א.
מאגרי המים הטבעיים של העולם – האוקיינוסים, הנהרות, בארות, ואגמים שמקורם במעיין – הם מקוואות בצורה הראשונית ביותר שלהם. יש בהם מים ממקור אלוקי ולפיכך, מלמדת אותנו המסורת, גם את הכוח לטהר. מאגרי המים הללו, שנבראו עוד לפני שהעולם לבש את צורתו הסופית, מציעים את הדרך המושלמת להתקדשות. אך לצד זאת, הם עשויים להערים קשיים. מאגרי המים האלה עשויים להיות בלתי נגישים או מסוכנים, מעבר לבעיות של מזג אוויר סוער והיעדר פרטיות. אשר על כן, החיים היהודיים מחייבים את הקמתם של מקוואות טהרה, ואכן, כך עשו יהודים בכל הדורות ובכל הנסיבות.
למי שאינו מתמצא, המקווה המודרני עשוי להיראות כמו בריכת שחייה מיניאטורית. בדת כה עשירה בפרטים, יופי ועיטורים – ועל רקע בית המקדש המפואר ואפילו בתי הכנסת של ימינו, המקווה, באופן מפתיע, נראה חסר ייחוד, מבנה צנוע ופשוט.
הנראות הרגילה הזו, מסווה את מרכזיותו של המקווה בחיים היהודיים ובהלכה היהודית. המקווה מאפשר ליחידים, לקהילה ולעם ישראל בכללו את המתנה המדהימה של טהרה וקדושה. בדת היהודית אין עוד מוסד, מבנה או טקס שיכול להשפיע על יהודי בצורה כזו, ויתרה מזו ברמה פנימית כל כך. העוצמה היוצאת מן הכלל של המקווה, תלויה בבנייתו בהתאם לדרישות הרבות והמורכבות שמופיעות בספרות ההלכה.
ובקיצור: על המקווה להיות בנוי בקרקע או כחלק בלתי נפרד ממבנה. מסיבה זו מכלים ניידים, כדוגמת אמבטיה וג’קוזי, אינם יכולים לשמש כמקווה. על המקווה להכיל לכל הפחות כ-760 ליטרים של מי גשם שנאספו והוזרמו אל תוך המקווה בהתאם למערך כללים מדויק ומפורט. במקרים נדירים, כשאיסוף של מי גשמים אינו מתאפשר, משתמשים בקרח או בשלג ממקור טבעי על מנת למלא את המקווה. גם כאן, כמו במי גשם, ישנה מערכת מורכבת של כללים באשר לשינוע ולטיפול בקרח או בשלג.
המתבונן מן הצד יראה לרוב רק את בריכת הטבילה. בעוד למעשה, רוב המקוואות מורכבים משתיים או שלוש בריכות צמודות. מי הגשם שנצברו נשמרים בבריכה אחת, ואילו בריכת הטבילה הסמוכה מרוקנת ומתמלאת מחדש בקביעות במי ברז. לשתי הבריכות יש קיר משותף שיש בו חור בקוטר של לפחות 5 ס”מ.
הזרימה החופשית, או “השקה”, של המים בין שתי הבריכות, הופכים את בריכת הטבילה למעין הרחבה של מי הגשם הטבעיים, ובכך מחילים על בריכת הטבילה את המעמד ההלכתי של מקווה (התיאור הנ”ל הוא של אחת משתי דרכים שבהן אפשר לפעול הלכתית על מנת ליצור חיבור כזה).בימינו, מקוואות מצוידים במערכות סינון וטיהור מים. מי המקווה הם בדרך כלל בגובה החזה, והם נשמרים בטמפרטורה נעימה. הגישה למקווה היא באמצעות מדרגות (מקוואות נגישים מצוידים במעליות, לאיתור מקווה נגיש באזורך, לחצי כאן.
המקווה כמוסד נפל קרבן לתפיסות עממיות שגויות. טבילה במים משויכת באופן טבעי לניקיון. וכדי לסבך זאת עוד יותר, לאורך ההיסטוריה, החילו שלטונות נוכרים עוינים מגבלות על היהודים שלא יוכלו לרחוץ בנהרות שבתחומם. כתוצאה מכך, בנו יהודים בתי מרחץ ייעודיים, שבצדם או בתוכם שכנו מקוואות טהרה. שתי העובדות האלה חברו יחד ליצירת מצג שווא, של קשר הדוק בין טבילה במקווה לבין היגיינה אישית. אך המקווה מעולם לא שימש תחליף חודשי לאמבטיה או מקלחת. למעשה, ההלכה דורשת ניקיון מקיף ויסודי בטרם הטבילה במקווה. על מנת לסייע לקיום דרישה זו, אזורי הכנה שיש בהם אמבטיה, מקלחת, שמפו, סבון ועוד עזרי ניקיון וטיפוח אישי הם חלק בלתי נפרד ממקוואות מודרניים.
מקוואות רבים ממוקמים בתוך מרחבי בית כנסת, תמיד בחלק דיסקרטי של המבנה ובדרך כלל יש אליהם כניסה נפרדת. מקוואות גדולים יותר בנויים בדרך כלל במבנים עצמאיים. עד לפני זמן לא רב, התיאור ההולם למרבית המקוואות היה – תועלתניים: שימושיות, ולא נוחות, היא שהכתיבה את אופיים ועיצובם. המודעות המתחדשת בקרב נשים יהודיות, רבנים ומנהיגי קהילות בעשורים האחרונים [בשליש האחרון למאה העשרים], הובילה לטרנד חדש בבניית מקוואות. מקוואות יפהפיים ומפוארים – בעלי אולם כניסה וחדרי המתנה אלגנטיים, אזורי הכנה מאובזרים ובריכות טבילה מעוצבות – הלכו ונבנו בארצות הברית וברחבי העולם. ישנם מקוואות שיכולים להתחרות בקלות במתחמי ספא מפוארים, ומציעים למבקרות בהם שירותים רבים ונוחות מרבית.
בקהילות שבהן אוכלוסייה גדולה של מבקרות במקווה, עשויים המבנים להכיל אפילו עשרים או שלושים מתחמי הכנה, ושתיים עד ארבע בריכות טבילה. במקומות אלה קיימת מערכת אינטרקום המקשרת את חדרי ההכנה לדלפק מרכזי שבו נמצאת עובדת האחראית לשמירה על פרטיותן של הטובלות הרבות. בכמה ממבני המקוואות הגדולים קיימים גם אולמות כנסים המארחים סיורים ופעילות חינוכית.
כיום, לא רק ערי מטרופולין יהודיות מתחזקות מקוואות פעילים, וגם מקומות מרוחקים ואפילו אקזוטיים כדוגמת ארגנטינה וברזיל, טזמניה ואוסטריה; אנקורג’ שבאלסקה ובוגוטה שבקולומביה; יר שבצרפת ולדיספולי שבאיטליה; אגדיר שבמרוקו ואסונסיון שבפרווגאי; לימה בפרו וקייפטאון בדרום אפריקה; בנגקוק שבתאילנד וז’רז’יס שבטוניס; וכמעט בכל עיר ברחבי ברית המועצות לשעבר – ישנם מקוואות כשרים ונוחים, ורבנים ורבניות שמוכנים לסייע לכל אישה שמבקשת להשתמש בהם. בקהילות רבות מוצע סיור במקווה למעוניינות בכך. כשאת מגיעה לעיר חדשה או כשאת מטיילת היכן שהוא, מידע על המקוואות המקומיים זמין במשרדי המקוואות, בית הכנסת המקומי ובתי חב”ד [כיום, אפשר להגיע למיקומי מקוואות בכל העולם במנועי חיפוש ייעודיים באינטרנט, כמו בקישור הבא.
ב.
הטבילה במקווה פתחה שער לטהרה מאז בריאת האדם. המדרש מספר כי לאחר שגורש מגן עדן, טבל האדם הראשון בנהר שזרם מן הגן. היה זה חלק אינטגרלי מתהליך התשובה שלו, מן הניסיון לחזור לשלמותו הראשונית. לפני ההתגלות בהר סיני, הצטוו כל בני ישראל לטבול עצמם כהכנה לעמידה פנים-אל-פנים עם הקב”ה. במדבר, שימשה באר מרים המפורסמת כמקווה. חניכתם של אהרון ובניו לכהונה, צוינה גם היא בטבילה במקווה. בזמן בית המקדש, הכוהנים וכל מי שחפץ להיכנס לבית האלוקים, היה צריך לטבול ראשית במקווה. ביום הכיפורים, הקדוש מכל ימים, הורשה הכוהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים, החדר הפנימי ביותר של המקדש, שאליו לא יכול בן אנוש אחר להיכנס. היה זה רגע השיא ביום שכלל סדר עולה של עבודות במקדש, כשלכל אחת מהן קודמת טבילה במקווה.
השימושים העיקריים במקווה כיום מתוארים בספרות ההלכה ומקורם בראשית ההיסטוריה היהודית. שימושים אלה מקיפים אבני דרך רבות בחיים היהודיים. המקווה הוא חלק בלתי נפרד מגיור ליהדות. המקווה משמש, אף כי הדבר אינו ידוע כל כך, לטבילתם של כלי אוכל חדשים (שנרכשו או התקבלו מאדם שאינו יהודי) לפני שיהודי משתמש בהם. המקווה עומד גם במוקד ה’טהרה’, טקס הטהרה היהודי לפני שאדם מובא למנוחות ונשמתו עולה מעלה. שפיכת המים הידנית הנעשית בצורה מסוימת מאד מעל כל גופו של הנפטר משמשת כ’מקווה’ לעניין זה. גם גברים משתמשים במקווה בהזדמנויות שונות, כאשר למעט בתהליך הגיור – כולן הן מנהג בלבד. הנפוצות ביותר הן טבילתו של חתן ביום חופתו ושל כל גבר יהודי בערב יום הכיפורים. רבים מן החסידים נוהגים לטבול במקווה בכל ערב שבת וחג, ויש שאף נוהגים לטבול בכל בוקר לפני תפילת שחרית (לכל אלה, משמשים בדרך כלל מקוואות ייעודיים לגברים). אך השימוש החשוב והכולל ביותר של מקווה הוא לתהליך הטהרה של אישה לאחר הופעת המחזור החודשי. טבילה זו היא חלק ממסגרת הלכתית רחבה יותר המכונה – ‘טהרת המשפחה’.
כמו בכל תחום של שמירת המצוות ביהדות, טהרת המשפחה כוללת מערך של הלכות וכללים מפורטים, ה”מתי”, “מה” ו”איך” של שמירת המצווה. לימוד משותף עם אישה המנוסה בתחום היא הדרך הוותיקה ביותר לרכוש היכרות ונוחות בקיום מצווה זו. במקומות מסוימים ישנם שיעורים שאפשר להצטרף אליהם. רוב הנשים, מכל מקום, רוכשות את הידע הזה באמצעות מפגשים פרטניים אישיים יותר.
אף שספרים הם תחליף מוצלח הרבה פחות למורה ידענית, ישנם כמה ספרים נבחרים שיכולים להעניק הדרכה בקשר לטקס זה, או לשמש כמקור לעיון נוסף . המעוניינות בידע רחב ומקיף יותר לקיום מצווה זו, יוכלו ללוות את הקריאה שלהן בספרות בדיון ובלמידה אישית. לעתים, מצבים רפואיים וגורמים אחרים עשויים להצריך היוועצות ברב. היכן שלא תהיי, את יכולה להיות בטוחה בדבר אחד: תמיד יהיה מי שיהיה זמין וישמח לסייע לך, בפגישה חיה או בטלפון: טהרנו- 072-224-2424, מכון פוע”ה- 03-682-3821, בוני עולם- 03-949-1200.
הפסקאות הספורות הבאות סוקרות בקיצור כמה מן ההלכות האלה. אין, ואינני מתיימרת להציע כאן, תחליף ללמידה מסודרת ורצינית של הנושא.
שבעת ימי המעבר, הידועים כימים ה”נקיים” או “לבנים” (‘שבעה נקיים’), מתחילים רק לאחר שהאישה קבעה את סיומו המוחלט של דימום הווסת, באמצעות בדיקה פנימית פשוטה. את הבדיקה יש לבצע לפני שקיעת החמה של היום שבו מסתיים הדימום, וזאת רק אם חלפו לפחות חמישה ימים מהופעת המחזור (גם אם הדימום הווסתי נמשך פחות מחמישה ימים, עליה להמתין את המינימום של חמישה ימים מתחילתו לפני שתוכל לבדוק את עצמה). אם הדימום פוסק רק לאחר רדת הלילה, היא תמתין לאחר הצהריים של יום המחרת כדי לבדוק את עצמה ולהתחיל את ספירת שבעת הימים.
במהלך שבעת ‘הימים הנקיים’, על האישה לבדוק את עצמה באופן סדיר על מנת לוודא כי לא נותרו שאריות דימום ווסתי. בנוסף, היא לובשת תחתונים לבנים במשך שבוע זה, על מנת להבחין בכל הפרשה דמית.
בדיוק שבוע לאחר שהאישה קבעה את סיום הדימום, ווידאה שלא נותרו כל הכתמה או דימום, היא הולכת למקווה (לדוגמה: אם היא בדקה את עצמה ביום שני לפני שקיעת החמה, היא תלך אל המקווה ביום שני הבא, בערב). כלומר, יש כאן מינימום של שנים עשר ימים שבהם מושהים חיי האישות של בני הזוג.
הטבילה במקווה מתרחשת לאחר רדת הלילה של היום השביעי וקודם לה הליך התנקות חיוני. הטבילה תקפה רק כאשר מי המקווה מקיפים את הגוף בשלמותו, ממש כל שערה. לצורך כך, האישה רוחצת באמבט, חופפת את שערה ומסרקת אותו, ומסירה מעל גופה כל דבר שעלול לחצוץ בינה להתמזגות מוחלטת.
אישה מלווה, הידועה כ”בלנית” או “שומרת”, נוכחת בעת הטבילה. היא מסייעת לוודא כי לא נותרו כל חומרים או אובייקטים חוצצים (איפור, שיער רופף, תכשיטים וכדומה) על גופה של האישה, ושהגוף בשלמותו טובל במים בבת אחת במהלך הטבילה. המלווה נמצאת במקווה גם כדי לסייע לאישה בכל הנדרש מבחינת נגישות והתניידות אל בריכת הטבילה.
הטבילה במי המקווה היא הפסגה של קיום מצוות ‘טהרת המשפחה’. זהו רגע מיוחד עבור האישה שהקפידה על כל הדקויות של מצווה זו וציפתה ללילה הזה. אך לפעמים, אישה עלולה לחוש בלחץ או בחרדה מסיבות קשורות או לא קשורות לטקס הטבילה. בזמן כזה, כדאי לה להירגע, ולהקדיש כמה רגעים להתבוננות בחשיבותה של הטבילה, ולרדת אט אט, בנחת אל מי המקווה. לאחר טבילה אחת במים, בעודה עומדת במי המקווה, האישה מברכת את הברכה על טבילת הטהרה, ואז, על פי המנהג הרווח, טובלת עוד פעמיים. נשים רבות מנצלות את זמן הסגולה הזה לתפילה אישית ולדיבור אישי אל הקב”ה. לאחר הטבילה, יכולים בני הזוג לחדש את קיום חיי האישות.
ג.
לפני שנוכל לחקור את הממדים העמוקים יותר של טקס הטבילה, עלינו לבחון בקצרה את מרכזיותו של המקווה בחיים היהודיים. רוב היהודים, גם אלה שמגדירים עצמם כלא דתיים, מכירים, לפחות ברמה התיאורטית, מצוות דתיות כמו שבת, כשרות, יום כיפור ועוד כמה מצוות מן התורה. המקווה וטהרת המשפחה, לעומת זאת, אפופים בערפל ומצויים בדפים שכאילו נקרעו מן הספר. טהרת המשפחה היא מצווה מן התורה, מן הדרגה הגבוהה ביותר. הפרה של מצווה זו מקבילה לעבירות החמורות ביותר כמו אכילת חמץ בפסח, הפרה מכוונת של הצום ביום הכיפורים, והימנעות מביצוע ברית מילה.
יהודים רבים רואים בבית הכנסת את המוסד המרכזי בחיים היהודיים. אך ההלכה היהודית קובעת, כי הקמת מקווה טהרה קודמת גם לבניית בית כנסת. מותר וצריך למכור ספר תורה וגם בית כנסת, האוצרות הנערצים של היהדות, על מנת לגייס משאבים לבניית מקווה. למעשה, קבוצה של משפחות יהודיות החיות יחד אינן מקבלות מעמד של קהילה, כל עוד אין להם מקווה לבני הקהילה מקומית.
כך הם פני הדברים, מסיבה פשוטה: תפילת יחידים ואפילו תפילה בציבור יכולות להתקיים בכל מקום שהוא, ודרכים חלופיות למילוי התפקיד החברתי של בית הכנסת יכולות להימצא. אבל חיי נישואין יהודיים, ולפיכך גם לידתם של הדורות הבאים בהתאם להלכה, אפשריים רק כאשר ישנה גישה למקווה. לא נפריז אם נקבע כי המקווה הוא אבן הפינה של חיים יהודיים והשער לעתיד יהודי.
ד.
כבר הבהרנו לעיל כי תפקידו של המקווה איננו להעצים היגיינה פיזית. שורשו של המקווה הוא רוחני.
החיים היהודיים מתאפיינים בהבדלה – הפרדה או מרחק. במוצאי השבת, כאשר השבת עוזבת אותנו ושבוע חדש מתחיל, יהודים נזכרים בגבולות המתווים כל היבט של החיים. על כוס של ברכה מלאה ביין, מברך יהודי את הקדוש ברוך הוא – שהוא “המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה…”
למעשה, ההגדרה המילולית של המילה “קדוש” – היא “מובדל”, נפרד מן השאר למטרה ייחודית, לקדושה.
במובנים רבים, המקווה הוא הסף המפריד בין הקדוש למה שאיננו קדוש, ועוד יותר. במילים פשוטות, הטבילה במקווה מסמלת שינוי, ולא סתם שינוי, כי אם עלייה. ייחודיותו של המקווה, ייחודיות שאין שנייה לה, טמונה בכוחו לפעול שינוי, ביכולת שלו לחולל מטמורפוזה.
כלי אוכל שעד כה אי אפשר היה להשתמש בהם, לאחר הטבילה, אפשר להשתמש בהם לאקט הקדוש של אכילה כיהודי. אישה, שמרגע הופעת המחזור החודשי הייתה במצב נידה, נפרדת מבעלה, יכולה, לאחר הטבילה, לשוב ולהתאחד עמו בקדושה האולטימטיבית של אינטימיות של חיי נישואין. גברים או נשים בזמן המקדש, שהיו מנועים מלהיכנס למקדש בשל מצב טומאה, יכלו, לאחר הטבילה, לעלות אל הר הבית, להיכנס לבית המקדש, ולהיות שותפים לטקסי הקרבת הקרבנות וכדומה. במקרה של גיור, השינוי הוא הדרמטי ביותר. האדם שפסע אל תוך המקווה כגוי, עולה מן המים כיהודי.
הוראותיו של הקדוש ברוך הוא, 613 המצוות, נחלקות לשלוש קטגוריות מובחנות:
משפטים – הן אותן מצוות המסדירות את מרקם החיים האזרחי והמוסרי; הן הגיוניות, מובנות בקלות, וחשיבותן המכרעת לייסוד חברה בריאה ולשימורה – מוכרת לכל. דוגמאות ל’משפטים’ הן האיסור לרצוח, לגנוב ולנאוף.
עדות – הם הטקסים והפעולות שהדרך הטובה ביותר להגדיר אותם היא כסמליות. הקטגוריה הזו כוללת אקטים דתיים רבים המזכירים ליהודי רגעים היסטוריים בהיסטוריה של עמנו, ומשמשים כעדות לאמונות הבסיסיות ביותר באמונה היהודית. בין אלה אפשר למנות את שמירת השבת, חג הפסח, וקביעת מזוזה.
הקטגוריה השלישית, חוקים, הם עקרונות שמעל הטבע; אלה הם חוקים אלוקיים שביחס אליהם אין לשכל האנושי יכולת הבנה ושיפוט. החוקים מאתגרים לחלוטין את האינטלקט וההבנה האנושיים. עוד מימי קדם היו הם מקור לשחוק, מטרה ללעג, ובעלי נוכחות מעיקה ומבישה עבור המשמיצים את הדת היהודית. ליהודי שומר המצוות, החוקים מגלמים מצווה במיטבה: ערוץ של קשר טהור אל הקב”ה. המצוות הללו מוכרות כחשובות ביותר, אלה שביכולתן להשפיע על הנפש ברמה העמוקה ביותר. חופשיים ממגבלותיו של השכל האנושי, החוקים הללו מיושמים מסיבה אחת בלבד: מילוי רצון הא-ל. דוגמאות למצוות מקטגוריה זו הן דיני הכשרות, האיסור ללבוש שעטנז (בגדים שיש בהם שילוב של צמר ופשתן), דיני הטומאה והטהרה והטבילה במקווה. אחרי כל הדיבורים וההסברים – הבנה של הסיבה המלאה למערכת החוקים של טהרת המשפחה ושיאה, הטבילה במקווה – היא בלתי אפשרית. אנו מקיימים את המצווה הזו פשוט מפני שכך ציווה השם. ובכל זאת, ישנם רעיונות שעשויים לחשוף ממדים נוספים ומשמעות לחוויית המקווה.
בראשית – היו רק מים. תרכובת פלאית, הגורם הראשוני ומקור החיות של מקורות ההזנה שלנו, ולמעשה – של החיים כפי שאנו מכירים אותם. אך היהדות מלמדת אותנו שיש כאן הרבה יותר. התכונות הללו – מים כמקור לאנרגיה ושימורה – משתקפים בהיבט הרוחני. למים יש את הכוח לטהר: לחדש ולהחזיר את החיים שלנו למהות הפנימית, הרוחנית שלהם. המקווה מסמל הן את הרחם והן את הקבר; השערים לחיים ולחיים שאחריהם.
בשניהם, האדם מופשט מכל כוח ויכולת. בשניהם ישנו מצב של תלות מוחלטת, וויתור מוחלט על שליטה. טבילה במקווה יכולה להיות מובנת כאקט סמלי של ויתור על העצמי, השעיה מודעת של העצמי מהיות כוח עצמאי. בעשותו זאת, היהודי הטובל מאותת על תשוקתו להתאחדות עם מקור כל החיים, לשוב אל האחדות הבראשיתית עם הבורא. הטבילה מסמלת את העזיבה של צורה אחת של קיום, על מנת להחליפה בצורה נעלית לאין שיעור. לפי רעיון זה, הטבילה במקווה מתוארת לא רק במונחים של היטהרות, התחדשות ונעורים מחודשים, אלא גם – ואולי בעיקר – של לידה מחדש.
ה.
בימי קדם, היו נשים בעת הווסת מקור לחרדה ופחד בסביבתן. במקרה הטוב התעלמו מהן, ובמקרה הרע – הן הודרו לחלוטין והורחקו. לעתים קרובות, הן הואשמו כאחראיות לטרגדיות ולתאונות, כאילו זיהמו את הסביבה בהבל פיהן או במבטן. הייתה זו תגובה פשטנית, אם לא מוטעה בכוונה, לתופעה מורכבת שהסיבה והפשר לה נשגבו מבינתם הפרימיטיבית באותם ימים. באותן חברות, השלמה עם הווסת הייתה אפשרית רק אם יוחסה לרוע ולרוחות השטניות, ובאימוץ של מבנה חברתי שהקל על ההימנעות מקרבה אליה. על הרקע הזה, רבים תופסים את מקצב חיי הנישואין היהודי כחזרה לעבר והיצמדות לטאבו ארכאי, מערכת ששורשה בתפיסות מיושנות ובצורה נושנת של מיזוגיניה (שנאת נשים). לאמתו של דבר, טהרת המשפחה היא הצדעה לחיים ולמערכות היחסים האנושיות היקרות לנו ביותר. נוכל להבין זאת טוב יותר רק לאחר שנקבל מושג עמוק יותר על משמעותן של טומאה וטהרה.
היהדות מלמדת כי מקור כל הטהרה באשר היא, הם החיים עצמם. ולעומת זאת, המוות הוא מבשר הטומאה. כל סוגי הטומאה, והתורה מתארת רבים כאלה, שורשם בהיעדרם של חיים או במידה מסוימת – ולו מועטה ביותר – של מוות. כאשר יורדים למהותה של ווסת, היא מסמלת את אובדנם של חיים פוטנציאליים. בכל חודש מחדש, גוף האישה מתכונן לאפשרות של היריון. רירית הרחם מתעבה ויוצרת ריפוד עשיר וגדוש שיכול לשמש כעריסה לחיים שאולי ייווצרו, בציפייה לביצית מופרית. המחזור החודשי הוא ההשלה של אותו ריפוד, קיצה של האפשרות הזו. נוכחות של פוטנציאל חיים ממלאת את גוף האישה בקדושה וטהרה. עם עזיבתו של הפוטנציאל הזה, שוכנת שם הטומאה, המחילה על האישה מצב של נידה. טומאה איננה קשורה לרוע או לסכנה, ובכלל איננה דבר מוחשי. טומאה היא הוויה רוחנית, היעדרה של טהרה, ממש כמו חושך שהוא היעדרו של אור. רק לטבילה במקווה, לאחר ההכנה החיונית הקודמת לה, יש את הכוח לשנות את מצבה של האישה.
מושגי הטהרה והטומאה כפי שהם מוגדרים בתורה ומיושמים בחיים היהודיים, הם ייחודים. אין להם אח ורע בעידן הפוסט המודרני. ייתכן וזו הסיבה לכך שקשה להבנה מודרנית להתחבר אל הרעיון ולראות אותו כרלוונטי.
בימי קדם, מכל מקום, היו הטהרה והטומאה מרכזיות וגורמים בעלי חשיבות מכרעת. מצבו של יהודי – האם הוא היא היו טהורים או לא טהורים – עמד בליבת החיים היהודיים; הדבר קבע והכתיב את מעורבותו האפשרית של אדם בכל האירועים הטקסיים. הבולט שבהם, הטומאה הפכה את הכניסה למקדש לבלתי אפשרית, ולפיכך גם את הקרבת הקרבנות לבלתי אפשרית.
בימים ההם היו סוגים רבים מאד של טומאה שהשפיעו על יהודים – הן על חייהם האישיים והן על הגישה למקדש, והיו כרוכים במספר רב יחסית של הליכי היטהרות שונים. הטבילה במקווה הייתה שיאו של התהליך בכל אחד מהמקרים. גם עבור אלה שהיו טהורים, עלייה לדרגה גבוהה יותר של מעורבות רוחנית וקדושה, הצריכה טבילה במקווה. מסיבה זו, עמד מוסד המקווה במרכז הבמה של החיים היהודיים.
ו.
בימינו, בתקופה שלאחר חורבן המקדש, הכוח וההשפעה של מעמד הטהרה האישית, נעלמו כמעט לחלוטין, והיכרות עם דינמיקה זו הפכה לעמומה ומעורפלת. ישנו, אבל, תחום אחד שבו טהרה וטומאה ממשיכות להיות בעלות חשיבות מכרעת. בהקשר זה, הציווי היחיד מן התורה לטבילת חובה במקווה הוא בהקשר למיניות האדם. כדי להבין זאת, עלינו להבין ראשית כיצד התורה רואה את המיניות.
בתוככי האיחוד המקודש הזה, הביטוי המעשי של המיניות האנושית הוא חובה, מצווה. למעשה, זוהי המצווה הראשונה בתורה, ואחת ההתנסויות האנושיות הקדושות ביותר. יתרה מזו, יחסים אלה מסמלים את האפשרות והפוטנציאל לחיים חדשים, יצירתו של גוף חדש וירידתה של נשמה חדשה ממרום. בקרבה והתערבות פיזית זה בזו וזו בזה, האיש והאישה הופכים חלק ממשהו גדול יותר – בהתרוממות האישית שלהם מן העצמי, הם מושכים, ואפילו נוגעים – באלוקי. הם נעשים שותפים עם הקב”ה, ומגיעים הכי קרוב שאפשר למימוש התכונה האלוקית של בריאה. למעשה, קדושתו של האיחוד האינטימי הזה נשארת מוחלטת, גם כאשר האפשרות להרות איננה קיימת.
במובן המטפיסי, המעשה והפוטנציאל הגלום בו נותרים קשורים. המיניות האנושית היא כוח בסיסי בחייהם של זוג נשוי, זוהי השפה המיוחדת שבה הם מבטאים את האהבה שהם חולקים. מערכת יחסים איתנה בין בעל לאשתו איננה רק עמוד השדרה של היחידה המשפחתית שלהם, אלא היא חלק בלתי נפרד מן העולם בכללו. שכן הברכות שבאמון, יציבות, המשכיות, ובסופו של דבר, קהילתיות – נובעות כולן מהמחויבות שיש להם זה לזו ולעתיד משותף.
באישרורה של מחויבות זו, באמצעות האינטימיות שביניהם, תורם הזוג לחיותה ולבריאותה של החברה שלהם, של האנושות, ובסופו של דבר, גם להגשמת הייעוד האלוקי: עולם שמושלם בידי האדם. ב”יחד” הפרטי והאישי שלהם, הם בוראים שלום, הרמוניה וריפוי – ברמה המיקרוקוסמית אמנם, אך כזו שמהדהדת במקרוקוסמוס – ומאחר שכך, הרי הם מעורבים בעיסוק הקדוש מכולם. לאור האמור, מובן מדוע מתייחסים לעתים קרובות ליחסי אישות כבית המקדש שבחוויה האנושית. והכניסה אל הקודש, הייתה מעולם, ועודנה, תלויה בטהרה.
אמנם איננו יכולים כעת לשרת את אלוקים בבית מקדש פיזי בירושלים, אך אנו יכולים להקים לו משכן מקודש בתוך החיים שלנו. הטבילה במקווה היא שער הכניסה אל האזור המקודש של הזוגיות.
ז.
דיני טהרת המשפחה הם צווים אלוקיים. אין שום סיבה טובה יותר, לגיטימית יותר, הגיונית יותר או מהותית יותר לשמירת הדינים הללו. זוהי מצווה קשה. מצווה שיישומה תובעני מבחינת הזמן שלנו, הנפש שלנו והרגשות שלנו. היא עומדת בניגוד אינטרסים עם החומר שלנו, דרך חיים שקרוב לוודאי שהאדם המצוי לא היה בוחר עבורו או מועיד לאחרים. יש כאן קריאה להשעיה מרצון של הנטיות הטבעיות שלנו, והכפפה של התשוקות האינטימיות ביותר שלנו למרותה של ישות עליונה. וכאן בדיוק טמונה עוצמתה של מצווה זו. הידיעה ששורשה במשהו שגדול מהאני שלנו, שהיא איננה מבוססת על רגשות או על החלטה סובייקטיבית של אדם כזה או אחר, מאפשרת לטהרת המשפחה לעבוד לרווחתם ההדדית של שני בני הזוג.
באופן אירוני, המצווה ה”לא נוחה” הזו, מביאה לברכות גלויות עבורנו בדרכים מוחשיות ויומיומיות. התגמול האישי מקיום המצווה מותאם לאתגר שבשמירתה. במבט ראשון, נראה שמערכת החוקים הזו עוסקת במגבלות וכפייה – אובדן של חופש אישי. לאמתו של דבר, שחרור ושוויון הזדמנויות מגיעים בעקבות מגבלות. ילדים (ומבוגרים) בעלי ביטחון עצמי ויכולות הסתגלות הם ילדים ממושמעים, הם מבינים מהן מגבלות ובסופו של דבר לומדים שליטה עצמית. מדינות יציבות ובטוחות הן פיסות האדמה שמוקפות בגבולות ברורים ושמורים היטב. התוויית פרמטרים ברורים יוצרת קרקע יציבה בתוך הכאוס והבלבול, ומאפשרת לנו לצלוח את הערבה הזו שאנו מכנים בשם ‘חיים’ באופן מתקדם ויצרני. אין עוד שטח בחיים שבו הדבר נדרש יותר ממערכות היחסים האינטימיות ביותר שלנו.
“מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו…” (בראשית ב, טז–יז), כך ציווה הקב”ה את אדם וחוה ביום שבו נבראו. אבל הם נכנעו לסיפוק התאווה שלהם באותו יום שישי גורלי, וההיסטוריה של המין האנושי השתנתה לנצח. ראשיתו של אופייה המורכב של המיניות האנושית נעוץ בסיפור הזה. מפני שעץ הדעת הוא עץ שיש בו תערובת של טוב ורע, הצריכה של ה”דעת” הזו בידי האדם הראשון הובילה לסדר עולמי חדש: עולם שבו הטוב והרע שזורים זה בזה, עולם של בלבול ואתגר, בחירות מרובות, ופוטנציאל אינסופי.
לא עוד יהיו יחסים אינטימיים – אחד מני רבים מן התפקודים הביולוגיים של האדם – טבעיים ובלתי מסובכים כמו האחרים. הגירוש מגן העדן משמעותו הופעתה של מיניות חדשה: הרת אפשרויות וטעונה במתח. כזו שיש בה את המפתח לאקסטזה אדירה וגם לכאב מייסר, הסיפוק המפתה ביותר ותחושת הריק ההרסנית ביותר. איחוד משמעותי ידרוש מן האיש ומן האישה, מחויבות וטיפוח מתמידים. אך גם המאמצים הרבים ביותר שישקיע האדם יזדקקו להרחבה בסיוע שמימי. הברכות הללו ינבעו ממאגר המקווה, וה’עדן’, כפי שהיה טרום החטא, שוב יהיה בר-השגה.
עד כמה שהדבר נשמע נדוש, המקווה מציע לזוגות נשואים את האפשרות לחוות “ירחי דבש” חוזרים לאורך חיי הנישואין שלהם. שעמום, שנראה מבחוץ כמצב בלתי מזיק, יכול להיטפל לכל מערכת יחסים ולכרסם את יסודותיה. חובת הפרידה החודשית מעודדת רגשות של כמיהה ותשוקה – ולכל הפחות, תחושה של הערכה – שבעקבותיהן מגיעה ההתרגשות מהאיחוד המחודש.
מערכת היחסים שבין האיש לאישה משגשגת במודל של ‘רצוא ושוב’, נסיגה ושיבה. התורה מלמדת כי אדם וחוה נבראו כיצור אחד אנדרוגיני. לאחר מכן, הפריד אותם הקב”ה, מעניק להם בכך עצמאות מצד אחד, ואת האפשרות לאיחוד מבחירה מן הצד השני. מני אז, גברים ונשים נפרדים זה מזו ושבים זו לזה. מערכת דיני טהרת המשפחה מעניקה לזוג הנשוי את הדינמיקה החיונית הזו. בתוך המחויבות שלהם לחיים משותפים ולנאמנות הדדית לעד, בתוך המונוגמיה והביטחון – יש עדיין מקום למנגנון דמוי הקפיץ הזה.
אלוקים רצה שהיש והאישה ימצאו זה את זו בכוחות עצמם, וימשיכו לעבוד על מסע החיפוש הזה כל הזמן, בתהליך בלתי פוסק של היות ל”בשר אחד”. בני האדם חולקים, באופן כמעט אוניברסלי, משיכה אינטואיטיבית לפרי האסור. שלמה המלך, החכם מכל אדם, כבר אמר: “מים גנובים – ימתקו”. כמה בני אדם, אינטליגנטיים ומחשובים בדרך כלל, סיכנו את נישואיהם ואת משפחותיהם ברדיפה אחר האסור בגלל מה שנראה כהבטחה לרומנטיות והתחדשות? טהרת המשפחה מציעה תרחיש מקורי: בן הזוג – השותף לכל החיים, יום אחר יום, לטוב ולרע, הופך באופן זמני לבלתי ניתן להשגה, אסור, מעבר לגבול.
אף כי חלה חובה על מרחק פיזי, אינטימיות רגשית היא דבר רצוי וזה הזמן לטפחה. תקשורת משמעותית – אותה יצירת אמנות יקרה ונדירה – מקבלת ביטוי מודגש בשעה זו שבה בני הזוג חייבים ללמוד כיצד לעטוף ולחבק, לנחם ולשמוח, כל זה מבלי מגע פיזי. רובד חדש נחשף במערכת היחסים שלהם, אפשרות חדשה צצה: חברות.
המקובלים מדברים על שני סוגים של אהבה. אהבה של אש – אהבה חמה ומלאת תשוקה, שבדרכה לעלות מעלה מעלה, היא מצויה במעגל תמידי של דעיכה והתפרצות. יש לשמור היטב על להבת הרגש הזו, שמא תפרפר, תדעך ותכבה.
הרווחים המגיעים לחיי הנישואין בעקבות יישום של דיני טהרת המשפחה הוכרו בידי מומחים רבים, יהודים וגויים כאחד. כמובן, שהניתוח הזה, כמו כל ניתוח אחר, נתון לדיון ולביקורת. בסופו של דבר, האחיזה העוצמתית של הטבילה במקווה בעם ישראל – ההבטחה שלה לתקווה ולגאולה – שורשה בתורה והיא נובעת מאמונה בקדוש ברוך הוא ובחכמתו המושלמת.
ח.
היהדות קוראת לקדש את המיניות האנושית. לא די בכך שהיא נולדת מתוך מחויבות ושבועה לבלעדיות, היא חייבת להיות מקודשת. לפיכך, טבילת החובה הראשונה במקווה היא בפתח חיי הנישואין.
הטבילה שלפני הנישואין, איננה מותנית בהתחייבות לשמירה סדירה של דיני טהרת המשפחה. למרות זאת, אין להבין מכאן כאילו אין לה קשר למסגרת הכללית של טהרת המשפחה. זוהי פשוט הפעם הראשונה שבה נדרשת אישה יהודייה לטהר עצמה בדרך זו. זוהי דרך מלאת הוד וגדושת מזל טוב לפתוח בה את החיים החדשים עם אהוב הלב. לאחר הלמידה של פרטי ההלכות בתשומת הלב הראויה, טקס המקווה יכול להשתלב בקלות בהכנות המקדימות לחתונה של כל כלה וחתן. על מנת למנוע חופת נידה (מצב שבו הכלה לא טהורה בחתונה), כדאי להתייעץ עם רופא/ת נשים כדי להתאים את הופעת המחזור החודשי ולאפשר לכלה להגיע לחופתה לאחר טבילה במקווה, טהורה.
כמויות אדירות של זמן ואנרגיה מתכלות בהליך ארגון חתונה. ישנה מעין תקווה אנושית מולדת שחתונה מושלמת פירושה התחלה מושלמת לחיים המשותפים. ואולם, כל אדם חושב מכיר במגבלות האנושיות. הדברים שלהם אנו זקוקים ואליהם אנו משתוקקים – בריאות, מזל טוב וילדים – הם מעבר לשליטתנו. כשאנו משמיעים את קריאות הצהלה העתיקות “מזל טוב”, אנו שוטחים את תפילתנו ליושב במרומים, מבקשים כי יחון את הזוג הצעיר בשפע של טוב. הטבילה במקווה היא דרך חשובה בכדי ‘למשוך’ את הקב”ה ואת ברכותיו אל תוך הנישואין הללו.
כל עוד חווה האישה וסת, המחזור החודשי שלה מכתיב את מקצב היחסים בתוך מערכת הנישואין, ובכל חודש מצווה על הבעל והאישה לשאוב התחדשות ממימי המקווה. לאלה שטרם קיבלו החלטה מחייבת ארוכת טווח בתחילת חיי הנישואין שלהם, לעולם לא מאוחר מדי להתחיל לשמור על דיני טהרת המשפחה. כמו כן, אף ששמירת המצווה צריכה להיות עקבית ומתמדת, אל לנו לתת למעידה למשך זמן מכל אורך שהוא לבטל את מחויבותנו בעתיד. קיומה של מצווה זו גם איננו תלוי ומותנה בקיומן של מצוות אחרות. הטבילה במקווה איננה, כפי שמקובל לעתים לחשוב, נחלתם הבלעדית של האדוקים בשמירת מצוות.
גם אם הם אינם מוכנים להיצמד לדינים הללו בכל הזמנים, לנשים ובני זוגן כדאי לשקול את קיום המצווה הזו באופן מיוחד לפני שהם מביאים לעולם את ילדיהם. שמירת דיני טהרת המשפחה, כך מלמדים אותנו, היא הצינור להוריד באמצעותו נשמה טהורה בגוף מתאים ובריא. לנשים לאחר המנופאוזה שלהן, טבילה אחת אחרונה במקווה משמרת את מצב הטהרה לשארית חייהן. גם לאישה שמעולם לא טבלה קודם לכן כדאי להקדיש מאמץ מיוחד בכדי לטבול לאחר המנופאוזה (לעולם לא מאוחר מדי, גם אם חלפו שנים רבות מאז), ובכך, להפוך את כל המגעים האינטימיים מעתה ואילך למקודשים ומבורכים מפי עליון.
המתנה הגדולה מכולן שקיבלה האנושות מהקדוש ברוך הוא – היא התשובה, האפשרות לשוב, להתחיל מחדש ולשטוף מעלינו את העבר. התשובה מאפשרת לאדם להתעלות אל מעל למגבלות הזמן, ולהשפיע על החיים שלנו רטרואקטיבית. טבילה אחת ויחידה בשלב מאוחר בחיים עשויה להיראות לנשים אחדות כחסרת משמעות, אקט מהיר וחסר ערך. ואולם, מלווה בהתמסרות וביראה, הרי זה הישג מונומנטלי; הדבר מביא את הטהרה ואת כוחה המחדש לא רק להווה ולעתיד, אלא אפילו לעבר.
בדרך זו, יכולה כל אישה לקשור את עצמה למסורת העוברת מדור לדור. באמצעות הטבילה במקווה היא מביאה עצמה למגע ישיר ומידי עם מקור החיים, טהרה וקדושה – עם אלוקים הנמצא סביבה ובתוכה – תמיד.
