“ובכן”, אמרה לי יום אחד הרבנית חני המקסימה, “רוז, אז מה אנחנו עושות לכבוד יום ההולדת ה-70 שלך? מצווה, משהו מיוחד?”
“את יודעת מה, חני”, השבתי, “מעולם לא חוויתי טבילה במקווה. והייתי רוצה! אני יודעת שבגיל שלי זה לא ממש נדרש. איך זה נשמע לך?”
חני הייתה מאושרת, ותהליך הלמידה החל.
היא נתנה לי ספר מצוין לקרוא – “סוד הנשיות היהודית – היבטים על טהרת המשפחה” מאת תהילה אברמוב [הספר נכתב במקורו בעברית].
התכנונים היו קפדניים מאד, שכן אני מתגוררת במרחק של כ-100 ק”מ מהמקווה שתכננתי ללכת אליו, במונטריאול, ואינני נוהגת בדרך כלל למרחקים כאלה כיום, כך שהתכנון כלל גם את חני וגם את בעלי.
בחרנו תאריך, והתחלנו לדון בתהליך ההכנה לטבילה במקווה. רציתי לשמור בדיוק על הלכות ההרחקות. חני ואני למדנו את ההלכות ביסודיות, ובעלי, בחן ובאהבה, הסכים לעמוד בכל ההגבלות הנדרשות.
החוויה כולה הייתה מאירת עיניים. אף על פי שגדלתי בבית יהודי מסורתי, וגם גידלתי את שלושת הבנים שלי בדרך יהודית מסורתית מאד, אבל מקווה לא היה חלק מהחיים שלנו. אמי התאלמנה בגיל 55 כשאני הייתי בת 10, ולא היו עוד גברים בביתנו עד שאני נישאתי. וגם אז, מקווה לא היה חלק מהחיים שלי.
המצווה של הטבילה במקווה ריגשה אותי מאד. זה היה מיוחד מאד ומשהו שלא ידעתי עליו. הבנתי עד כמה חשובה המצווה הזו למשפחה היהודית, לאם ולאישה – לשמור על הלכות הטבילה.
הקפדתי לשמור על כל הלכות שבעת הימים הנקיים, וכאשר הגיעה השעה לנסוע אל המקווה, הרגשתי כמו כלה צעירה – חוששת, נרגשת ונלהבת.
הופתעתי מהיופי ומרמת הניקיון של מבנה המקווה. תהליך ההכנה לטבילה הוא זמן למחשבה ולהתבוננות של גוף ונפש. הרגשתי רגועה מאד ונצרתי כל רגע.
לחוות את הטבילה עצמה במקווה היא חוויה שכל אישה יהודייה מבורכת בה. הרגשתי שבגיל 70 אני מתחילה מעגל חדש של חיים. לעד אודה על כך לרבנית המדהימה חני קרליבך, שעזרה לי בתהליך.
