מדריך נשי יהודי לחיים של מודעות
אם את אישה, ייתכן שאפית כיכר לחם, התפללת תפילה ואהבת אדם אחר, כפי שאף אחת אחרת לא עשתה מעולם. אך האם ידעת שלאכול, להתפלל ולאהוב הם עניינים מורכבים ונעלים, הזדמנויות לחיבור נשגב?
שלוש המצוות של האישה היהודייה: לקדש את תוצרת הבית שלנו, לקדש את הזמן שלנו ולקדש את המיניות שלנו, הן המפתח לחיים של מודעות.
תשוקתה העמוקה של הנפש לחיות חיים של השראה, באה לסיפוקה בקיום המצוות של האישה היהודייה.
מהי מצווה?
זוכרת את היום שנסעת ללמוד בקולג’? אחרי כל השעות הנוספות שאמא שלך השקיעה כדי להביא אותך עד הלום, היא הייתה גאה בך, אך גם מעט עצובה. היא נראתה מנצחת אך גם שפופה מעט כשהיא נתנה לך הוראות: התקשרי הביתה, היי מודעת, שמרי על קשר. היי שמחה. חוללי שינוי. התקשרי הביתה, זכרי את השורשים שלך – התקשרי הביתה.
מצווה היא להתקשר הביתה.
עם בריאת האדם, נתן הקדוש ברוך הוא לאדם הזדמנויות אינסופיות – וכרטיס חיוג.
נכון, אפשר להתקשר כשצריכים כסף, אבל אפשר גם להתקשר ולהתעניין כל הזמן, להישאר מחוברים, נאמנים לשורשים שלנו ולשמור על קרבה לבורא.
לשמור על מודעות גם כשהעולם סביב מאבד את הראש.
אפילו לשנות את העולם – מעשה אלוקי אחד בכל פעם.
התורה מציעה לאישה היהודייה הזדמנויות המותאמות לצרכים ולרגישויות הייחודיים שלה. כשהן עטופות בחוויות פיזיות, ממשיות, המעשים מושרשי הרוחניות הללו מהווים קשר בין האישה לבוראה. גוף ונפש, לב ורגש מנותבים לעבר חוויה נשגבת של חיים מלאים יותר – ולעבר גרסה שמחה יותר של עצמך.
לאכול
המצווה לקדש את תוצרי המאכל שלנו באה לידי ביטוי בהכנת חלות לשבת. חומרי הגלם שבהם השתמשה כבר שרה אמנו, המודל לאישה יהודייה, הפכו למקור לאנרגיה דינמית חדשה באמצעות הפרשת חלה, בברכה ובכוונה. חז”ל מציינים כי הברכה ששרתה בעיסה של שרה נמשכה משבת אחת לשבת הבאה. בזמן שבית המקדש היה קיים, את החלה שהופרשה היו מעניקים לכוהנים.
כיום, כאשר הבית היהודי הפרטי של כל אחת ואחת מאיתנו מחליף את בית המקדש, אנו מפרישים ומברכים על פיסה מן התוצר הביתי שלנו, חלות השבת. בכך, אנו מקדשות את חוויית האכילה, הבית והיצירתיות.
להתפלל
שלהבות הפכו זה מכבר לסמל לתפילה העולה מעלה. בעתות שמחה, וברגעים של צורך ואפילו בשעת יגון, העולם מדליק נר ואנו חשים כי אלוקים צופה ומאזין.
נר השם – נשמת אדם. המילים הללו שכתב שלמה המלך לפני אלפי שנים, מהדהדות בעוצמה בשעת הדלקת נרות השבת, לפני שקיעת החמה, ביום שישי.
שבוע העבודה הגיע לסיומו. החיים על המסלול המהיר ניגנו את עצמם עד לתו הצורם ביותר, וכעת – נרות השבת מאפשרים לנו טרנספורמציה. ההזדמנות שלנו להפוך לקדוש את מה שעד לפני רגעים אחדים היה שייך לעולם החולין.
לקדש את הזמן בעצמו.
בכל רחבי תבל נשים יהודיות נושאות ידיים מעל השלהבות, ולוחשות תפילה, מברכות על השבת והייחודיות שבזמן שהיא מביאה עמה. מתפללות ומבקשות את כל משאלות הלב, שלהן, של האהובים להן, ושל האנושות כולה.
ברגעים נשגבים אלה של התבוננות ומחשבה, התפילה נושאת אותנו אל מעל לטרדות ומכאובי היומיום, נושאת אותנו אל על – אל מסע לגילוי עצמי, לחיים של מודעות נשמתית ושלווה פנימית.
לאהוב
על פי היהדות, אינטימיות זוגית היא דבר קדוש ומופלא. האיחוד הפיזי של בעל ואישה הוא למעשה מיזוג ואיחוד של הוויות רוחניות בחוויה של נשמה אחת, מאוחדת.
הגאות והשפל של המקצב האורגני של האישה, מכתיבים את דפוס המיניות של בני הזוג. הופעתו של המחזור החודשי מגדירה זמן של ריחוק פיזי בין בני הזוג, ומעודדת הזדמנויות יצירתיות לתקשורת שאיננה פיזית.
בני הזוג שבים באושר אל האינטימיות הפיזית במצב של קדושה, המושגת לאחר שהאישה הכינה עצמה וטבלה במקווה.
המקווה, בין אם במקור מים טבעי כמו ים או נהר, או במקווה מעשה ידי אדם שנבנה על פי כללים והנחיות מדויקים ביותר, ששורשם במקורות קבליים מיסטיים, סודות שהועברו מדור אל דור. המקווה עוטף את האישה ברחם של מים חיים, ומאפשר לה לחוות באופן מטאפיזי לידה מחדש, בכל טבילה בתוך בריכת החיים הנצחית הזו. באמצעות הטבילה במקווה, חוויית האינטימיות, הופכת למתנה, מקדשת ומאששת את האהבה.
