סבתות שלי שברו את הקרח בכדי לטבול במקווה. אני הולכת למקווה למרות הפרעת החיטוט בעור שלי. בחיצוניות, האתגר נראה שונה מאד, אך המחויבות לגבור על כל אתגר – מבפנים או מבחוץ – זהה.
המאמר הזה איננו מאמר שייתן לך את כל התחושות הטובות ויתאר את היופי שבמצוות טהרת המשפחה. כאלה יש רבים. אני כאן כדי לחלוק כיצד אני עומדת כאן, אף על פי שזה קשה ומתיש, לקיים מצווה שעשויה להיראות כאתגר בלתי אפשרי.
ברשותכן, בואו נחזור צעד אחורה. כשמדובר בגוף, התנהגויות חזרתיות והפרעות עשויות להיות מבלבלות. כשמישהי מקלפת גלד וגורמת לעצמה לדמם, זה נראה לנו פשוט כל כך לומר “עצרי”. אבל בעבור מישהי עם הפרעת חיטוט בעור, או ‘דרמטילומניה’, זה נראה בלתי אפשרי. מסיבות כלשהן, השם חיווט אותי בצורה כזו שברגע שאני מתחילה, המוח שלי שולח לי פקודות להמשיך ולגרד בעור עד לחפירה של ממש. החיטוט בעור מרגיע את החרדות שלי. כאשר המתח עולה, התגובה האוטומטית שלי היא להתמסר לפעולת ההרס העצמי הזו. אם קשה לך להזדהות – אני שמחה מאד בשבילך.
בעזרת הרבה מאד תמיכה חיצונית, למדתי לנהל את חיי היום יום שלי. למדתי על הרבה מנגנוני התמודדות בריאים, ואני נמנעת מהתנהגויות שעשויות להוביל לאפיזודת חיטוט בעור – עד שזה מגיע למקווה. נראה כאילו ההלכה עצמה היא המכשול הגדול ביותר בעבורי והטריגר להתנהגויות הישנות שלי. ההכנות לטבילה הכרוכות בבדיקת הגוף מכל חציצה הן, וכך הן היו במשך שנים, סיוט גמור.
נהגתי לבכות במשך שעות, לפני, במהלך ואחרי הטבילה במקווה. הרגשתי בודדה כל כך ואובדת עצות בקשר למה שאוכל לעשות כדי להמשיך לקיים את המצווה מבלי לפגוע בעצמי.
אני אסירת תודה על כך שהחוויה שלי כיום רחוקה מאד מהסיוט שהיא הייתה בעבר. שמירת העניין בסוד הייתה עינוי עבורי ורק העצימה את ההתחפרות שלי ברגשות אשם ובושה. כנות ופתיחות עם האנשים הנכונים סייעו לי לבנות תוכנית שתתמוך בי רגשית ורוחנית. אני אסירת תודה על שיש לי רב סבלן מאד, שהנחה אותי כיצד להתכונן למקווה בצורה שתהיה הכי פחות מעוררת מבחינתי. חברתי היא אחות, וכשסוף כל סוף נפתחתי בפניה, היא, בצניעות רבה, עזרה לי לרקום תוכנית פעולה. אני חשה מבורכת על כך שלאורך כל הדרך, פגשתי בבלניות מקסימות ובנשים נהדרות שגילו הבנה למצבי. הגעתי להבנה שההלכה מגנה עליי, ושאת הטריגרים שלי אני יכולה לנהל כאשר אני מזהה אותם כראוי – מעוררי שווא.
החלק החשוב ביותר מבחינתי במסע הזה היה ללמוד איך להכניע את עצמי. לפני שאני ניגשת להתכונן למקווה, אני נושאת תפילה מעומק לבי: “ריבונו של עולם, המצווה הזו ממש ממש קשה בשבילי. אתה נתת לי את ההפרעה הזו, ואני עושה כמיטב יכולתי לעבוד אותך בדרך שלא תוביל אותי להתנהגויות שליליות. אנא עזור לי לקבל את הפגמים של גופי, ועזור לי להכניע עצמי ולעשות רצונך”.
גם כיום, קיום המצווה הזו כרוך בחרדה ומאבקים פנימיים. אני ממשיכה לבקש עזרה לפני ואחרי שאני הולכת, על מנת שאהיה ממוקדת במה שאני באמת אמורה לעשות ולא במה שהקול הפנימי שלי אומר לי לעשות.
בנוסף, אני מקדישה זמן למדיטציה. אני חושבת על כך שאותו השם שציווה אותי לקיים את המצווה שלו, הוא גם זה שנתן לי את האתגר הזה. על כך שאם לא היו לי נסיבות החיים הייחודיות שלי, גם לא היו לי הכוחות הפנימיים העמוקים לגבור על המצב הזה. אני חושבת עד כמה עצומות היכולות של הנשמה שלי, עד כמה היא אינסופית.
אני מאד מודעת למחשבות שלי, שאם לא כן, הן ינדדו להן. למדתי בדרך הקשה ששליטה על המחשבות שלי היא לגמרי בידיים שלי, ובידיי לעצור אותן מלנדוד למחזות רחוקים ושגויים.
חרף המאבק הקשה הזה, אני הולכת. אני הולכת מפני שזה הקרח שעליי לשבור, והמים הקפואים שעליי להיכנס לתוכם. אני הולכת מפני שאני חיילת בצבא השם. אני הולכת, לא מפני שזה הגיוני לעשות זאת, אלא מפני שאני מחויבת לעשיית רצונו של השם, ולא משנה כמה מאמץ יידרש ממני כדי לעשות זאת. זה המאבק הפרטי שלי – כזה שכמעט איש בחיי אינו נחשף אליו – ועם זאת החשוב ביותר. השם, הוא “בוחן כליות ולב”. השם מביט עמוק אל תוך לבי, רואה את עומק האתגר ועד כמה אני משקיעה כדי להתגבר עליו, והדבר מעניק לו שמחה ועונג עצומים.
וכך, גם אם אין זו חוויית הספא שהייתי בוחרת בה, לא הייתי מותרת עליה תמורת דבר בעולם, מפני שזוהי החוויה הרוחנית העמוקה ביותר שלי. אני מתעלה מעל עצמי, מכניעה את עצמי לרצון השם.
כשאני מתמזגת אל תוך המים, לבי נעשה קל, מפני שאני יודעת שזו מטרת הבריאה. אני מרגישה קרוב כל כך להשם, ושום דבר, אפילו לא הפרעת חיטוט בעור, יעמוד בדרכי לעבוד אותו. מי הקרח הקפואים ביותר נמסים להם לנוכח חום ההכנעה שלי אליו.
*הערת העורכת: אם את חווה אתגרים בהכנות למקווה, התייעצי עם רב מומחה. תוכלי למצוא גם מקרות שונים ברחבי האתר.
