חמישה דברים על נשיות שלמדתי מהמקווה

1. להקשיב לגוף שלי

כאשר הייתי בשבוע העשירי להיריון, כרעתי תחת התכווצויות מייסרות בבטן התחתונה. אחוזת תזזית, חייגתי למיילדת שלי. "תשכבי, רחל, ונסי להירגע", היא אמרה לי. "הגוף שלך יודע מה לעשות. סמכי על הגוף שלך". 

עד כמה שהדבר מנוגד להיגיון, נראה היה כאילו הגוף שלי מנסה להיפטר מהעובר הצעיר שצמח בקרבי. ידעתי שהיא צודקת, ונכנעתי לגלי ההתכווצות שהלמו בי. 

אחרי שנים של שמירת הלכות טהרת המשפחה, למדתי להקשיב לאיתותים של הגוף שלי. לפי ההלכות הללו, כאשר מופיע המחזור החודשי, האישה ובעלה אסורים במגע הדדי למשך כשבועיים (משך הדימום ועוד שבוע נוסף). לאחר שהאישה טובלת במקווה, הם מתאחדים מחדש, עד להופעת המחזור הבא.  

חוץ מבני האדם, רק לפרימטים בודדים יש ווסת. רוב היונקים או סופגים את הדם שתוחם את הרחם או משמרים אותו עד להתרחשות היריון. נשים מאבדות הרבה דם ורקמה בכל חודש במהלך הווסת, והביולוגים יכולים רק לנחש מדוע הגוף מגיב בצורה שנראית כל כך לא יעילה.

כמובן, שאם את מתבוננת בדברים דרך עדשה אלוקית, תוכלי לראות את היופי המוחלט והגאונות האלוקית שבמחזור הווסת האנושי, שכן הוא מתכנת את חיי הנישואין למערכת שיטתית טבעית של פרידה ואיחוד מחודש[1]. איננו צריכות לנחש מתי מגיע הזמן לסגת, אנחנו רק צריכות להקשיב לגוף שלנו.

כמו קצב הלב האנושי, גם ליקום יש את הדופק הטבעי שלו, גאות ושפל. כאשר הנביא יחזקאל מתאר את המרכבה העליונה של הקב"ה, הוא אומר: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" [2]. מלאכים אלה מכונים בשם 'חיות' מלשון חיים. המרוצה קדימה והנסיגה אחורה, מסבירים גדולי החסידות, היא הדופק של החיים. במערכת היחסים שלנו עם הבורא, ה'רצוא' היא תחושת החמימות שבמימוש עצמי רוחני, בעוד ה'שוב' מקרקע אותנו במצווה מעשית. במערכת יחסים עם אדם אחר, התשוקה גורמת לנו לקרבה יתרה לאדם האחר, בעוד השוב יוצר את הגבולות. יחד, הרצוא והשוב יוצרים איזון. 

אם כן, באופן מובנה בגוף האישה, טבועה הכוריאוגרפיה של חיי הנישואין שאלוקים במרכזם.

2. לחשוב בגדול

קשה לזכור שהחיים הם יותר מאשר לגרום לילדים לצחצח שיניים. או להתלבש לבית הספר. או להכין שיעורי בית. אני משקיעה חלק גדול מן האנרגיה שלי ברק לשמור את התפקוד הבסיסי שלהם. אבל אני מקווה שלא זו תהיה המורשת שלי.

הורות היא יותר מאשר להזיז את הילדים מנקודה א לנקודה ב. הורות משמעה לגדל אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית, מצפן מוסרי חזק וגישה בריאה, ויותר מכל, אנשים מלאי נשמה שמעוניינים בהגשמת המשימה האלוקית שלהם.

אבל קשה לחשוב בגדול כשיש שיניים שצריכות להיות מצוחצחות.

מצוות טהרת המשפחה סובבת סביב טבילתה של האישה במקווה והטהרה שבעקבותיה[3]. אף לא אחד מבני המשפחה האחרים טובל והופך טהור, לא הבעל ולא הילדים. אם כן, מדוע נקראת המצווה "טהרת המשפחה" ולא "טהרת האישה"?

לשמה של המצווה יש משמעות. המקווה קשור לא רק לאישה, אלא ליחידה המשפחתית כולה. נכון, היא זו שעליה לוודא שהדימום שלה פסק ולשמור על שבעה ימים נקיים[4], והיא זו שמתכוננת לטבילה; אבל המטרה היא להביא את הקב"ה אל תוך הבית[5]. אם היא הרתה לאחר הטבילה במקווה (ולפני הופעת המחזור הבא), הדבר משפיע בצורה חיובית על הילד שייוולד. זה לוקח לה כמה שניות לטבול במקווה, אך ההשפעה על הילד היא לכל החיים. אם מדברים על מחשבה לעתיד.

אני חושבת שלעתים קרובות אנו ממעיטות בערכה של ההשפעה ארוכת הטווח שלנו על אחרים. בתיאורה של אשת החיל, כותב שלמה המלך, "צופייה הליכות ביתה"[6]. בראש מעייניה של האישה מצוי לא רק להיכן הולכים הילדים שלה מחר, אלא להיכן הם הולכים בעוד 20 שנה. "ולחם עצלות לא תאכל", הוא ממשיך. היא איננה פסיבית בקשר להשפעה ארוכת הטווח שלה.

3. איפוק

איפוק הוא אמנות. בעוד שמגזיני אופנה נוטים להמחיש את אמנות הפיתוי והחשיפה, הם לרוב מזניחים את הצגת אמנות הצניעות. צניעות מגדלת כבוד. תלבושת שמרנית אומרת, היי, אל תסתכל עליי ככה, קח אותי ברצינות!  

כאשר בחורה זמינה וחשופה מדי, היא מאבדת משהו מן האצילות שלה. היא שולחת מסר שהיא זקוקה לבחור שיבחין בה. האצילות פורחת ומשגשגת כאשר יש להתאמץ להשיג את אותה בחורה, והדבר הזה נכון מאד גם לאחר הנישואין.

טהרת המשפחה משמעה שאלוקים אומר שהאישה איננה זמינה תמיד. במשך כמעט שבועיים בכל חודש, חיבה פיזית ואינטימיות הם מחוץ לתחום בין בעל לאשתו, מה שבונה את הציפייה וההתרגשות מהאיחוד המשותף. אבל גם המרחק עצמו יכול לתרום למערכת היחסים.

כשנה או קצת יותר לאחר שהתחתנו, אמר לי בעלי: טהרת המשפחה ממש מכריחה את הגבר לכבד את אשתו. לרגע נרתעתי. האם הוא לא כיבד אותי כשהתחתנו? מדוע דווקא הזמנים של המרחק מביאים לי כבוד? זה לא שעשיתי משהו שראוי להערצה.

אבל אז תפסתי. יש כבוד עמוק ופנימי שצומח מתוך המרחק. זה לא מה שאני יכול לקבל ממך, זו את עצמך.

כמשהו בבעלותך, את יכולה ליהנות ממנו בכל זמן שתרצי. כשמשהו איננו שלך, את יכולה ליהנות ממנו רק ברשות, ובמקרה שלנו - רשות מאלוקים. מערכת היחסים שלנו היא לא שלי לחלוב ממנה עונג, היא של הקדוש ברוך הוא, ויש לנהוג בה בכבוד.

בנישואין, איפוק ועצירה יוצרים מומנטום גדול יותר לרצון להתקרב. אל תפחדי לעמוד מרחוק.

4. חושניות יכולה להיות קדושה

מאחר שאני ובעלי איננו נוגעים זה בזו בציבור, תוכלי להניח שמערכת היחסים שלנו איננה רומנטית או מלאת תשוקה. אולי רומנטיות ותשוקה אינן חשובות לקב"ה כמו דבקות בו וגידול משפחה.

להפך! המעגל של טהרת המשפחה מעמיד את החיים האינטימיים של בני הזוג במרכז תשומת הלב שלהם כל הזמן. כאשר הם מרוחקים, הם מתכוננים לזמן שיהיו ביחד, בספירה ובבדיקה. כאשר הם ביחד, הם יודעים שזה לא יחזיק מעמד לנצח, והם מייקרים את הזמן הזה. מאחר שהם אינם מותרים במגע פיזי במהלך דימום הווסת והשבוע שאחריו, החוקים האלה עצמם הופכים אותם ללהוטים אחר המגע. אם אסור להם לגעת מפני שמגע הוא חושני, המגע אכן הופך להיות חושני. כל כך הרבה ישנו במערך החוקים והכללים של החיים האינטימיים של בני הזוג עד שנראה כאילו זה החלק החשוב ביותר של החיים שלהם. וזה אכן כך.  

אינטימיות היא החלק הכי פרטי שבמערכת היחסים הזוגית, אחד הדברים היחידים שהם חולקים בינם לבין עצמם ולא עם אדם מלבדם. זהו המעגל הפנימי ביותר שכל המעגלים הסובבים אותו מאוזנים באמצעותו. זהו הדופק של מערכת היחסים, המשגר אנרגיה לחלקים האחרים של החיים שלהם. ככל שהתשוקה שלהם פרטית יותר, כך אפשר יהיה לשמר אותה לאורך זמן. בדימוי שעל פיו הבית הוא בית המקדש, חדר השינה של בני הזוג הוא קודש הקודשים[7].  

כשבני זוג רבים, הם לא מעוניינים באינטימיות, והדבר עשוי להוביל למעגל קסמים נורא: הם חשים מרוחקים, ולכן אינם רוצים להתקרב, אבל כשהם אינם קרובים, הם מרגישים מרוחקים עוד יותר. היא חושבת: 'אולי אם הוא ירגיש ממש בודד, הוא ישתנה'. הוא חושב: 'אני בודד מדי מכדי לזחול החוצה מהמערה שלי ולתקשר'.

כאשר החיים האינטימיים של בני הזוג איתנים, קל להם יותר לחוש חמלה זה לזו. וכשבני זוג חשים קרובים, הילדים מרגישים את זה. כולם יכולים להרגיש את זה. אם הקב"ה מעריך את המושג 'שלום בית', ברור שהוא מעריך את החיים האינטימיים של בני הזוג באותה מידה.

5. העוצמה שבלהיות פגיעה

בדיוק כשהירח נבלע בחשכת הליל ונעלם לחלוטין, הוא נולד מחדש, סהר דקיק של אור, שבחלוף חמישה עשר ימים, יהפוך לכדור אור זורח. יש דברים שצריכים למות כדי להיוולד מחדש. זרע מתמזג אל תוך האדמה, ואז בוקע ממנה צמח חדש. כשאני מוכרחת להודות שטעיתי, אני נעשית פתוחה לנקודת מבט חדשה. כשהאגו שלי מרגיש מרוסק, משהו חדש ורענן תמיד יצמח משם.

מה שומר על הזוגיות רעננה? ענווה. נדרשת ענווה רבה כדי לשמור על דיני טהרת המשפחה. אני רוצה חיבוק, אבל אלוקים אומר, לא עכשיו. טהרת המשפחה היא מה שהקב"ה רוצה מהנישואין שלי, בין אם אני מבינה זאת או ובין אם לאו.

המעשה שמבטא את שיאה של הענווה, הוא הטבילה במקווה. המילה 'טבילה' בסיכול אותיות, מזכירה את המילה 'הביטול', התבטלות עצמית. זו הסיבה, שכשאנחנו מתכוננות למקווה, אנו נזהרות להסיר כל מה שיכול לחצוץ בינינו ובין המים, כך שנהיה מוקפות בשלמות במים, נעלמות בתוכם. כשאני מתחת למים, עוצרת את נשימתי לרגע, אני מתבוננת עד כמה חיי בכלל וחיי הנישואין שלי בפרט - תלויים לחלוטין בקדוש ברוך הוא.

מסתבר, שהקב"ה חושב שנישואין זקוקים למנה חודשית של משב רוח מרענן והתחדשות. אין זו רק הפרידה הפיזית שמרעננת את הזוגיות, זו הטבילה במקווה עצמה. אם הטבילה במקווה מסמלת ביטול, כי אז הביטול הוא שמרענן את היחסים שיגיעו לאחריו.

לא סתם מחזור הווסת שלנו הוא בדרך כלל בן עשרים ושמונה עד שלושים יום, מקביל למחזור הירח. כשם שהירח מתמלא ומתמעט, מעטפת הרחם מרוקנת את הדם שבה, ולאחר מכן הולכת ומתמלאת שוב. וכאשר החיים מאכזבים אותנו ואנו חשות פגיעות, אנו נוטשות את האני הזחוח שלנו ומחפשות אחר מסלול צנוע יותר. לפעמים, להיות פגיעה הוא הצעד הראשון להתחלה חדשה. ממש כמו הטבילה במקווה שמחדשת וממלאת את הנישואין שלנו.

מאמר זה הופיע במקורו באתר Chabad.org

[1] בדרך כלל, זמן הפרידה של הבעל והאישה הוא 12 ימים, ובדרך כלל הם מתאחדים למשך כ-18 יום.

[2] יחזקאל א, יד

[3] מצבי ה'טומאה' וה'טהרה' קשורים להגדרה רוחנית, ואין בינם לבין ניקיון פיזי דבר וחצי דבר.

[4] לאחר הפסקת הדימום, האישה בודקת את עצמה בבדיקה פנימית באמצעות פיסת בד, במשך שבעה ימים.

[5] התלמוד אומר: "איש ואשה זכו - שכינה ביניהם". יש המבינים את המשפט הזה כך: השכינה "נמשכת" לחלל שביניהם - בזמן שקיום אינטימיות פיזית אסורה.

[6] משלי לא, כז. המילה צופייה קשורה לתצפית, מבט על.

[7] מלכים ב יא, ב, ראו בפירושו של רש"י לפסוק.