כשאמריקה כולה נוהרת אחר ספרים שכתבו מומחים בשלל נושאים, החל מ-“איך לשמור על התוכי שלך שמח” וכלה ב-“סיפוק מוחלט, מסעיר שאין דומה לו בחיי הנישואין”, כיהודים, אנו עלולים להיסחף גם כן אל התופעה הפופולרית הזו.
המנעד, שנע מביטוי מוחלט ומלא של מיניות אישית עד לסגפנות של תורות מזרחיות שונות, ממריץ יהודים להמשיך ולחפש אחר ה”גישה הנכונה”. רובנו נמצאים אי שם בין שתי הקצוות – רוב היהודים האמריקאים, נשואים או גרושים, עדיין חיים בתוך המסגרת המסורתית של נישואין, משפחה וילדים.
עצת המומחים נוטה לשכך את הכאב ולנסות לנרמל את התפרקותן של משפחות, ולסייע לאלה המצויים בתהליכים כאלה להסתגל. דרך החיים היהודית, כפי שהסבירו לנו התורה וחכמינו ז”ל, מעניקה למחפשים משענת יציבה של ייעוץ והקניית דרכי התנהגות המסייעים למנוע מצבים של קרע בתוך המשפחה.
מספרם של יחידים ומשפחות המתחילים לשמור על דיני התורה בקשר למערכת היחסים האינטימית, ממשיך לגדול ביציבות כל העת. הרבנים והקהילות הדתיות חווים תחייה מחודשת במספר הנשים הפוקדות את המקווה בקביעות.
למשפחות שונות, ישנן סיבות ומשמעויות שונות להתעוררות זו. לכמה מהנשים, הטבילה במקווה היא הדרך שלהן לסמן את עצמן כנשים יהודיות, וייתכן שזוהי המצווה היחידה הנשמרת במשפחה. לעתים קרובות יותר, ההחלטה לשמור על הלכות טהרת המשפחה מגיעה יחד עם התעוררות כללית למחויבות יהודית-דתית בהקשר המשפחתי, יחד עם שמירת שבת, כשרות ומצוות נוספות.
“רחל”, בעלת תשובה המתגוררת בלוס אנג’לס, סיפרה כיצד הלכות טהרת המשפחה שהיא שומרת עליהן כעת, השפיעו על חייה.
רחל, העובדת בתחום יחסי הציבור, הייתה נשואה כמה שנים כאשר היא התחילה ללמוד ולהתעניין בהשקפת העולם החסידית ובדרך החיים הנובעת ממנה.
כאשר היא ובעלה החלו לחוות את השינוי במערכת היחסים שלהם, התרחשו הרבה מאד דברים שהיא לחלוטין לא ציפתה להם…
הינדא:
באיזה אופן את מרגישה שהשמירה על הלכות טהרת המשפחה והטבילה במקווה השפיעו על הנישואין שלך?
רחל:
אני חושבת שהלכות טהרת המשפחה הן המערכת החכמה ביותר לשמירה על מערכת יחסים בין שני אנשים – חיה ומרגשת, לאורך כל העליות והמורדות שחיי הנישואין מזמנים באופן בלתי נמנע. כעת זה נראה לי ברור כל כך, שכאשר ישנה מסגרת חיצונית שמגבילה את כמות הזמן ששני אנשים יכולים להיות באינטימיות פיזית זה עם זו, הדבר יהפוך את הזמן שיש להם יחד ליקר הרבה יותר.
מסטרס וג’ונסון, יועצי המיניות המפורסמים ביותר, נהגו להפריד זוגות מקיום יחסים במשך החלק הראשון של הטיפול שלהם, גם כאמצעי להפחתת מתח, אבל גם על מנת לבנות מחדש את התשוקה והריגוש שהיו בתחילת הקשר, והלכו ונעלמו כאשר אינטימיות מינית הפכה להיות זמינה מדי ותובענית מדי.
יהודים הכירו באמת הזו מאז שניתנה התורה, לפני יותר מ-3330 שנים!
אבל אני מוכרחה לומר, שכאשר שמעתי לראשונה על ההלכות האלה, התנגדתי. מה? שאני אוותר על הרעיונות שלי בקשר למיניות? אני לא אוכל תמיד להחליט כמה, איך ועם מי?! התרעמתי. לא רציתי לוותר על השליטה על השטח הזה בחיים שלי. בכל אופן, ההלכות האלה נשמעו לי פוריטניות להחריד ומיושנות. וכמובן, הרגשתי שאני ‘מעל’ הצורך בדברים כאלה.
אבל אז הגיע השלב של “נסי את זה, את תאהבי את זה!”, אם בתחילה חששתי ממצב ה”נידה” (תקופה בת שבועיים של הפרדה) מחשש שאתפרק כשאחוש חוסר במגע פיזי, הרי שבסופו של דבר, כמעט ולא רציתי שהתקופה הזו תיגמר! חוויתי תחושה של חוסן פנימי, כבוד עצמי, ואוטונומיה בזוגיות שלנו, תחושה שלא חשתי מעולם!
הלכות טהרת המשפחה נועדו להעניק לאישה סטטוס מיוחד. זה מאלץ את הגבר לראות אותה לא כאובייקט מיני, כמישהי שנמצאת שם כדי לספק אותו ואת צרכיו, אלא כאדם בזכות עצמה. זהו גם זמן שבו המתח הקשור ל”מתי” ו”אם” לא קיים, ומאחר שהצורך של כל אחד מבני הזוג בקיום יחסים שונה לעתים קרובות משל בן הזוג האחר, יש לדבר אפקט שוויוני על מערכת היחסים. זה גם שובר את השגרה שאליה נוטים בני זוג לשקוע פעמים רבות, שגרה שעלולה להיות הרסנית בזוגיות.
החשוב מכול, אני חושבת, היא התזכורת התמידית שלא משנה כמה חכמים אנחנו, ההלכות האלה, העוסקות בחלק הכי פרטי בחיים שלנו, מזכירות לנו שישנם עניינים מסוימים שבהם עלינו לקבל הדרכה והכוונה ממשהו שנמצא מעל להבנה ולהרגשה שלנו, תזכורת חשובה בעידן של “אם זה מרגיש נכון, בוא נעשה את זה”.
החלק הנפלא ביותר בקשר לתקופת ה”נידה”, הוא שמתגלים בה חלקים מהאישיות של בן/בת הזוג שלא יכלו להיחשף קודם לכן. לעולם לא הייתי צריכה לגלות מה בעלי חושב ומרגיש בקשר לדברים מסוימים ולהפך, מפני שלפעמים פשוט “פתרנו” את הדברים בחדר השינה במקום לפתור אותם בסלון. במילים אחרות, לדבר ולהוציא החוצה הופך להיות דבר חיוני ויסודי. ברגע שדברים מתבהרים רגשית – זוהי ההתחלה של תקשורת ברמה רוחנית יותר, כפי שהתורה מצפה מבני זוג בחיים האינטימיים שלהם.
יש פעמים שזה ממש קשה, ודורש הרבה מאד משמעת עצמית. אבל בכל פעם שאני חווה ספקות, אני מוצאת שכשאני לוקחת את הזמן להבין באמת את העליות והמורדות שלי ביחס למקווה, אני מגלה עוד על עצמי כישות רוחנית ונפשית. מאיפה נובעת הרתיעה שלי? פעמים רבות, אלה הם לא הדברים שנראים על פני השטח במבט ראשון.
יש לי כל כך הרבה תוצאות טובות והרגשות טובות בחיי הנישואין שלי כתוצאה משמירת ההלכות האלה, שאפילו מבחינה אמפירית, מניסיון בשטח, לעולם לא ארצה לחזור לדרך שבה תקשרנו קודם לכן.
הינדא:
רוב הנשים מודעות לכך שבמהלך המחזור החודשי, זמן הביוץ הוא בדרך כלל כארבעה עשר ימים לפני תחילת המחזור הבא. מתוך ידיעה זו, מה את מרגישה ביחס לעובדה ששמירה על הטבילה במקווה, עשויה, אצל נשים מסוימות, להגביר את הסיכויים להרות?
רחל:
אני יודעת שאם לא הייתי הופכת דתית, מן הסתם לא הייתי מחליטה להביא עוד ילדים לעולם. אחרי שנולדה בתנו לפני שש שנים, עברתי תחושות של בדידות ושינויים אחרים, אף שאהבתי אותה והרגשתי את כל אותם רגשות אימהיים. הייתי נורא עסוקה בקריירה שלי ובתהליכים של “שיפור עצמי”.
היית טיפשה מדי מכדי שאוכל לוותר על כל כך הרבה מן הזמן והאנרגיה שלי למען ילד נוסף.
כמו הרבה נשים בעולם ה”מודרני” של היום, התחלתי לראות בילדים נטל על החופש שלי, מקור של רעש, בלגן, דרישות ומניפולציות. כעת, הגישות שלי והדרכים שלי השתנו לגמרי. אני מקבלת בברכה את ההזדמנות לנתינה. המשפחה שלי נמצאת עכשיו במקום הראשון, ואי הנוחות הכרוכה בגידול ילדים נראית לי כעת מינורית לנוכח ההבנה שזוהי אולי המצווה הגדולה מכולן.
אף על פי שתמיד חשבתי שהיצירתיות שלי מוצאת את ביטויה בכתיבה או בדיבור, ומתקשרת באמצעותם מסרים בעלי משמעות, אף פעם לא קלטתי שמה שאני “יוצרת” הוא בוודאות לא התרומה המונומנטלית לחברה שהאגו שלי רצה להאמין בה.
לתת אהבה, ליצור בית חם ויציב שבו הילדים שלך חווים אלוקות, כיוון בחיים, להרגיש ערך עצמי ומימוש כאדם רוחני באמצעות הטקסים המשפחתיים של שבת, תפילה ועוד… כל אלה הפכו משמעותיים הרבה יותר בעבורי. הכיף שאני חווה עם הילדים שלי בחוויות הקשורות ליהדות נוגע עמוק בתחושת ההגשמה שלי.
גם מבחינה אובייקטיבית, החברה שלנו עסוקה כל כך בבעיות הנפשיות שחווים אנשים בהיעדר אהבה. שום דבר איננו יכול להחליף את הבית ואת האהבה והתמיכה שאנו מקבלים שם. בית שמח? זה כבר מין הולך ונעלם.
אני עדיין עובדת. אני אוהבת את זה. זה מביא אותי לתחושת סיפוק, אבל זה כבר הרבה פחות חלק חשוב מההגדרה העצמית שלי, והרבה פחות קריירה שאליה אני מוכנה להפנות את כל האנרגיות שלי בלי מעצורים. נכון לעכשיו, כשהילדים שלי עדיין צעירים, הם במקום הראשון. אני לא חושבת שאימהות של היום מרגישות שהן נאלצות להישאר בבית בכדי להיות אימהות טובות.
כשהתינוק שלי היה קטן וחזרתי לעבוד במשרה חלקית, היה לי חשוב למצוא את המשפחתון הטוב ביותר, ושאוכל להמשיך להניק. התושייה והתכנון שהשקעתי בתכנון הקריירה שלי, גרמו לי להבין שאם אראה במערכות היחסים הביתיות שלי חיוניות יותר ומשמעותיות יותר, אוכל בלי ספק להתמודד עם ריבוי המחויבויות.
אני שמחה שהלכות טהרת המשפחה עזרו לי להחליט שאני רוצה עוד ילדים, מפני שקודם לכן נסחפתי לגמרי אחרי השיח של “לשלוט בגידול האוכלוסייה”, וההטיה כנגד ילודה שקיימים בחברה שלנו כיום.
הכרתי לא מעט אנשים שחשבו שהם מאד רוחניים, אבל כשזה הגיע ללהיות עם הילדים, או למחויבות לבן הזוג, הם פשוט לא יכלו להתמודד עם זה.
הינדא:
הזכרת את הממדים הרוחניים שההלכות האלה הביאו למערכות היחסים שלך. אולי תוכלי לספר לנו עוד קצת כיצד היית מגדירה את ה”רוחניות” הזו?
רחל:
בשבילי, מערכת היחסים שבין איש לאשתו אומרת הרבה יותר על הרוחניות שלהם, מאשר כל דבר אחר. אנחנו באמת מבטאים את האלוקות שלנו במערכות היחסים עם אלה הקרובים ביותר אלינו. אם איננו מגלים התחשבות ואחריות כלפי בני הזוג שלנו, ואנחנו נקמניים אליהם, זה אומר הרבה יותר על הקשר שלנו אל הקב”ה, מאשר כל דבר אחר. אפשר לזייף צדיקות בבית הכנסת, אבל אי אפשר לזייף בבית, שם נמצאת העבודה האמתית.
אני לא תמימה. אני מבינה שהלכות טהרת המשפחה לא יכולות לשנות את הטבע של האדם, או להפוך אדם לאוהב יותר או נחמד יותר. אבל ההלכות האלה בלי ספק מכשירות את הקרקע לכבוד הדדי, שהוא ההיבט החשוב ביותר בחיי הנישואין לדעתי. ראיתי הרבה זוגות שטוענים שהם מאוהבים מאד… כשהם אכן מאוהבים… כשהם לא, הם לא מסוגלים לדבר עם האחר או לעשות דבר למענו.
מהי המשמעות של רוחניות? התורה מבקשת מאיתנו להסתכל על מערכות היחסים שלנו עם הזולת, בעל, אישה, חברים, שכנים וכו’ כברומטר מדויק של מערכת היחסים שלנו עם הקב”ה.
אני חושבת שבאופן כללי, דרך חיים על פי תורה נוטעת גישה לא אנוכית באנשים – כמובן אם מיישמים אותה כמו שצריך, ולא באופן מכני כמטלה מעיקה. הדבר הכי חשוב בקשר לנישואין הוא לאמץ את הגישה – “מה אני יכולה לתת” ולא “מה אני מקבלת”.
יהודי שומר תורה ומצוות מתחנך על מנטליות כזו מגיל צעיר מאד; אתה לא יכול אפילו לקחת ביס מבלי “לתת” ברכה של הודיה לקב”ה. אתה נותן תמיד מזמנך, מכספך, ומהכוח שלך כדי לקיים מצוות. נתינה מעצמך היא ההכנה הטובה ביותר לחיי נישואין.
אם את עסוקה בלקבל, את הולכת להתאכזב בקביעות מהחיים ומאנשים. אבל אם את מרגישה כל הזמן שיש עוד ועוד מה לתת, כי אז החיים הם מאושרים, ולהיות עם אנשים פירושו לקבל הזדמנות לתת, גם אם זה “רק” להיות אוזן קשבת, שהיא אולי המתנה החשובה מכול.
בחיי הנישואין שלנו, אני מרגישה כאילו התחלנו הכול מחדש, ואני יכולה לראות איך בעלי ואני הרבה פחות אנוכיים. אנחנו מלאי תודה זה לזו ולו רק על ההזדמנות לחוות את היופי שבנישואין יהודיים, דבר שממש מרומם אותנו מבחינה אישית.
הינדא:
בעידן שבו זוגות נכנסים לחיי הנישואין בידיעה שיש להם כ-50 אחוז בלבד לשרוד, ואולי עוד פחות מזה בקליפורניה, מה את יכולה לומר ביחס לקשר שנוצר בינך לבין בעלך באמצעות התורה?
רחל:
מטרה משותפת בחיים מקלה מאד לשמור על זוגיות יציבה שאיננה נקרעת מכל תסכול קטן או אכזבה קטנה. כמובן, לא לכל הזוגות הדתיים יש נישואין נפלאים.
כולנו כאן, על פני האדמה, כדי לעבוד על עצמנו, ללמוד כל הזמן צניעות וענווה, עוד נתינה, עוד משמעת עצמית ועוד אהבה. אבל כאשר גבר ואישה מסורים ברצינות לתורה, יש סיכוי טוב יותר שהם ייקחו ברצינות את העבודה על שיפור עצמי ויפתחו גישה של סלחנות וחמלה.
הרבה יותר קל להתעלם מתכונה מעצבנת כזו או אחרת בבן הזוג שלך, אם אתם חולקים את אותם אידיאלים ומטרות. פעם, הייתי עושה עניין מכל דבר קטן, היום אני מבינה ששנינו עובדי השם עד כמה שאנו מסוגלים, וזה בהחלט מספיק.
עד כמה שהייתי חכמה, הולכתי שולל אחר המחשבה שמה שהספרים מכנים ‘אהבה רומנטית’ יפתור את כל הבעיות שלי. אני אתאהב במישהו עד מעל הראש וזה יספיק. וואו! איזו שטות. זה מחזיק בערך עד למריבה הראשונה. ואז מה?
יש לי את חוסר הביטחון שלי, ולפעמים הייתי נלחצת כשדברים לא התקדמו כמו שרציתי, דמיינתי כל מיני תרחישים אפלים. מה שבוודאי לא עזר לי היא העובדה שלא יכולתי לסמוך על עצמי. כלומר, לא הייתי בטוחה שמחר אוכל ‘להתאהב רומנטית’ במישהו אחר.
היה לי קשה ליצור יציבות וסדר. בתחילת הנישואין, אחרי שאשליית הרומנטיקה מתחילה לדעוך מעט עם המציאות, לוחות זמנים וכו’, צריכים להיפרד מהרבה פנטזיות. אני יודעת שלשנינו יש פנטזיות על סוג האדם שאולי היינו יכולים להינשא לו. עברנו הרבה מחשבות ואמירות בסגנון “אם רק הייתה לך תכונה כזו או כזו, החיים היו טובים הרבה יותר”.
עכשיו אני רואה שהוא עושה את מה שהוא אמור לעשות כאיש ואני כאישה וזה גורם לנו לכבד זה את זו מאד, ולהיות מאושרים במה שיש לנו. כל עוד בעלי שומר על התורה יחד אתי, מה עוד יש לי לבקש?
אני מלאת תודה על כך שבעקבות ובאמצעות לימוד התורה הוא הפך לאדם רגיש ומתחשב יותר. נישואין כמחויבות לחיים כבר לא נראית דבר מרוחק או מוזר. אין כבר את הציפייה לאביר על הסוס הלבן שייקח אותי לרקיע השביעי. גם כשאני נמצאת ברקיע השביעי יחד עם בעלי, זה יאבד את משמעותו אילולי המטרות המשותפות שלנו.
אם נחזור לעניין המקווה, זה הבסיס בשבילי. כשהתלמוד אומר שזה גורם לך להרגיש כמו כלה בליל הכלולות, זה נכון לגמרי. אתם כל הזמן שומרים על רגש הציפייה. אם כל זוג נשוי היה יכול לדמיין ירח דבש קצרצר באמצע כל המולת החיים והעומס – זה היה יכול להתחיל לתאר את הקצה של התחושה של הליכה למקווה. רק את ובעלך קיימים עכשיו, לבדכם בעולם, זוג מאוהב. זה מדהים ממש!
