אוגוסט 1994. הדרכתי קבוצה לטיול כשר בסקנדינביה. זה היה הקיץ, אבל יכולנו כבר לחוש את הסתיו המתקרב.
זוג צעיר שהשתתף בטיול, הביע חשש בקשר להיתכנות טבילה במקווה במשך הטיול, ואני הבטחתי להם שלא תהיה כל בעיה. ואז, במהלך הפלגה לילית, כשהתקרבנו אל אחת מערי הנמל הגדולות, זוג נוסף הביע את אותו החשש. להפתעתי, שניהם היו זקוקים למקווה באותו ערב.
לאחר ארוחת בוקר על סיפון האנייה נהנינו מטיול מודרך ברחובות העיר. אך מיד כשהגענו אל המלון, שני הזוגות ואני התחלנו לתכנן את הביקור במקווה המקומי. אבל נראה שחוקי מרפי שלטו ביום הזה… בעיה רדפה בעיה, וחשיבותו של גורם הזמן הכרוכה בטבילה במקווה סיבכה עוד יותר את המצב!
כהתחלה, בעיר הגדולה והמודרנית שעגנו בה חיה אוכלוסייה יהודית זעירה. השימוש במקווה שם שונה בתכלית מהחוויה שלנו במקומות שבהם אוכלוסייה יהודית גדולה. אנחנו מתייחסות כמובן מאליו לנוחות ולזמינות של מים חמים, מכשירי חשמל מודרניים, אריחי רצפה וקירות מבהיקים ומעוצבים, ומקווה נקי ללא רבב, וזמין תמיד. אנחנו מתייחסות כמובנת מאליה לקלות שבה אפשר לקיים את המצווה – כשהדרישות היחידות הן אולי שיחת טלפון לתיאום, מונית בהיעדר רכב זמין, ודמי כניסה סמליים.
נדהמנו לגלות שיש לתאם ביקור במקווה כמה ימים מראש. בילינו את כל אחר הצהריים בניסיונות עקרים להשיג את הבלנית המקומית. כנראה שהיו לה תוכניות אחרות לאותו יום, ולא היה לה תא קולי שאפשר להשאיר בו הודעות דחופות. הרב המקומי היה בחופשה – מה שהיה מובן למדי, בהתחשב בזה שרוב חברי הקהילה שלו נסעו לחופשה בהרים או באיים הסמוכים.
היינו יכולים לדחות את הביקור לערב שלמחרת, אך לא הייתה לנו כל וודאות שנצליח לעשות זאת גם מחר. בלי כל היסוס, הביעו שתי הנשים את רצונן העז שלא לדחות את קיום המצווה היקרה.
עד לאותו רגע, טופל כל העניין בדיסקרטיות מלאה, ועד לאותו רגע, לא ידעה כל אחת מהנשים על השנייה. אך כוחנו באחדותנו… ולכן שתי הנשים עודדו זו את זו לקדם בכל הכוח את התוכנית ולגרום לה לקרות, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אחרי הכול… שהינו בעיר נמל… אף שהבעלים שלהן היססו, בחשש מסוים מהסיטואציה, התעוזה של הנשים הצעירות שלהן, הכריעה גם אותם.
עבורי, הייתה זו התנסות חדשה, וגם אותי, מילא עוז רוחן של הנשים הצעירות בהשראה לעשות את כל שביכולתי כדי שזה יקרה. מאחר שידעתי שזה עלול להיות מסוכן, ביקשתי מהבעלים שילוו אותנו.
ההכנות לטבילה התבצעו בחדרי המלון. בעדינות, ביקרתי כל אחת על מנת לוודא שההכנות מתקדמות בסדר. איפור ולק הוסרו, ציפורניים נגזזו, השיער סורק בקפידה – עד כה, הכול נראה בסדר.
סופסוף היינו מוכנים ליציאה וניגשנו להזמין מונית. להכניס חמישה אנשים למונית היה כנגד התקנות, אך תוספת טיפ סייעה לפתור את הבעיה. וכך יצאנו לדרך, הגברים במושב הקדמי, הנשים ואני במושב האחורי.
לא הייתי בטוחה להיכן בדיוק כדאי לנסוע, אבל איכשהו הצלחתי להשרות ביטחון ורוגע. כדי להבטיח פרטיות לא חשפתי את הסיבה האמיתית לנסיעה. שוחחתי עם הנהג בשפה המקומית, ובמהירות המצאתי סיפור נהדר. הגברים האמריקאים התערבו עם הנשים הצעירות שהם ילכו לשחות בנמל, אמרתי. על איזה מקום הוא היה ממליץ לפעילות הזו?
נהג המונית הניד קדורנית בראשו. הוא מעולם לא ניסה לשחות בנמל, אבל אולי הדבר אפשרי. אף שהייתי מאוכזבת מן התגובה, שאבתי השראה מהאומץ השקט של הנשים להתמודד עם הלא-נודע.
נסענו לפארק בשולי הנמל. ביקשתי מהנהג לעצור בנקודה מוארת שבה נפגש שביל צר בכביש האספלט. קיוויתי שהשביל יוביל אותנו היישר אל המים, למקום שיהיה נגיש לטבילה.
בשעות היום, בכל עונות השנה, החלק הזה של העיר הוא אזור בילוי מועדף על אוהבי הטבע. אבל באותו ערב חשוך של אוגוסט, האזור היה שומם. הצעתי שאחד הבעלים יישאר ברכב עם נהג המונית (החלטה שהתקבלה מכל הלב, שכן המבט הזועף והמבולבל על פני הנהג, הבהיר לנו שאם לא נישאר איתו, הוא מצדו יעדיף לעזוב ולנסוע לאחד האזורים הבטוחים של העיר, ולנטוש אותנו לבדנו). הבעל השני התבקש להתלוות אלינו, מסיבות בטיחות מובנות.
בלי פנסים, ובלי שאנו יודעות לאן בדיוק מועדות פנינו, הייתה זו צעידה מוזרה למדי לאורך השביל. כשהגענו לקצה השביל נחשפנו למחזה מרהיב של שמים אפלים מנצנצים באורם של אלפי כוכבים בוהקים. ירח מלא האיר את הסביבה, ובעבר השני של המים יכולנו לראות את קו המתאר של העיר, על הבניינים הגבוהים והמודרניים שלה, בתוככי אזורים היסטוריים ואנדרטאות ממלחמת העולם השנייה.
לפנינו עגנו בבטחה שורות של סירות שנועדו להסיע תיירים לשיט. סירה שיכולה להכיל כ-50 תיירים, שיערתי, היא גדולה למדי ובטח איננה יכולה לעגון במים רדודים. רעד חלף בי. עד כמה עמוקים כאן המים? האם תהיה הטבילה אפשרית? עד כמה זה מסוכן?
צעדתי עד לקצה המזח, והצצתי במים השחורים. הכניסה אל המים נראתה קשה למדי. הייתה שם ירידה תלולה של כמטר וחצי, מכוסה באבנים גדולות וחדות. להגיע אל המים בתנאים האלה יהיה דבר מסוכן למדי, ואין שום דרך להגיע לשם מבלי לעבור על האבנים האלה. הטמפרטורה בחוץ הייתה כ-18 מעלות צלזיוס, והמים היו קרים הרבה יותר.
ועדיין, הנשים התעקשו לקיים את המצווה, והחלו להסיר נעליים וגרביים. התפלאתי לשמוע את הנחישות שבקולי, כשאמרתי להן לעצור לרגע. הצעתי שדבר ראשון נבדוק את עומק המים.
הבעל הסיר במהירות נעליים וגרביים, קיפל את המכנסיים שלו, והתחיל להתקדם אל עבר המים. הוא השתמש בידיים כדי לאזן את עצמו, וכשהוא כמעט זוחל בחלק מהדרך, נראה היה כאילו הוא עומד להחליק פנימה, כשאני צופה בו בשקט מתוח. בסופו של דבר, כשהוא עומד יציב על סלע באמצע הדרך למים, הוא דחף בכוח את אחת האבנים אל המים. היינו מלאות תודה לגלות שהמים לא היו עמוקים מדי בנקודה הזו, וטבילה תהיה אפשרית.
הבעל נשאר על קצה המים כשהוא עומד בגבו אלינו וניצב כשומר, והנשים, רועדות מעט, החלו לרדת במורד המסוכן. לאמיתו של דבר, הייתה זו עלייה רוחנית בשבילן.
השתיים נראו כה עדינות וכה פגיעות כשהן עברו בזריזות מסלע לסלע. שתיהן הלכו שפופות כדי לשמור על שיווי המשקל שלהן בינות לאבנים הקרות והחדות. עד כמה שהן היו מורגלות בנעלי עור נעימות ונעלי ספורט נוחות, אף לא אחת מהן השמיעה מילה של תלונה כשרגליהן נחבלו על הקרקע המאד לא מזמינה הזו. לבי פעם בקול והרגשתי קפואה מפחד. צעד לא נכון אחד, השם ירחם, עלול להוביל לאסון.
הבטתי אל השמים ולחשתי תפילה. “השם, שמור בבקשה על הנשים הצעירות האלה. ראה עד כמה הן ממהרות לעשות את רצונך! הגן עליהן ושמור עליהן!” שוב ושוב חזרתי בלבי על המחשבות האלה.
אט אט, ירדו הנשים אל המים. הן טבלו במים, עלו, ושוב טבלו, ועוד פעם. הברכה נאמרה. קולי שלי צלצל בקול ברור: כשר, כשר, כשר! אחר כך עלייה תלולה – ובאנחת רווחה הן שמחו להתעטף במגבות הרכות של המלון.
נראה היה כאילו הילה של קדושה אופפת אותן. פניהן קרנו מטהרה ושמחה, על שכל אחת מהן קיימה זה עתה את המצווה שהיא יסוד הבית היהודי. לא במקוואות מודרניים דמויי ספא שהורגלו אליהן בארה”ב, אלא בדרך הבסיסית ביותר שבה טבלו נשים במשך דורות.
הגאווה שעל פני הבעלים שלהן, שיקפה וחיזקה את השמחה הכנה של הנשים.
לעולם לא אשכח את החוויה הזו, ואני אסירת תודה על כך שהייתה לי הזכות להיות שותפה בה. נשים יהודיות אמיצות מוכרות לנו היטב מהתורה כולה – מארבע האימהות, שרה, רבקה, רחל ולאה. ההיסטוריה שלנו מלאה בנשים מהוללות שסיכנו את חייהם על מנת לוודא את המשך הקיום היהודי. הגילוי, שגם בימינו, ישנן נשים יהודיות צעירות, ילידות ארצות הברית, שגדלו והתחנכו בה, שהן אמיצות ונחושות כמו הדמויות ההוד משנים עברו, מילא אותי בהשראה וחידש בי את האמונה בעתיד האומה היהודית בימינו כיום.
הערה חשובה: שימו לב כי לטבילה במאגר מים טבעי, בהיעדר מקווה כשר אחר, יש הדרישות ההלכתיות שלה. במקרה שכזה, יש לפנות לרב מוסמך ולוודא מולו כיצד ניתן לבצע את הטבילה בתנאים האלה.
