במערכת יחסים, “להתמסר”, משמעו קבלה ללא תנאים ומחויבות מוחלטת. כאשר היהודים אמרו, לפני קבלת עשרת הדיברות בהר סיני, “נעשה ונשמע” (שמות כד, ז), הם התכוונו לומר: “אנחנו מקבלים אותך, אלוקינו, כמו שאתה ואנו מוכנים להתמסר אליך ללא תנאים”.
רוב האנשים מוצאים את המחשבה על התמסרות ללא תנאים לאדם אחר – מפחידה. אבל התמסרות במערכת יחסים אין פירושה “אוקיי. ניצחת. אני מרים ידיים, אני אעשה כל מה שתגידי”. זוהי אולי משמעה של כניעה במלחמה, אבל מערכת יחסים איננה שדה קרב. התמסרות במערכת יחסים פירושה לוותר על התפיסות המוקדמות שלך את האדם האחר, ועדיין להישאר מחויב לאותו אדם.
בנישואין, עלינו לקבל את בן/בת הזוג שלנו כפי שהם באמת. אבל כדי לעשות זאת, ראשית יש להפוך פתוחים, ריקים ומאד רגישים.
אנשים רבים היו רוצים להיות כאלה, אך אינם מעזים; המחשבה על רגישות ופגיעות שכזו מפחידה מדי. הם חושבים: “אני לא יכול לתת אמון מוחלט כל כך, מפני שאולי אפגע או אנוצל. איך אוכל להיות בטוח שאני לא מאבד שליטה או נכנע לאדם הלא נכון?”
במילים אחרות, הם שואלים: “איך אני יכול להחזיק את ההתמסרות הזו? איך אני יכול לשלוט בה, להנחות אותה? איך אוכל להיות בטוח שאינני כנוע סתם כך, בלי אבחנה?”. כמובן, התמסרות דורשת הגדרה.
הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מ. שניאורסון, אמר פעם לרופא שטיפל בו, בשעה שהלה לקח דם לבדיקת דם, שהמחט התת-עורית יוצרת לא רק חלל ריק, כי אם רִיק ייעודי, ששואב אליו רק את מה שאמור להישאב אליו. אף שהמזרק ריק, הסביר הרבי, הריקנות עצמה ‘ממוקדת’.
גם אנו צריכים לנהוג כאותו “ריק ייעודי”, לאפשר לעצמנו להיות פתוחים, אך בצורה ממוקדת מאד, ולשאוב פנימה אך ורק את מה שיועד להיכנס לתוכו. כשם המחט התת-עורית מתמקדת במה שאמור להיכנס אל הריק, גם לנו, אסור לאפשר לעצמנו התמסרות ללא אבחנה, במובן של נטישה, כי אם התמסרות “ממוקדת”.
המילה החשובה כאן היא “התמסרות”, אז בואו נתבונן בה קצת יותר מקרוב. פילוסופית, כל אחד בעולם שלנו הוא גם נותן וגם מקבל, מקבל ממה שמעליו ונותן למי שתחתיו. כמו חוליה בשרשרת, שקשורה לחוליה מעליה ונקשרת גם לזו שתחתיה, כך כל הבריאה כולה – מקבלת ושואבת ממה שמעליה, ונותנת ומשפיעה למי שתחתיה. מכל מקום, החלק הנותן והחלק המקבל, הם הפכים.
על מנת לקבל, חייבת להיות ‘ריקנות’ מסוימת שתאפשר למה שמגיע – להיכנס. נתינה, מן הצד השני, דורשת מלאות. קנקן יוכל למזוג טוב יותר – כשהוא מלא, כוס תוכל להכיל טוב יותר – כשהיא ריקה.
מורה יכולה להעניק יותר לתלמידיה כשהיא מלאה בידע. תלמיד יוכל לקלוט בצורה מיטבית יותר אם ירוקן את מחשבתו ויפתח את עצמו לתוכני השיעור. וכך, אף שהדבר נשמע אולי פרדוקסלי, ריקנות היא הכלי לקבלה טובה.
חשבו על עצמכם כשאתם מרוכזים בבעיה מסוימת. אתם יודעים מהי השאלה, אך אין לכם את התשובה. אתם מתבוננים שוב בשאלה. כשהתשובה עדיין לא נראית באופק, אתם מנסים חזק יותר. כאשר אתם מתרכזים, כל שאר המחשבות מגורשות מדעתכם. אתם שוכחים שלא אכלתם עדיין, מאבדים את תחושת הזמן, כל מה שמעסיק אתכם היא הבעיה. כשהתשובה מתמהמהת להגיע, המחשבה שלכם מתרוקנת לחלוטין. גם המחשבה על הבעיה, מפני שנואשתם ממנה. אז – כשנכנעתם – מגיעה התשובה.
עד שהמוח שלכם לא רוקן את עצמו, הוא שומר על ההתניות המוקדמות שלו. הוא אומר: “מוטב שמה שאתם הולכים לומר לי יתאים למה שאני כבר יודע, אחרת אני פשוט לא אקבל את זה”. כשהמוח שלנו נמצא במצב הזה, הוא פשוט לא מוכן לרעיונות רדיקליים חדשים. דווקא כשהוא מתרוקן, איננו מציבים לעצמנו מגבלות ותנאים מקדימים.
על הדעת להכניע את עצמה לחלוטין. הדרך לכך היא באמצעות התבטלות מוחלטת, במילים אחרות, באמצעות יצירת חלל ריק. בחלל הריק הזה, הבזק הגילוי מתרחש. רגע לאחר מכן המחשבה תחזור לחיים, כך שהגילוי לא יחמוק. בתוך שניות, הדעת שלנו עוברת ממצב של אי-קיום בחזרה לקיום, לידיעה ומודעות.
זוהי התגלות. זוהי ידיעה. זוהי בריאה: מאין ליש. בריקנות הזו, הדעת איננה מציבה תנאים למה שהיא הולכת לדעת. הדעת מכניעה עצמה לרעיון, ומקבלת אותו כפי שהוא.
במערכת היחסים שלנו עם הקדוש ברוך הוא, אנחנו יכולים לדעת אותו רק כאשר אנחנו פתוחים לגמרי למי שהוא באמת. כשאנו מתמסרים, אנו אומרים, “אלוקים לא צריך להיות מה שאנחנו רוצים שהוא יהיה. הוא יכול להיות מי שהוא, לא מי שאנחנו מדמיינים שהוא, או מי שאנו זקוקים שיהיה”. אם נחזור לרגע להתגלות הגדולה בסיני, כשהיהודים התמסרו באופן מוחלט, הם יכלו להכיל את האמת.
האמת הזו תקפה גם כשאנו מעוניינים לבסס מערכת יחסים עם אדם אחר. אם אתם רוצים לאפשר למישהו להיכנס לחייכם ולקבל אותו כפי שהוא באמת, אתם חייבים להיות פתוחים, מכילים, ולהתמסר.
זוהי הדרך היחידה שבה אפשר להכיר אדם אחר, כשאתם פתוחים לגמרי למי שהוא. בעל צריך לומר לעצמו ביחס לאשתו, “אם אני מגלה שיש לה צרכים שאני לא מבין, זה בסדר. ההתמסרות שלי היא אליה, ולא למה שאני צריך שהיא תהיה, לא למה שאני חושב שהיא, ולא למה שאני חושב שהיא אמורה להיות”.
אבל ממש כמו שהמזרק ‘ממוקד’ במה שאמור להיכנס אל תוך הריק שלו, כך גם ההתמסרות שלכם במערכת יחסים, צריכה להיות ייעודית וממוקדת ולא גורפת.
אתם צריכים לאפשר לעצמכם להיות פתוחים, אבל לא בלי כל אבחנה. אם אתם מתמסרים באופן גורף, אם אתם מתמסרים לכולם בלי יוצא מן הכלל, יש לכם סיבה טובה להיות מפוחדים. אתם הופכים פגיעים מדי. אם אין לכם סדר או הגדרות לחיים, כי אז אובד גם הביטחון. התמסרות מובחנת, ממוקדת, היא ההתמסרות שאליה צריכים לשאוף.
איך עושים את זה? כשאנחנו נעשים צנועים יותר. צניעות פירושה “התמסרות ממוקדת”: מה שצריך להיכנס – נכנס, ומה שלא – נשאר בחוץ.
לכן “חסר הבחנה” היא בעצם דרך אחרת לומר “לא צנוע”. חוסר צניעות פירושה שאתם מציגים לראווה חלק פרטי ואישי מן ההוויה שלך, בלי כל אבחנה.
אתם עלולים לעשות זאת מבלי להיות מודעים לכך. אולי לא תאמרו משהו לא צנוע, או תלבשו משהו לא צנוע, אבל משהו במבט שלכם או מחווה מסוימת שלכם עשויה להפגין פתיחות וזמינות.
צניעות עלולה להיראות כעומדת בסתירה להתמסרות, פתיחות והכלה. כשאתם צנועים, זה תמיד: “אי אפשר את זה ואי אפשר את זה”. זה נשמע מחניק ומדכא, ממש לא אינטימי.
האמת היא, שצניעות, התמסרות וקבלה אינן סותרות זו לזו. צניעות פירושה: “אני לא זמינה כאן, ואני לא פתוחה כאן. אבל בזמן הנכון ובמקום הנכון, במסגרת יחסים מוגדרים בבהירות, אני יכולה להתמסר באופן מוחלט”.
ואז זה קורה. למעשה, זו הדרך היחידה שבה יכולים להתמסר, הדרך היחידה לאינטימיות. הפתיחות היא ממוקדת, ולא מפוזרת.
ישנם כאלה שמרגישים קל וטבעי “לאהוב” אנשים אחרים, אבל זו איננה האהבה שהופכת את האדם לשונה ומובחן מבעל חיים. אהבה שכזו לעולם איננה מבוססת מטרה או התחשבות. כאשר מגיע הזמן שבו הרגש הזה צריך להיות מתועל לאזור הנכון, הוא מסרב לשתף פעולה. כמו חיית בר, רגש שמעולם לא הוכפף להכוונה אינטליגנטית, יסרב להיכנע. זהו המצב שמוביל לפחד מפני התמסרות. כשאין לנו שום שליטה על הרגשות שלנו מלכתחילה, המחשבה על התמסרות מוחלטת היא מלחיצה.
רגשות של אדם בוגר מעוצבים בעזרת השכל. אלה הם רגשות ‘מבויתים’, ממוקדים, ולא רגשות פרא חסרי כיוון. רגש, בהגדרתו, הוא תגובה למה שחוץ ממני. רגשות אנושיים פועלים כראוי כשהם מתייחסים לאדם אחר או לאלוקים.
לדוגמה, אפשר לומר שאדם “אוהב” אוכל, אבל זוהי השאלה של מונח שבמקורו מתייחס ליחסים בין-אישיים ושימוש בו במקום לא מתאים. אפשר ליהנות מאוכל, אפשר לחשוק באוכל, אבל אהבה איננה הדרך הנכונה לתאר את החשק הזה. לא זהו הרגש שנקרא ‘אהבה’.
הרגשות שלנו יכולים להיות מושחתים או מרוממים. אהבה אנושית לא נוצרה כדי לפעול ללא מטרה מוגדרת מראש. כשהיא מתרחשת ללא אבחנה ובלי מיקוד, היא עשויה להפוך מושחתת ולא צנועה.
בחיי נישואין שיש בהם צניעות, האהבה מונחית בידי השכל, והיא כפופה לסמכות הדעת האנושית. זהו רגש מוכוון מטרה. לעומתה, אהבה בלתי-מרוסנת, שלעולם איננה נתונה לשליטה, הכוונה, או מטרה, לא תגיב נכון גם כאשר היא תזדקק לאותה סמכות. היא פשוט לא תבין את זה.
כך גם ביחס להתמסרות. אם זו אינה תחושה חדורת מטרה, אם היא איננה מוכוונת מראש, אם מראשית התהוותה היא איננה כפופה לשליטה של הדעת, היא לא תגיב בצורה רציונלית. אם היא יוצאת משליטה – הרי שבסופו של דבר – כשתרצו להחזיר אותה למסלול, תגלו שהיא לא משתפת פעולה. היא לא מורגלת לציית, היא כמו גידול פרא.
אפשר להשתמש בשכל כדי להתמודד עם רגשות ותחושות, ולאמן אותם להגיב להיגיון. ואז – כשראוי לאהוב, אתם יכולים. כשצריכים להתמסר – אתם מסוגלים. תוכלו לעורר את הרגשות האלה מעומק לבכם כשתזדקקו להם.
כשההתמסרות איננה ראויה, תוכלו לסלק אותה, להיפטר ממנה ולהמיר אותה ברגש מתאים יותר לסיטואציה – זוהי צניעות.
אומרים שאדם שמפלרטט עם כולם, איננו זמין באמת לאף אחד. חוסר אבחנה מן הסוג הזה הוא קטלני לאינטימיות וקטלני לחיי נישואין. מפני שהנישואין הם מוסד אלוקי, מפני שמעורבים בהם החלקים האלוקיים של הבעל והאישה, חייבים לתחזק בה את הצניעות על מנת לשמר את האלוקי שבקשר הזה.
חוסר צניעות הורס זאת לחלוטין. לא יכולה להיות אינטימיות בין גבר לאישה אם אין בהם צניעות זה לזו. צניעות בחיי נישואין פירושה – התמסרות ממוקדת ומדויקת.
בחיי נישואין שיש בהם צניעות, ההתמסרות הממוקדת היא אמיתית: לא כאן, לא שם – עכשיו. וכשהיא כאן ועכשיו, זה הכול. זוהי התמסרות מוחלטת, טבעיות מוחלטת, ספונטניות מוחלטת, אינטימיות מוחלטת.
