אני מנהלת יומן אישי במשך חמש עשרה השנים האחרונות, ציטוטים ממנו מובאים במאמר זה.
עברו שלושים וחמש שנים מאז נישאתי לגבר היהודי הנחמד ביותר בעולם. תחת החופה לא היה המקום הנכון, עבור הרב, לדבר על הטבילה במקווה, ולמעשה, הוא לא הזכיר זאת בשום שלב. לא ידעתי על נשים יהודיות שטובלות במקווה לפני יום החתונה שלהן.
שלושת הילדים שלי גדלו בבית חם, אוהב ואלגנטי בשכונה יוקרתית במונטריאול. היהדות שלנו באה לידי ביטוי בחגיגת החגים היהודיים בצורה די חד-ממדית – אכלנו סעודות חגיגיות וקראנו את הטקסטים הרלוונטיים, בצורה טכנית מאד, מבלי להיות מודעים לכך שישנה משמעות עמוקה ורחבה יותר למה שאנו עושים. בית הכנסת הגיח לחיינו באירועים כדוגמת חתונות, בר מצוות ובריתות.
כשהייתי בת שלושים ותשע, בני הצעיר חגג בר מצווה. באותה שנה עצמה, בעקבות כמה נסיבות שנשזרו זו בזו, גילית שהיהדות שלי שייכת לי בצורה שמעולם לא חלמתי עליה. היא הייתה חלק מן העבר שלי, ההווה שלי, והנחתי, אף שלא ידעתי זאת באותו זמן, שהיא תתפוס מקום מרכזי בעתיד שלי ושל בני משפחתי.
יולי 1997
כשנכנסתי לבית חב”ד בפעם הראשונה, התיישבתי בכיסא האחרון, הכי קרוב לדלת היציאה, כדי שאוכל לחמוק במהירות. האמינו לי, לא היה לי שמץ של מושג מה קורה כאן. הייתי יהודייה מסורתית שהקשר העיקרי שלה לרב היה בראש השנה וביום כיפור, בתפילות שהשתתפו בהן כ-1500 משתתפים. לא מעורר השראה במיוחד, אני מבטיחה לכם. לקחו לי שלוש שנים להבהיר לעצמי מה בדיוק הרגשתי זה זמן רב.
בשבת הראשונה שהגעתי לכאן, התרגשתי עד דמעות – מילולית. לא מהתפילות, מפני שלחלוטין לא הייתי בעניינים. אלא מהניגונים החסידיים, שמעולם לא שמעתי. אני עדיין מתקשה להאמין איך יכול להיות שעד לאותו יום, לא הכרתי אף לא אחד מן הניגונים הנשמתיים, היפהפיים והמטלטלים הללו. במשך זמן רב ניסיתי לנסח את מה שהרגשתי בקשר לאותם ניגונים (נעימות ללא מילים), ולאחרונה קראתי משהו שסיכם זאת בצורה מושלמת: “אם אסביר לכם, בצורה הגאונית ביותר, לא תצליחו להבין בשלמות את החוויה שבאכילת קוביית שוקולד. אבל אם אתן לכם לטעום אחת… מיד תבינו. אין צורך בהמחשה נוספת”. ניגונים חסידיים חודרים ישירות אל הלב, עוקפים את השכל הקר…
יום אחד, באותה שנה, הרב ניגש אליי והציע בעדינות רבה, שאולי אשקול ללכת למקווה. מאחר שעברתי כריתת רחם בשנות השלושים לחיי, שאלתי את עצמי, מה בדיוק העניין? לא היה לי מחזור חודשי, ולעולם לא אחווה את מה ששמעתי – ההתרגשות, הציפייה וההתחדשות הרוחנית שלנשים אחרות הייתה ההזדמנות לחוות. לא התנגדתי לרעיון, אבל לא הצלחתי להבין מהי התועלת שתבוא ממנו. השהיתי את הרגשות האמתיים שלי עד שאחזור הביתה.
באותה נקודת זמן בחיי כעסתי על אלוקים. לא רק שהיה נראה לי שהוא הסתיר ממני את אוצרות היהדות עד שהגעתי לגיל ארבעים, אלא שנראה היה שלעולם לא אוכל כבר לחוות, יחד עם בעלי, את הטקס היפהפה והאינטימי של המקווה. בשבילי, זה הרגיש כאילו גזלו ממני את החלק הזה שבנשיות היהודית שלי. לפיכך, כשהגעתי הביתה באותו ערב בכיתי מרות.
עברו עוד כמה שבועות, והרב העלה את הנושא שוב. בעקבות השיחה הקודמת שלנו בנושא, הפכתי למודעת הרבה יותר לנושא המקווה, והקשבתי בקשב רב יותר כאשר חברותיי, שכמוני, התחילו רק עכשיו לגלות פנים חדשות ביהדות, דיברו על הליכה למקווה. הן אמרו שהן מפוחדות; הן השמיעו את החששות שלהן כיצד הבעלים שלהן יגיבו; הן אמרו שלא הבינו את המשמעות של להיות ‘לא נקייה’. אולי בגלל שזה לא עמד להפוך לחלק משגרת חיי, אני לא ראיתי את המקווה בדרך שבה הן ראו אותו. אני ראיתי זאת כפריווילגיה מיוחדת, הזדמנות לבלות זמן לבד עם הקב”ה, הזדמנות לחבק את הזהות שלי כאישה יהודייה. וכך, הסכמתי ללכת. השבועות שחלפו בין ההצעה הראשונה לבין ההסכמה שלי, אפשרו לכעס שלי על אלוקים להתפוגג, והעניקו לי זמן להתבונן וללמוד לעומק על מצוות הטבילה במקווה.
שוחחתי עם בעלי, והוא הסכים אתי. זה היה משהו שהיה עלינו להחליט עליו כזוג – למעננו, למען הילדים שלנו ולמען הנכדים שלנו.
ביצעתי את ההכנות לטבילה במקווה כמו כל אישה אחרת, אף על פי שכאמור לעיל, לא חוויתי מחזור. בסופו של דבר, הגיעה השעה ללכת. הציפייה שלי הייתה גבוהה מאד. קראתי ספר מעולה בשם “התמזגות מוחלטת” של רבקה סלונים [=הספר המקורי באנגלית. תוכלו לקרוא חלקים ממנו כאן:], ובו קראתי, בין השאר, על ההקרבה שהקריבו נשים, בעבר הלא רחוק כל כך, כדי ללכת למקווה. הרגשתי את הכבוד ואת המזל שנפלו בחלקי, הרגשתי גם מפוחדת ולא בטוחה. הרגשתי גם חלק משרשרת, חוליה בהיסטוריה של נשים יהודיות.
לכל אישה שהולכת למקווה יש חוויה רגשית שונה. יש המרגישות קטנות מאד, יש שמרגישות רוחניות מאד, יש שאיפשהו באמצע. בשעת הטבילה במקווה, כמו בעת הדלקת הנרות, אפשר להתפלל לקב”ה על הכול. שערי שמים פתוחים באותם רגעים יקרים אחדים.
כשסופסוף הגעתי למקווה, שכחתי להתפלל. במקום זאת, הייתי מרוכזת מאד בלטבול את עצמי לחלוטין בתוך המים, מבהונות הרגליים ועד לכל שערה סוררת בראשי. המים שטפו מעליי את הכעס שפעם הרגשתי. הדמעות שלי התערבו במי המקווה בהודיה להשם שאפשר לי להיוולד להורים יהודיים, שהביא אותו לרגע הזה.
לאחרונה, קראתי מאמר של אותה מחברת, רבקה סלונים. החלק הבא במאמר מתאר בצורה נפלאה מדוע כדאי ללכת למקווה ולו פעם אחת:
“לנשים לאחר המנופאוזה שלהן, טבילה אחת אחרונה במקווה משמרת את מצב הטהרה לשארית חייהן. גם לאישה שמעולם לא טבלה קודם לכן כדאי להקדיש מאמץ מיוחד בכדי לטבול לאחר המנופאוזה (לעולם לא מאוחר מדי, גם אם חלפו שנים רבות מאז), ובכך, להפוך את כל המגעים האינטימיים מעתה ואילך למקודשים ומבורכים מפי עליון.
המתנה הגדולה מכולן שקיבלה האנושות מהקדוש ברוך הוא – היא התשובה, האפשרות לשוב, להתחיל מחדש ולשטוף מעלינו את העבר. התשובה מאפשרת לאדם להתעלות אל מעל למגבלות הזמן, ולהשפיע על החיים שלנו רטרואקטיבית. טבילה אחת ויחידה בשלב מאוחר בחיים עשויה להיראות לנשים אחדות כחסרת משמעות, אקט מהיר וחסר ערך. ואולם, מלווה בהתמסרות וביראה, הרי זה הישג מונומנטלי; הדבר מביא את הטהרה ואת כוחה המחדש לא רק להווה ולעתיד, אלא אפילו לעבר…”
אולי היה זה מעשה חד פעמי, חולף, אך מבחינה רוחנית – מעשה של נצח. הלכתי פעם אחת – וזהו. לנשים צעירות יותר, שעדיין חוות את מחזור הווסת, המקווה תופס מקום מרכזי בחייהן.
וזה מה שכתבתי בשנת 2002:
אמונה היא מילה שתמיד הייתה קיימת בלקסיקון שלי. עבורי, לפני עשר שנים, משמעותה של אמונה הייתה, לדוגמה, שידעתי שהשמש תזרח בבוקר ותשקע בערב. אך מושג האמונה כפי שהוא מיושם ברמה האישית, היה רחוק ממני. למען האמת, אפילו לא ידעתי את הצורך באמונה. הדברים עברו בחיי ואני התמודדתי איתם או שלא. לשם מה נדרשת אמונה?
אמונה, כפי שלמדתי, משמעה התמסרות. לא במובן שאני הולכת בעיניים עצומות כמו רובוט. לא, כפי שרבים אומרים “אה. מצאת את ה’אמונה'”. אמונה כשם עצם היא סטטית. אך כפועל משמעה צמיחה מתמדת. אמונה מגיעה מן המהות הפנימית שלי. היא מי שאני, והיא תמיד הייתה שם.
לא: “רק רגע, אני צריכה ללכת ולחשוב על זה”. לא: “אני לא אוהבת את החלק הזה. רק את החלקים האחרים”. לא: “זה לא אמור היה להיות כך, אז אני אחשוב מחדש על כל הסיפור הזה”. משמעה של אמונה היא מחויבות מוחלטת, יציבה. זה אומר שהקב”ה העניק לי מתנה והוא מאד מאד ישמח אם אני אפתח אותה.
עכשיו התחלתי להבין יותר על אלוקים ברמה הפשוטה שלי, בדרך שהוא מאפשר לי לעשות זאת. למדתי שלא רק שהוא זקוק לי, אלא שהוא הציב אותי כאן עם כל הלב והנשמה שלו. הסיבה שהוא ברא את העולם הזה ומיקם אותי בו, כיהודייה ולא פחות, היא כדי להעצים ולהחיש את הזמן שבו העולם לא רק יאמין שיש אלוקים, אלא ממש ירגיש בנוכחותו.
מקווה הוא ירושה אישית מהקב”ה לאישה היהודייה. כאשר מקבלים מתנה, יש לנו את הבחירה – לפתוח אותה או להשאיר אותה סגורה למשך זמן מה, עד ש… עד שאנחנו מוכנות לראות מה יש בפנים. אבל לפעמים, אולי רק פעם בחיים, כדאי לנו לפתוח את המתנה פשוט בגלל מי שנתן לנו אותה. לא משנה מה יש בפנים.
מקווה הוא מתנה לך, לבעלך, לילדים שלך, לילדים שלהם וכך הלאה, עד לזמן שבו העולם יהפוך להיות מה שהקב”ה רוצה שהוא יהיה – חופשי ממחלות וסבל, עולם של שלום והרמוניה. הידיעה שקיום המצווה הזו מקרבת את העולם ליום הזה היא יוצאת מן הכלל. לדעת שאני יכולה להיות חלק מזה – זה מדהים. ולסיום, הרווחים שישנם גם כעת בעולם הזה, הם הדובדבן שעל הקצפת.
לאחרונה השתתפתי בהרצאה של הרב עדין שטיינזלץ. הוא דיבר על המשכיות יהודית. במשך כל הערב הוא המשיך לחזור שוב ושוב על אותה שאלה – מה יקרה לעולם אם ייעלמו ממנו היהודים? בסוף, לקראת סיום הערב, הוא ענה על השאלה הזו. “העולם הזה יהיה חידה שאין לה פתרון”. באמצעות התורה, ליהודים יש את הפתרון לחידה של העולם הזה. והנשים היהודיות הן אלה שבידן המפתח להמשכיות, מפני שזו האמא ולא האבא, הקובעת את יהדותו של הילד.
מקווה הוא כמו ניגון חסידי רך ונטול מילים, שנכנס ישר אל תוך הלב, עוקף את השכל הקר. איזה עולם נפלא ומדהים העולם שלנו יכול להיות אם כל הנשים היהודיות ישירו שיר אחד, בקול אחד. הלוואי ונזכה לרגע הזה במהרה.
המאמר המקורי מופיע בספר “נערה פוגשת את אלוקים: המתנה שבלהיות אישה יהודייה”, מאת ג’ואני טנסקי.
