חוויית המקווה – המים החיים

חוויית המקווה – המים החיים

“ויעש א-להים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע” (בראשית א, ז).

” ויקרא א-להים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים וירא א-להים כי טוב” (בראשית א, י).

התקרבתי לאוקיינוס. הילכתי בינות לעשבים הירוקים ולפירות ורד הבר שצמח מתוך החול. שיחי הוורד היו תערובת יפהפייה של עלים ירוקים, ענפים קוצניים, פרחים סגולים, וורדי בר כתומים- אדומים בוהקים. כמה מהפרחים כבר נפתחו, חושפים את זרעיהם – הפוטנציאל לחיים חדשים.

השלתי את נעליי וצעדתי בחול היבש והחם, תלוליות החול מעסות, מקלפות, ומנקות את רגליי. התקרבתי לשפת המים והתיישבתי, מתחפרת בעקביי אל תוך החול הרטוב. הבטתי אל האוקיינוס, מתפשט לקצוות הארץ, נוגע בחופים שאינני יכולה לתפוס, ומגיע עד לרקיע. קרקעית הים נצצה בהשתקפות הכחולה-קרירה של השמים, והלבן החם של השמש על הגלים הנעים. המים העליונים והתחתונים – נפגשו.

הבטתי בגלים הממהרים. המים אינם שקופים לגמרי, הבחנתי. יש בהם ירוק חם שקוף למחצה, וחתיכות נעות של חומר אורגני ירוק בוהק, כמו החרקים המאובנים שנלכדו בענבר העתיק. מים זורמים, חיים. תהיתי לגבי זה. בדרך כלל אני משייכת מים בריאים לבהירות ולשקיפות, אך המים האלה לא היו שקופים כלל. או שאולי, הייתה בהם שקיפות מסוג אחר.

גלים קרבו להקביל פני אדמה, עולים כלפי מעלה ומנמיכים, מתפתלים כמו עובר. קצותיהם מתיזים קצף, בועות מלאות חיים חגורות במעטפת לבנה. המים התגלגלו אל כנגד החול, נוגעים אך  בקושי ברגליים שלי, ואז ממהרים לשוב ולהתאחד עם האוקיינוס. חיכיתי וצפיתי. עד מהרה התקרבו עוד המים, הציפו את רגליי, וזרמו תחתיי. הם נסוגו כשהם אפופי הילת ברק עוקבת אחריהם.

הקולות החיים של האוקיינוס ושל ילדים הקיפו אותי מלפניי ומשני צדדי. האזנתי למרוצת הגלים ההולכים ונבנים, מעמיקים ושוב מתרככים, שוב ושוב. עד מהרה התמזגו קולות הילדים בקולות המים, והאוקיינוס היה גם מאחוריי. הרוח נשבה מבעד לאוזניי ומילאה את אפי בניחוחות מלוחים. פסעתי אל תוך המים.   


“ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה” (בראשית ב, ו).

הגשם ירד, ואני הייתי במרפסת הקדמית המקורה שלי. אני הייתי יבשה. הגשם היה קל והוא ירד בצורה ישרה מן השמיים, מנקה בדרכו את האוויר וכל מקום שנחת בו. האוויר היה רענן והריח בריח הכפר – לחלוחית היערות על כל הקסם המסתורי שבה.

הבטתי אל החצר הרטובה. היא גדולה מספיק כדי לאפשר לארבעה עצי דובדבן לצמוח כראוי, ומוקפת בעצים גבוהים ירוקי-עד. אור השמש קרן דרך העננים והלחות, מטשטש את הפרטים של מה שראיתי. מכל מקום, הכמעט שחור של העצים הרטובים עמד בניגוד חד עם הירוק הבהיר שהקיף אותם. אורותיהם הקרירים של העלים הרטובים נצצו כנגד הענפים הכהים. ביום יבש אין כמעט הבדל בין הענפים לעלים – הם יכולים להיראות כה קרובים. תהיתי לעצמי: האם המים שטשטשו את המראה גם חידדו בעת ובעונה אחת את הרכיבים השונים של הגינה שלי? הגשם מיקד את מבטי פנימה, ממסך את העולם החיצון שלא הייתי צריכה לראות – לא אז, בכל אופן.

העלים הנהנו בעדינות כשטיפות הגשם זלגו עליהם. הם פצחו בריקוד לא צפוי.

עצמתי את עיניי והאזנתי למוזיקה של הגשם – מקצב עולה ויורד עם הפסקות אקראיות. שמעתי מפל מים או נהר זורם במהירות. הקשבתי עוד, והבחנתי שרעש מפל המים היו בעצם ציפורים מדברות על העצים. הדיברו הן? הכול היה מטושטש, אבל בצורה טובה: החיים היו במעמקי מים.

האנרגיה של הממטרים יצרה בריזה עדינה. חשתי בה ופסעתי אל מתחת לעצים שמחוץ למרפסת. המים נטפו עליי בעדינות והרטיבו את בגדיי. צפיתי בטיפות המתגלגלות לאיטן מן העלים ומן הענפים. אחדות עוד היו תלויות בקצוות. הן נראו לי בצורת רחם תופח. ברסיסי הגשם יכולתי להבחין בהשתקפויות מעוותות של החצר שלי – אותו אריג תחרה של חיים ירוקים.

כשפניתי להיכנס, ראיתי שהגשם שוצף על הריצוף. טיפות המים שלמטה רקדו באקסטזה, כאילו הן רוצות לקפוץ מעלה, ולהצטרף למים העליונים.

“ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים” (בראשית ב, י).

אדם וחוה חיו בפשטות בעדן, שם הם היו בהרמוניה מושלמת עם הטבע. הטוב והרע היו מובחנים זה מזה, וקל היה לבחור בטוב. האיחוד שלהם היה טהור וקדוש. לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, דבר כבר לא נותר פשוט בעבורם. הערכים שלהם היטשטשו. הם הפכו לבני אנוש פגיעים וחשו חשופים. אדם וחוה הלבישו את עצמם בעלי תאנה על מנת להגן על גופם ועל המיניות שלהם, אך אולי הם חסמו עצמם מעולם הטבע? ייתכן מאד, שכן חלק מהעונש שלהם היה שלא יוכלו עוד לחיות בהרמוניה עם הטבע. הם הושלכו מעדן.

עבור חוה, הלידה הפכה כואבת, ואפילו בעלת סיכון תמותה. השמחה התערבה בכאב, והחיים – במוות.

ועדיין, נותר הנהר שזרם מעדן. הוא זרם אל ארבעת הנהרות – פישון (הנילוס), גיחון, חידקל, ופרת. עבר זמן מה. מתאבל על מה שאיבד, אדם ניגש אל הנהר הזה. הוא ישב בתוכו בלי בגדים. הוא טבל במי העדן.

נאמר שמי העדן זורמים בכל המים הטבעיים של העולם.  


בערך פעם בחודש, אישה יהודייה טובלת במקווה.

מקווה: “מקווה” הוא מים טבעיים המכונסים במקום אחד – בין אם בתצורה טבעית כמו ימים ונהרות, או מי גשם מכונסים במעין בריכה בתוך הקרקע. מקווה טיפוסי הוא ברוחב של כ-2.8 מטרים, ובאורך של כ-1.8 מטרים. הוא חייב להכיל לכל הפחות ארבעים סאה של מים, שהם כ-760 ליטרים בקירוב.

ארבעים: ארבעים הוא מספר העונשים של אדם, חוה, הנחש והאדמה. ארבעים הוא מספר ימי המבול שטיהר את העולם. ארבעים הוא מספרם של יסודות הבריאה, וארבעים הוא גם מספר שבועות ההיריון. המילה ‘מים’, מתחילה ומסתיימת באות מ’ – שערכה המספרי הוא ארבעים.

אישה יהודייה טובלת במקווה לאחר המחזור החודשי שלה, וכן לאחר לידה, שני זמנים שנדרשת בהם תקופה של ריחוק פיזי מבעלה. אלה הם מייצגים של השלכות הטעות של אדם וחוה. שניהם מסמלים אובדן של חיים מן הגוף. הווסת, מסמלת את עזיבת הביצית, פוטנציאל החיים, מגוף האישה. היא הולכת למקווה כדי להתחיות מחדש, ולחדש את החיבור לעדן.     


אני פוסעת אל תוך המקווה. המים בטמפרטורה נעימה ובגובה החזה שלי. בראש המדרגות עומדת הבלנית כשראשה מוצב הצידה, עיניה פונות מטה. היא שם על מנת לוודא שטבלתי בשלמות במקווה, אבל כרגע היא מכבדת את הפרטיות שלי. אני טובלת וראשי כולו במים, עיניי ושפתיי סגורות בעדינות ואצבעותיי פרושות. גלים נוצרים מעל גופי. המים רוחשים סביבי וממלאים את הנקבוביות הפתוחות. אין דבר שעומד ביני לבין המים, גם לא שערה תועה, או גלד רופף. אני טובלת במים. אני  מתפתלת למנח עוברי, צפה לרגע באיברים מקופלים. אני מתרוממת. השיער שלי דבק בפניי ובגבי. האוזניים שלי מלאות במים, ואני שומעת מרחוק את קולה של הבלנית מכריז: “כשר”.

כשר: ‘כשר’ יכול להתפרש כ-ראוי, מתאים, מקורי. המילה ‘כשר’ מזכירה גם את המילה ‘קשר’. פעם הייתי בעמדת הבלנית במקווה, מוודאת שאישה אחרת טובלת במלואה במי המקווה. צפיתי באדוות השקופות המעוותות את מראה הגוף שלה, כמו אותן מראות מעוותים בטיפות הגשם. היא הייתה במקום אחר. היא הייתה החיים שבמים. ראיתי אותה ככלי שהכיל את החיים של הילדים שילדה. הרגשתי שאני מביטה בקדושה.

שוב ושוב, אני נכנסת אל תוך המים, מגיחה לרגע מן המים לנשימה ולשמוע את המילה “כשר”. הגעתי אל המקווה מלווה בהרבה מחשבות ודאגות, אך עם כל טבילה הן נושרות מעליי. המחשבות עוצרות מלכת ואני מרוכז בלחוש את המים הזורמים סביבי ודרכי. שוב ושוב אני מאבדת את המודעות לעצמי ומעלה אותה מחדש; מעגל של חיים, מוות ולידה חוזר חלילה. הבלנית מחכה למעלה, אך אני איני רואה אותה. אני בקושי שומעת אותה. אין זמן שבו אני כה לבדי. אלה הם רק המים ואני. האמנם? אם אני מאבדת את עצמי במים, אולי יש כאן רק מים? ישנה בהירות בפשטות ההתאחדות. יש רק טוב.

אני עולה החוצה, פלגים זעירים של מים זולגים ממני. בראש המדרגות, הטיפות הנותרות מתגלגלות מעליי. החלוק יספוג את מה שנותר. המים מתאדים מגופי הלח, אך אני נולדתי מחדש. אני מוכנה.

המאמר המקורי ראה אור באתר Chabad.org

שתפי

לאה קרוליין

לאה קרוליין היא אמנית החיה ופועלת בניו הייבן, קונטיקט. היא יוצרת במגוון רחב של חומרים ושיטות – ובמיוחד, הדפסי שמש – ציאנוטייפ, צילום, ומדיה דיגיטלית. היא כתבה ואיירה לאתר בית חב”ד ברשת – Chabad.org, והיא גם המייסדת והמורה לאמנות בבית המדרש לאמנים בקונטיקט. בקרו באתר האינטרנט שלה – www.LeahCaroline.com.

סיפור

מאמרים נוספים