דעתם, ואיש אינו שואל אותך איך אתה מתמודד, שנים אחר כך. יום כיפור לעולם לא יהיה אותו הדבר בעבורנו, ועדיין - החיים ממשיכים מסביבנו כאילו שדבר לא קרה; כאילו שהתגברנו, המשכנו בחיינו והבאנו ילד אחר לעולם.
להרות שוב
זמן קצר יחסית לאחר ההפלה, החלטנו לנסות להרות שוב. בפעם הראשונה, הרתה אשתי כמעט מיד, אבל לאחר ההפלה הדבר לקח כמעט שנה, והתחלנו להתמודד עם אפשרות של עקרות משנית (מצב של עקרות בלתי מוסברת לאחר היריון קודם).
לא ידענו אם לעולם נוכל להביא ילדים, והתחלנו לעשות את כל שביכולתנו להעלות את הסיכוי. מבחינה פיזית, צרכנו ויטמינים מתאימים וניסינו להיות בריאים יותר. מבחינה רוחנית, קיבלנו על עצמנו דברים חדשים; הקפדנו יותר בדברים שכבר עשינו, ונסענו בפעם הראשונה לארץ, להתפלל בכותל המערבי.
כל חודש שעבר ללא הצלחה, חיזק את החשש שלנו שאולי לעולם לא נהרה שוב. בכל חודש, החוויה הייתה קשה מבחודש הקודם. בשלושת החודשים הראשונים של ההיריון שהגיע, חיינו בפחד מתמיד ובחשש מפני הישנות של החוויה הראשונה שלנו. גם לאחר מכן, היינו עדיין חרדים מאד, ולא לקחנו שום דבר כמובן מאליו.
סוף דבר: תודה להשם, ההיריון עבר בשלם בלי אירועים חריגים, והתברכנו בתינוקת יפהפייה ובריאה.
טובלות