“האם כבר הגעת לגיל המעבר?”, שאלה אותי דבורה לאה, שליחת חב”ד הצעירה והיפה לסנטה פה, ניו מקסיקו.
“כן. הממ, למה את שואלת?”
“מפני שחשבתי שאולי תרצי ללכת למקווה”.
“דבורה לאה, את יודעת שאני לא שומרת מצוות. הפעם היחידה שאני טובלת משהו היא בליל הסדר”.
“תני לי לנסח את זה קצת אחרת. לאחר גיל המעבר, מאחר שכבר אין לך וסת, נדרשת פעם אחת בלבד במקווה. זה יספיק לכל שארית חייך”.
עמדתי לומר “לא”, אבל אז זה הכה בי. כעיתונאית מסעות, אני מתנסה, ולעתים קרובות משתתפת בטקסים מתרבויות שונות. למה לא לנסות את אלה של התרבות שלי?
“אוקיי”, אמרתי. “לכי על זה. מה אני צריכה לעשות?”
כמה ימים מאוחר יותר, דבורה לאה הופיעה בביתי חמושה בחיוך רחב ובערכת מקווה יפהפייה ויוקרתית. הערכה הכילה כמה פריטי טואלטיקה הנדרשים להכנה.
“זהו זה?”, שאלתי, נושמת לרווחה שההכנות כל כך קלות.
“לא בדיוק”, היא השיבה. “את לא יכולה לקיים שום מגע פיזי עם בעלך – נגיעה, שום דבר – במשך שבעה ימים”.
“בלי לגעת? בלי לחבק? בלי לחיצות יד קטנות?”
“שום דבר”, התעקשה מומחית המקווה.
“אז מי בדיוק מתחייבת למצווה מייסרת כזו?” שאלתי. התשובה הייתה שנשים נשואות רבות עושות זאת (את חייבת להיות נשואה בכדי ללכת למקווה), וכמה מהן אפילו אינן מגדירות עצמן דתיות. הן פשוט רוצות לקיים את המצווה שעיקרה בזה שאת הולכת למקווה שבעה ימים לאחר סיום המחזור (ואם משך הדימום הוא קצר מאד, עלייך לחכות חמישה ימים לפחות לפני שתתחילי בספירה לאחור של שבעת הימים עד לטהרה).
למען האמת, לא ממש השתכנעתי. לא ממש התחברתי לרעיון ההתנזרות, לא הבנתי את הקשר בין הופעת וסת וטומאה. ניגשתי לחוויה כמו אנתרופולוגית, והבטתי בדבורה לאה כנציגת כת אקזוטית החולקת עמי מידע פנימי.
היא הייתה סבלנית מאד בנוגע לשאלות שלי. היא הסבירה שהטבילה במקווה קשורה לא רק לאישה, אלא אליה ולבעלה, הדרך שלהם להזמין את הקב”ה אל תוך הבית שלהם ואל תוך הנישואין שלהם. ההכנות למקווה והטבילה הם מעשים גשמיים, אבל הסיבה שמאחוריהם היא רוחנית.
“את מבינה”, אמרה לי דבורה לאה, “בכל חודש, עם הופעת הווסת – שמשמעה שאין ביצית מופרית – זהו סוג של פוטנציאל חיים שלא מומש. ואז האישה טובלת עצמה במים, מקור החיים.
כאשר היא עולה מן המים, היא כאילו נולדת מחדש, והאנרגיה האלוקית של בריאה שוב זורמת בה. יש כאן התחדשות, התנקות רוחנית”.
הקשבתי לה כשהיא דיברה בעליזות איך הנישואין מתחדשים בכל חודש, הודות למקווה. הבעל והאישה נפרדים, וההימנעות הזו עשויה להיות קשה מאד. אבל היא גם מחזיקה את התשוקה בחיים. כשבני הזוג מתאחדים מחדש, הם מעריכים זה את זו עוד יותר. וההקרבה שבקיום המצווה, מרוממת את מערכת היחסים הפיזית שלהם לדרגה רוחנית.
דבורה לאה הייתה מאד פתוחה בקשר למקווה, אך, בעבר, הטבילה במקווה הייתה אפופה מעטה סודיות. אימהות לא אמרו לילדיהן כשהן הלכו למקווה. זה היה עניין מאד פרטי – בין אישה, בעלה, הקב”ה והבלנית במקווה. יהודים רבים לא דיברו – ועדיין אינם מדברים – על הטבילה במקווה. אבל היום, מקוואות יצאו מהארון. במקרים רבים הם בנויים כספא מהודר, אפשר למצוא אותם בספר הטלפונים, והם מהווים נושא לשיחה.
נשים רבות הולכות למקווה מפני שהדבר גורם להן להרגיש מיוחדות וקושר אותן לאימהות שלנו. שרה טבלה במקווה. למעשה, היה לה אוהל משלה לזמנים שבהם היא ואברהם לא יכלו להיות יחד פיזית. טוענים כי באר מרים הייתה למעשה מקווה. בזמנים מודרניים יותר, כאשר המקוואות הוצאו אל מחוץ לחוק ברוסיה הקומוניסטית, והק.ג.ב סגר אותם, הלכו הנשים באומץ ופתחו מקוואות אחרים תחתיהם. המקווה חשוב כל כך ביהדות, עד כדי כך שאם לקהילה יש כסף שמספיק רק לרכישת ספר תורה או לבניית מקווה, בניית המקווה קודמת.
“דבורה לאה”, שאלתי, “אם זה נפלא כל כך, מדוע בעלי, פול, אינו יכול לעשות זאת גם?”
“הוא יכול”, השיבה דבורה לאה. וכששאלתי את פול, הוא אמר שיעשה זאת.
גם הוא אנתרופולוג חובב.
קראתי קצת על המקווה וגיליתי המון כללים מסתוריים ומורכבים בקשר למבנה המקווה. השכבה התחתונה היא של מים גשם טבעיים, טהורים. הם מכונים “מים חיים” והם מסמלים את הלידה מחדש ואת הזרימה האלוקית שבבריאה. מעל למי הגשם הקרים, ישנה בריכה נוספת של מים חמים, שבה מתרחשת הטבילה עצמה. שני סוגי המים אינם אמורים להתערב, כך שמי הגשם ישמרו על איכותם המקורית ללא פגם. הם כן “נוגעים”, משיקים אלה לאלה, באמצעות פתח שבין שתי הבריכות, אך הם אינם מתערבים. מי בריכת הטבילה מוחלפים לעתים קרובות, וכך נשמרת היגיינה. מי הגשם, שאינם מתלכלכים כלל, נשמרים כמות שהם.
לא בלב שלם התחלתי את שבעת הימים. היה זה תרגיל אינטלקטואלי שאליו ניגשתי יותר מתוך סקרנות מאשר מתוך מחויבות. עשיתי את רוב ההכנות, אבל קצת רימיתי כשזה הגיע ללגעת בפול. אני מניחה שאפשר לומר שהייתי סוג של “מפלצת מקווה” – נחושה לחוות את הטבילה, מבלי לאמץ את החוויה בשלמותה. דבורה לאה צקצקה, אבל התירה לי להתקדם עם תוכנית המקווה.
ליל המקווה הגיע. פול ואני השתחלנו אל המושב האחורי של הרכב הרבני, והרב, ברל, הסביר לפול בקצרה למה לצפות וכיצד גברים ניגשים למקווה. זה היה נשמע כמו קפיצה קטנה למזללת מזן מהיר. אתה טובל לפני תפילות, לפני שבת, לפני חגים. נכנס יוצא.
כשהגענו אל המקווה של אלבקרקי, שהיה נקי ללא רבב ומזמין, אנו הנשים נכנסנו לחדר נפרד להכנות. דבורה לאה הראתה לי מגוון של מוצרים לניקוי אישי – מברשות ציפורניים, מסרקים, שמפו, מקלות אוזניים, מסירי איפור, חוט דנטלי. היא העוותה את פניה כשהבחינה בקעקוע זמני צבעוני על הזרוע שלי, והתחילה להסיר אותו באמצעות מסיר לק, פצירה והציפורן שלה. היא הנחתה אותי שלא להעביר חוט בין שיניים עם קצוות משוננים, כדי שלא יישאר משהו מהחוט בין השיניים. הייתי צריכה לגזוז ציפורניים, להיכנס לתוך כל פתח, ולהיות, ובכן, מושלמת. אז היא אמרה שאני יכולה לקחת אתי את ציוד הניקוי אל תוך האמבט, ושאשאר באמבטיה קרוב לחצי שעה.
הרגשתי המומה. מוצפת. אני מחשיבה את עצמי כאדם נקי, אבל היו אזורים רבים כל כך שמעולם לא חשבתי עליהם. מה אם השארתי פיסת חוט דנטלי בין השיניים שלי? ומה אם נותר מעט לכלוך מתחת לציפורן או בקצה העין שלי? פסעתי בזהירות אל תוך האמבט שהיא מילאה בעבורי, מנסה ללהטט את כל עזרי הניקוי. פלופ. השמפו צנח אל תוך המים. התכופפתי להרים אותו ואז נפלו המספריים לציפורניים. בסופו של דבר, ארגנתי את כל הציוד, ושקעתי במים. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לנקות את עצמי. בתחילה חשתי התנגדות פנימית, אבל אז נשאבתי לזה. קרצפתי וסיבנתי והקדשתי תשומת לב מלאה לכל סנטימטר של עור. בכל חיי, לא ניקיתי את עצמי בצורה יסודית כל כך.
כעשרים חמש דקות לאחר שהתחלתי, נתקפתי בזיכרונות ילדות של בדיקת החמץ לפני פסח. עברנו בכל הבית עם נוצה, אוספים כל פירור שנשאר על מדף, בכיס, בכל מקום. עכשיו, ניקיתי את החמץ מהגוף שלי. טיהרתי את האני הפיזי והנפשי שלי כשם שטיהרנו את הבית מחמץ לפני פסח. הייתי על סף בכי. החוויה האנתרופולוגית שלי הפכה אישית מאד. שפשפתי וקרצפתי כאילו חיי תלויים בזה.
כאשר דבורה לאה חזרה אל החדר, היא בחנה אותי בעדינות, מחפשת אחר שערות שנשרו על גבי, או כל דבר אחר שפספסתי. היא הכריזה שאני נקייה. ואז הובילה אותי אל חדר המקווה. הוא נראה כמו ג’קוזי, ואני פסעתי בקלות במורד המדרגות אל המים.
“כעת, טבלי שלוש פעמים. כמו דג, או כמו לווייתן”, הנחתה אותי דבורה לאה.
קל יותר לומר מאשר לעשות. לא הצלחתי לרדת מתחת למים. נדרשתי להרבה ניסיונות על מנת לטבול בשלמות. דבורה לאה צפתה בי בסבלנות, חייכה לאישור, ואז הפנתה את גבה אליי.
“קיימת את המצווה”, היא אמרה, ועכשיו זה הזמן הפרטי שלך. רק שלך. קחי את הזמן”.
בתחילה לא ידעתי מה לעשות, ואז זה פשוט קרה מאליו. טבלתי במים, מודה ליקום על בעלי פול, הבריאות שלי, ניסיון החיים העשיר שלי. התפללתי עבור משפחתי וידידיי שיהיו בריאים. וחשבתי ששמעתי אנחה קלה משמים, סימן שתפילותיי התקבלו.
לאחר הטבילה, נחשבתי “כשרה”, והלכתי לפגוש את פול בחדר ההמתנה. הרגשתי חיונית, חיה, עליזה, רגועה.
“את זורחת”, לחש אליי פול. קרנתי מאושר.
“ואיך זה היה לך?”, שאלתי.
פול אמר שזה היה קצר, אך משמעותי. זה הזכיר לו את הילדות שלו, והחיה בו זיכרונות שנקברו מזמן. זיכרונות של נסיעה משפחתית לאטלנטיק סיטי, בביקור של קרובי משפחה. הם התאכסנו במלון, ופול היה מרותק למראה היהודים האורתודוקסים שעמדו להתפלל בלובי, אכלו כשר ופטפטו באידיש. זה הרגיש כמו ביקור בארץ זרה. אמא שלו נלחצה, וגרמה למשפחה לעזוב את המלון. זו הייתה הפעם האחרונה שבה התערב אי פעם עם יהודים אורתודוקסים.
במהלך הנסיעה בחזרה הביתה, דבורה לאה אמרה לי שהטבילה במקווה היא הזמן הכי עוצמתי בין אישה ובין אלוקים – אפילו יותר מזמן הדלקת הנרות, מפני שבמקווה, הגוף כולו מעורב. יש נשים שהולכות למקווה כשפוקד אותן משבר, או כשמישהו חולה, או לפני חתונה או בר מצווה. גם שאר המשפחה מעורבת, שכן הבעל צריך לשתף פעולה, והילדים יכולים לחוש במשב הרוח של הרוחניות שאמא שלהם מביאה עמה בחזרה הביתה. וכאשר תינוק נולד לאחר הטבילה במקווה, הוא נחשב שנהרה בקדושה, ומגיע לעולם עם היתרון הזה.
אני מניחה שאני קצת מצטערת שלא שמרתי על המצווה ביסודיות במהלך ימי ההכנה. אולי זה היה יכול להיות עוד יותר עמוק ועוד יותר משמעותי. אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשבילי. חוויתי את ההיטהרות האחת שלי. ובשביל אישה שאיננה דתית שחיפשה הרבה ומזמן קשר רוחני עם היהדות, זו בהחלט הייתה התחלה נפלאה.
