ביום ראשון הקרוב יחול יום הנישואין השלישי שלי. ליל שבת יהיה יום השנה השלישי לפעם הראשונה שטבלתי במקווה. אני לא יכולה לדבר בשם כל הכלות, אבל אני יודעת שבשבילי, ההכנות לחתונה היו זמן מלחיץ מאד. החתן שלי ואני גרנו בטלהסי, עיר בצפון פלורידה, ותכננו חתונה בפאלם ביץ’ שבדרום פלורידה. פעם בשבועיים היינו נוהגים לשם במשך שש שעות, או שהייתי אני טסה לשם לסופשבוע, לסידורי החתונה. היינו צריכים לבחור אולם, לבחור שמלות ולבצע בהן תיקונים גם מבחינת מידות וגם מבחינת צניעות, תיאום של צבע הפרחים שיתאים לשמלות, הזמנות שיתאימו לצבע הנושא של החתונה – נייר לבן או צהוב אפרפר? והכתב – כחול סגלגל, לבנדר, או תכלת?
כל אלה היו כמובן עניינים בעלי חשיבות עליונה, שהיה עליהם לעמוד בסטנדרטים מסוימים. באולם היו חייבים להיות חלונות ושטח מינימום מסוים, השמלות היו צריכות להתאים לחליפות הטוקסידו שהיו צריכות להתאים לצבע מס’ 16-4031 בקטלוג הצבעים, שיהיה תואם להורטנזיות שבסידור הפרחים על השולחנות, שהיו חייבים להיות בגובה מסוים, שיאפשר לאורחים לראות מעליהם ולשוחח בנוחות זה עם זה. ההזמנות כמובן צריכות להתאים, ולומר בדיוק את הדבר הנכון כדי להודות לקדוש ברוך הוא שהביא אותנו זה לזו ולהורים שלנו על ששילמו על כל זה. רק לתאר את כל זה עכשיו הריץ אותי אל חבילת פצפוצי שוקולד כדי להירגע…
כל הלחץ הזה, שעות שהצטברו לימים על הכביש או באוויר, בשביל כמה שעות של אירוע נוצץ. האם זה היה שווה את זה? אראה לכן את אלבום החתונה שלי, ואתן תענו. אבל כמה השעות האלו היו החתונה שלי. בלילה שקודם לכן, התכוננתי לנישואין שלי. התקשרתי מראש למקווה וביקשתי את שעות הפתיחה, ואמרתי להם שאני כלה. “אם כך”, אמרה הגברת, “זה מצב מיוחד. תגיעי אחרי שאנחנו סוגרות את המקווה לקהל, אנחנו רוצות שיהיה לך את כל המקווה רק בשבילך”. הגעתי לשם עם אמא שלי בחצות הלילה. אני כבר התכונתי לטבילה, אבל הבלנית, ישראלית אנרגטית, שהשתוקקה לספר לי את סיפור חייה וכיצד חזרה בתשובה ונישאה לחבדני”ק, הראתה לי את חדר ההכנה המהודר, כשהיא מצביעה על הג’קוזי, ועל כל הציוד הנדרש לסירוק יסודי של השיער הארוך והמתולתל שלי (דבר שלקח ממני את מרבית משך ההכנה לטבילה), בדיקה חוזרת של הציפורניים והשיניים, הרחקה של שאריות עור מת, וכך הלאה. סוף סוף, הייתי מוכנה.
הבלנית הובילה אותי פנימה, בודקת את אצבעות הידיים והרגליים שלי, בדקה את הגב לשערות שאולי נפלו עליו בסירוק, מבט כללי נוסף אחרון, והיא לקחה ממני את החלוק שלי. פסעתי במורד המדרגות אל המקווה. הרפיתי את הגוף שלי כפי שלימדה אותי מדריכת הכלות שלי, נשימה, ונכנסתי פנימה. אם אני עוצמת את העיניים, אני עדיין מסוגלת לחוש את זרם המים החמימים ולשמוע את הנתז והבועות. עליתי מעל פני המים.
“כשר!” הצהירה הבלנית בהתרגשות. היא הניחה מגבת קטנה מעל ראשי. בירכתי את הברכה, נזהרת לדייק בכל מילה. “אמן!” ההתלהבות שלה הייתה מדבקת. ואז, היא התחילה לשיר: “סימן טוב ומזל טוב! מזל טוב וסימן טוב!” עמדתי שם, עדיין טובלת במים, תוהה אם להצטרף לשירה. “יהא לנו, יהא לנו, ולכל ישראל!” היא המשיכה לשיר. ואני, עדיין במי המקווה, “יהא לנו, יהא לנו, ולכל ישראל!”.
מוזר ככל שהיה הרגע הזה, לא יכולתי שלא לחייך באושר כשעמדתי שם בשקט, מסמיקה, בוהה בקיר שמולי. השמחה שלה הייתה נשגבת וכשהיא סיימה לשיר ולמחוא כפיים, טבלתי עוד פעמיים. כשיצאתי מהמקווה, היא עזרה לי ללבוש את החלוק וחיבקה אותי. “מזל טוב!” היא חזרה ואמרה.
זה היה אי בתוך ים ההכנות לחתונה. זמן לחגוג את הקדושה שבקשר שעמדתי ליצור, והפרט היחיד שיישאר רלוונטי למשך כל חיי הנישואין שלי. אני כבר לא צריכה למדוד שמלות או לבחור פרחים, אבל, ברוך השם, טהרת המשפחה היא עוגן קבוע בחיים שלי. גם במהלך ההיריון וההנקה, כשאינני מבקרת במקווה כל חודש, המשפחה שלי מבורכת בזכות הטהרה שבטבילה האחרונה שלי. בסוף השבוע הזה אני אחגוג נישואין קדושים ושמחים, ומדי פעם, אהרהר באותו יום קסום לפני שלוש שנים.
