במשך השנים הרבות שאשתי ואני מלמדים את הלכות טהרת המשפחה, נפגשנו במקרים רבים של השגחה פרטית. סיפור אחד הוא יוצא דופן במיוחד ואנחנו מרגישים שראוי לשתף אותו.
זוג אחד שהגיע אל השיעורים שלנו, היה מאד לא טיפוסי לקהילה הספרדית המקומית. במהלך מסע קניות למנהטן, חברתה של אשתי, רנה חנון, הציגה בפניה את אהרון עבאדי, יצרן חליפות. אהרון היה יהודי ממוצא סורי, שנולד בקוראסאו, שלפרנסתו עבד במנהטן. קוראסאו הוא אי קטן בשליטה הולנדית, צפונית לוונצואלה. תוך כדי השיחה עם אהרון, עלתה העובדה שאשתי ואני מלמדים את הלכות טהרת המשפחה בקהילה שלנו, ומאחר שאהרון עמד להתחתן, אולי הוא ירצה להשתתף בשיעורים שלנו.
בנימוס, אך בנחישות, אהרון סירב להצעה; מכל מקום, הוא אמר שיעלה את העניין בפני הכלה שלו, שהייתה יותר דתית ממנו, שכן היא חזרה לא מכבר משנתיים של סמינר בארץ, שנתיים שבמהלכן היא הפכה בעלת תשובה. לורי, בחורה נחמדה ממוצא אשכנזי, קפצה מיד על ההזדמנות להצטרף לשיעורים. אהרון החליט להצטרף גם כן, מפני שחבריו הטובים משווייץ, שהתגוררו גם הם במנהטן, עמדו להתחתן במועד סמוך, וזה מכבר הסכימו להצטרף לשיעורים עם כלותיהם לעתיד. גם הם היו יהודים ממוצא סורי.
אהרון הגיע אל השיעורים עם לורי, אף כי לא עשה זאת בחשק רב. אף שהרקע הדתי שלו היה מצומצם למדי, הוא היה כן מאד ואינדיבידואל בעל ערכים הנאמן לאמת הפנימית שלו, ובסיום סדרת השיעורים הוא היה משוכנע שזוהי הנוסחה המתאימה לו וללורי בחיי הנישואין שלהם. אהרון ולורי התיידדו עמנו והפנו אלינו רבות מן השאלות שלהם הקשורות להלכות טהרת המשפחה כמו גם בעוד נושאים דתיים.
במהלך השנה הראשונה לנישואיהם, הם החליטו לסגור את העסק של אהרון בניו יורק ולעבור לקוראסאו. אביו של אהרון ניהל עסק קמעונאי גדול באיים, והיה זקוק לעזרה בתפעול העסק.
השאלה הראשונה שעלתה הייתה מה לעשות בקשר למקווה בקוראסאו. אף על פי שבית הכנסת הראשון שנבנה ביבשת אמריקה היה בקוראסאו בשנת 1664, המקווה המקומי לא היה בשימוש שנים רבות. למעשה, הפך בית הכנסת למוזיאון ונוהל על ידי יהודים מהתנועה ליהדות מתחדשת. השגנו ללורי היתר הלכתי להשתמש בים לטבילה. מאחר שאהרון ולורי היו תומכים נלהבים של טהרת המשפחה, איחלנו להם שיזכו לבנות מקווה כשר על האי. זמן קצר לאחר הגעתם לאי, אהרון ולורי הפכו פעילים מרכזיים בקהילה היהודית של קוראסאו.
זמן קצר לאחר מכן, החל אהרון לתכנן בניית בית משלהם על האי. לאחר דיונים ממושכים עם לורי, הוא ניגש אליי ושאל על האפשרות לבנות מקווה כשר בביתם החדש. עודדנו אותו מאד, והדגשנו את חשיבותו של פרויקט שכזה. קישרתי אותו עם הרב יצחק טרגר, מומחה מפורסם באמריקה להלכות מקוואות. תוכניות הבית החדש שורטטו בקפידה רבה כך שיכללו אגף ובו מקווה וחדר הכנה. אהרון היה אחראי לפקח על בניית המקווה, בליווי צמוד של הרב טרגר.
בני הזוג עבאדי היו נרגשים מאד לתוספת כה משמעותית לביתם, ולמעשה היסוד הראשון שנוצק, היה לאגף המקווה. אך מסתבר שבנייה על האי הייתה סיפור ארוך, עם מנטליות שגרסה ש”מניאנה” (מחר) לא פחות טוב מהיום…
כשנתיים וחצי מאז תחילת העבודות היה הבית מוכן לכניסה, אף שהמקווה עדיין לא היה מוכן. כמה קשיים טכניים נזקקו לפתרון. באותו הזמן החל השטן להתערב בפרויקט הקדוש הזה. אנשים החלו לומר לאהרון: “למה אנחנו צריכים מקווה באי? כמה אנשים ישתמשו בו בחודש – שלושה? האם אתה דתי כל כך שאתה צריך מקווה בבית שלך?”. נדמה היה שהפרויקט הולך ומתמסמס. אך ברוך השם, בעידוד מצדנו, הפרויקט חזר למסלולו.
בקיץ הגיע הרב שאול מלאח ממקסיקו סיטי כדי לבדוק את המקווה ולהעניק לו תעודת כשרות, כך שניתן יהיה להתחיל לאגור בו מים. לצער הלב, אף שהמבנה עצמו היה תקין, מצא הרב נזילה במקווה (בעיה שכיחה) ועד שהבעיה הזו לא תיפתר, המקווה איננו כשר. אהרון החל לחפש אחר החומר המתאים לאיטום הבריכה ומניעת הנזילה.
בשלב זה של הסיפור, חשוב לדעת קצת יותר על האקלים באי. קוראסאו קרוב מאד לקו המשווה, ואף שישנן בריזות המנשבות באי, ההגדרה המתאימה ביותר לאקלים באי תהיה – מדברי. הדבר ניכר לעין בתעופה מעל האי, כאשר האי כולו נראה חום, ולא ירוק כפי שהיה מצופה מאי. למעשה, במשך עשר השנים האחרונות, ממוצע המשקעים לעונת הגשמים עמד על כשני סנטימטרים בלבד לשנה. מי השתייה של האי מגיעים ממפעל התפלה.
כשאהרון ולורי נכנסו בשעה טובה לביתם הנאה, משהו מוזר בקשר לבית גרם לכל ידידיהם לשאול בסקרנות: “למה מיועדים כל המרזבים שעל הגג שלכם? בקושי יורד כאן גשם!”, התשובה הייתה: “בנינו כאן מקווה, והמרזבים נועדו לאיסוף מי גשמים למילוי המקווה על פי דרישות ההלכה”.
התשובה הזו גררה תמיד צחקוק מגחך. “ייקחו עשרים שנה עד שתצליחו למלא מקווה! אולי כדאי שתשקלו שימוש בקרח!” (טכנית, אפשר להשתמש בשלג למילוי אוצר מי הגשמים). בינתיים, אהרון עבד, בצמוד להנחיות הרב טרגר, למצוא חומר לאיטום הנזילה. הספקות מילאו אותו – “האם הפרויקט הזה יסתיים אי פעם?” וכמובן “ומה יהיה עם המים?”
ואם לא די בכך, בנובמבר הבא פקד את האי פרץ של גשם במשך שני ימים של ממטרים. כולם התקשרו לאהרון ושאלו, “כבר יש לך מספיק מים למקווה?” כשהוא הסביר שהוא לא יכול לאגור מים עד לאחר אישורו של הרב, זה כבר היה מעבר ליכולת ההכלה של האנשים סביבו. “זה מגוחך!”, אמרו לו. “אם לא תנצל את ההזדמנות הזו, לא תקבל עוד גשם עד לשנה הבאה, וגם כך, זה ייקח עוד שנים למלא את הבריכה!”
בסופו של דבר, מצא אהרון חומר בניין שעבד מצוין לאיטום הנזילה. הוא יצר אתי קשר, ובהנחיית הרב טרגר בוצעו הבדיקות הנדרשות. בדצמבר, כשאהרון היה בנסיעת עבודה, הרב טרגר אישר לפתוח את המרזבים המיוחדים ולחכות למי הגשמים שימלאו את הבור. אהרון התקשר ללורי והנחה אותה כיצד לעשות זאת.
באותו לילה, התחוללה סופה וגשם החל לרדת. לאחר יומיים של גשם רציף, הלכה לורי לבדוק מה קורה עם המקווה. להפתעתה – שני הבורות היו מלאים וגדושים. למעשה, הבורות עלו גדותיהם, ומילאו כבר מחצית מבריכת הטבילה עצמה. באופן נסי לחלוטין, נדרשו יומיים בלבד למלא את בורות מי הגשמים. וכאילו כדי לשגר סימן לכל יושבי האי, הגשם המשיך לרדת עד שהאי כולו הפך ירוק. הגשם המשיך לרדת עד ששלוליות ענק נקוו ברחבי האי, במקומות שבהם לא הצליחה מערכת הניקוז לעמוד בעומס. הממשל המקומי החליט לפזר דגי גופי בשלוליות הללו, כדי לנסות ולנטר את התרבות היתושים… בכל הרישומים ההיסטוריים של האי, לא נמצאו מקבילות לאירוע יוצא הדופן.
בינואר קיבלנו שיחה מאהרון ולורי. “הבורות שלנו התמלאו. בואו בבקשה לקוראסאו כדי לוודא שהמקווה אכן כשר, והעבירו סדרה של שיעורים על טהרת המשפחה לידידים שלנו”. היינו נרגשים ושמחים לנסיעה כזו. כשטסנו אל האי, יכולנו להבחין כבר מלמעלה בצבע הירוק החריג של האי. אמרתי לאשתי: “זה מדהים! הנה זוג, שמשקיע את מרצו, כספו ואמונתו כדי לקיים את מצוות השם. נראה ברור שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שינה את טבע האי כדי שאהרון ולורי יוכלו להשלים את המפעל שלקחו על עצמם”.
המקווה היה יפהפה, ממוקם באגף מיוחד בבית. יש לו כניסה נפרדת כדי לאפשר פרטיות, וחדר הכנה מקסים מעוצב במוטיבים מרוקאיים. אהרון ולורי התרגשו להראות לנו את הבית הנהדר שלהם, אבל הגאווה הגדולה שלהם הייתה על שכעת יש מקווה כשר באי. לא יכולתי שלא לחשוב, על המסר הנפלא שאנו יכולים ללמוד מהחברים שלנו על האי. אם רק נעשה את התלוי בנו, השם יעשה את שלו כדי שנוכל להשלים את המשימה.
