ימי נידה
התחום של ‘טהרת המשפחה’, הוא מן התחומים הקשים שבהם מתמודד אדם המנסה לחזור ליהדותו. נושא זה – שכל כולו קשור בחיי המין – הוא מעצם טיבו נושא שבצנעה. זהו דבר שאין מרבים לעסוק בו בציבור רחב, והוא רגיש ואינטימי, מביך וסבוך. בנושא זה עולה במלואה חריפות בעייתה של המשפחה אשר רק אחד מבניה בוחר בדרך התשובה, ואילו שאר בני הבית דבקים באורח חייהם הקודם. לבעיה זו אין פתרון אלא בהסכמה הדדית ובעבודה משותפת של שני בני הזוג יחדיו. ואולם, אפילו כאשר שני בני הזוג מגיעים יחד אל דרך היהדות, עדיין ניצבים לפניהם קשיים לא מעטים, ועל אחת כמה וכמה כאשר קצב התקדמותם אינו זהה.
עיקרן של הלכות אלה פשוט ביותר, ועיקרו בדינים המפורשים בבהירות ובחומרה יתרה בתורה, בתוספת כמה סייגים שהוסיפו חכמי ישראל, וחומרות שנהגו בהן בנות ישראל במשך הדורות. עיקרם של הדברים הוא בהימנעות מכל מגע מיני (ולמעשה, אף מכל מגע פיסי) בין איש לאישה בתקופת הווסת של האישה (‘ימי נידה’), וימים אחדים לאחר מכן. רק לאחר שהאישה טובלת במקווה מים הכשר לטבול בו, הריהי מותרת (‘טהורה’) שוב לבעלה, והם מותרים שוב במגע מיני.
טומאה וטהרה
דיני הנידה מובאים בתורה בשני הקשרים: מצד אחד, דיני הנידה הם חלק מן המערכת הכללית – הגדולה והמורכבת מאוד – של הלכות טומאה וטהרה. למעשה, מאז חרב בית המקדש הצטמצמה והלכה מערכת זו, שכן למושג ‘טומאה’ משמעות מוגדרת מאוד: טומאה היא מצב הנוצר במגע עם דבר טמא, או במצבים מסוימים – חולניים (כגון צרעת) וגם נורמליים (כגון לידה) – שאף בהם נוצרת טומאה. המצב הזה גורם לכך, שלטמא אסור להיכנס לבית המקדש או לגעת בכל דבר שיש בו מקדושת המקדש. מובן, אפוא, כי משחרב המקדש נעשתה הטומאה עניין תיאורטי למדי לסתם אדם מישראל. אכן, הכוהנים הקפידו יותר בשמירת הלכות טומאה וטהרה, הן משום שהוסיפו לאכול תרומה (שאף היא ‘קודש’ ואסור לנגוע בה או לאוכלה בטומאה), והן משום שאסור לכוהנים להיטמא בכל טומאות המת. חיוב הכוהנים להתרחק מטומאת מת נוהג עד ימינו אנו. במשך דורות אחדים היו עוד קבוצות מיוחדות (‘חברים’) שהיו נזהרים בדיני טומאה, אולם לא ארכו הימים ולא נמצאה עוד כל דרך להיטהר מן החמורה שבטומאות, טומאת המת, ומשום כך בטלו למעשה רוב רובם של דינים אלה. מבחינת ההלכה, הביטוי המקובל הוא – “כולנו טמאי מתים”.
בדיני נידה נותר עדיין משהו מהלכות בסיסיות אלה, כפי שהוא מתקיים בכמה הלכות אחרות (כגון שרפת החלה). אולם דיני נידה מופיעים בתורה גם בהקשר אחר – כחלק מאיסורי העריות. וכמו שאר דיני העריות, יש במגע מיני אסור משום עבירה חמורה ביותר, שהיא מן החמורה שבעבירות (‘איסור כרת’). היבט זה שבדיני נידה קיים בכל תוקפו עד היום, ומכאן החומרה היתרה שבשמירתם והסייגים שנוספו במשך הדורות לעיקרי הדינים שבתורה.
ימי הנידה הם ימי שפיעת הדם החודשית (הווסת) ועוד שבעה ימים לאחר מכן (‘שבעה נקיים’). מתוך שיקולי הלכה שונים, נמשכת תקופת איסור נידה שנים עשר יום לפחות. אולם ייתכן (לפי אורך זמן הווסת) שהתקופה מתארכת עוד יום או יומיים. במשך כל הזמן הזה, עד לטהרה במקווה, אסור לבוא במגע מיני עם אישה נידה, בין במגע מיני שלם ובין בכל מגע או קרבה שיש לה משמעות מינית. על פי דברי חכמים – כל נגיעה מכל סוג שהוא, גם אם אינה מכוונת ואין בה כל משמעות מינית או ארוטית, אסורה בימים אלה. איסור הנידה חל, כמובן על מגע עם כל אישה, בין שהיא נשואה ובין שהיא רווקה (שכן איסור הנידה הוא איסור נפרד מאיסור אשת איש), והוא מחייב אותה מידה של הרחקה.
סייג עתיק מאוד (שיש אומרים כי הוא מן התורה, אך מכל מקום הוא מרומז כבר בדברי הנביאים) הוא האיסור לשכב במיטה אחת עם אישה נידה, דבר המחייב כל משפחה שומרת מצוות להחזיק מיטות נפרדות לבני הזוג, לפחות למשך ימי הנידה. בימים אלה מן הראוי להימנע לא רק ממגע פיסי, אלא במידת האפשר אף ממצבים של קרבה יתרה, כישיבה על ספה אחת, אכילה מתוך צלחת אחת וכדומה.
בדיקה וטבילה
לאחר שזרימת דם הנידה פוסקת, בודקת זאת האישה – בבדיקה פנימית באמצעות בד לבן, ומוודאת את הדבר, בהכנסת צמר גפן לבן אל הנרתיק, סמוך לערב לאחר הפסקת הווסת. וכך היא בודקת, בבדיקה פנימית, מדי יום, בוקר ולפנות ערב, בשבעת הימים הבאים. לאחר שעברו שבעה ימים ‘נקיים’ אלה, יכולה האישה ללכת בערב הראשון לטבול ולהיטהר.
הטבילה, כמרכיב הכרחי של הטהרה, נזכרת כמובן בתורה. טבילה זו, שאין מטרתה ניקיון אלא טהרה, יכולה להיעשות בכל מקום שבו נקוו מים רבים בדרך הטבע – ים, מעיין, נהר או מקווה מי גשמים. כיוון שמבחינת תנאי המקום (אם בגלל המרחק ואם בגלל אי הנוחות שבדבר) אין הטבילה במעיין או בים מעשית בדרך כלל, מותקן לצורך זה ה’מקווה’ – המתבסס על מקום שנקוו בו מים בדרך הטבע (מי גשמים), ובו נעשו שכלולים וסידורים שונים על מנת לצרף אל המים הטבעיים הללו את הנוחות, החימום והניקיון.
הטבילה אינה מיוחדת רק לנידה, והיא חלק מהותי בכל מערכת של היטהרות המצויה ביהדות. אף בימינו נוהגת הטבילה כחלק הכרחי של כל גיור (בין של גברים ובין של נשים), וכן נוהגות כמה טבילות לגברים: מנהג הלכתי הוא לכל ישראל לטבול בערב יום הכיפורים, ועל פי הדין גם בערבי חגים; יש רבים הנוהגים לטבול ביום שישי – לכבוד השבת, ואלו הנוהגים לפי מנהג החסידים טובלים בכל יום לפני תפילת שחרית, ויש אפילו הטובלים פעמים אחדות בכל יום.
הטובל (או הטובלת), לאחר שניקו את עצמם קודם לכן מכל לכלוך (נשים רוחצות וחופפות את שערן לפני הטבילה) נכנס לתוך מי המקווה בלא כל חציצה (רק בדוחק מסוים מתירים טבילה בבגד רופף) ומשקיעים במים את כל הגוף, עד ששום חלק ממנו לא יבצבץ אל מחוץ למים.
דברים רבים נכתבו ברמז ובסוד להסברת מהותה של הטבילה המטהרת במים, אך יש מעין צד משותף לכל ההסברים: ההכרה כי בטבילה יש משום חזרה סמלית אל ההוויה הראשונית (הוויית העולם במים, הוויית האדם ברחם אמו, ועוד). כאשר הטובל חוזר ושוקע בתחום הבראשית של המציאות, הוא יוצא משם כבריאה חדשה ומה שהיה קודם לכן אינו נחשב עוד. הטבילה נחשבת, אפוא, למעמד של התחדשות, כעין יצירה חדשה או מחודשת של המיטהר.
חיי זוגיות
אימוץ אורח החיים הכולל בתוכו את טהרת המשפחה כחלק מן המרקם של חיי המשפחה, אינו משימה קלה למי שקיים עד עתה אורח חיים שונה; גם לאדם שאין בלבו כל היסוסים ופקפוקים – ואפילו למי שגדל בתוך חברה יהודית שומרת מצוות – אין משימה זו פשוטה כלל ועיקר. הקושי הגדול ביותר, טמון בהימנעות מכל מגע במשך זמן ממושך למדי בכל חודש. העובדה שיש להימנע מכל מגע ומכל גילוי ארוטי בזמנים מסוימים עשויה להכביד מאד, בפרט כאשר יש צורך להתרגל למצב חדש זה. משום כך, קושי זה קיים במידה רבה אצל זוגות צעירים, שאך זה נישאו, יהא אשר יהא חינוכם המוקדם. נוסף לבעיות הפנימיות, עלולות להיווצר בעיות חיצוניות חברתיות – לא תמיד החברה הסובבת את בני הזוג מכירה או מבינה סוג זה של התנהגות, ולעתים אף הוא מתפרש שלא כהלכה. גם מבחינת הילדים שבמשפחה עלול הדבר לגרום לאי נעימות מסוימת.
לכל הבעיות הללו אין פתרון חד משמעי, שהרי בכל בית ולכל אדם יש אופן ביטוי מיוחד משלהם. אולם בדרך כלל בכל משפחה המקיימת נוסח חיים יהודי – אשר משמעו חיי משפחה המתבססים על מידה רבה של כבוד הדדי, ולא רק על גילויים ארוטיים – ההתייחסות אל בן הזוג היא כשותף לחיים, ולא רק כאובייקט מיני או מכשיר לפריה ורביה. ולא משום שיש באלה איסור או מגרעת, אלא משום שקיימת בנוסף להם הרגשת החובה של כבוד הדדי בין בני הזוג. כאשר החיים המשותפים מבליטים גורם זה של כבוד הדדי, אין תקופת הפרישות יוצרת מתחים מיוחדים, ולא ניכר מעין ‘קרע’ במסגרת הקבועה בחוויה הפנימית ולא בהתנהגות החיצונית.
עצם ההזדמנות של הימנעות מיחסי מין במשך תקופה מסוימת, יכולה להיות אמצעי לחיזוקה של מערכת יחסים מעודנת יותר, של קרבה בלתי ארוטית, של שיחה רצינית ושל ידידות. לעיתים מערכת היחסים בין בני זוג מושתתת בפועל בעיקרה על המשיכה המינית, עד שהיא מסתירה צדדים אחרים, וחשובים לא פחות, של האישיות. ההתרחקות בפועל ובמחשבה מן התחום המיני, עשויה לתרום להעמקתם ולהרחבתם של הקשרים.
הסכמה וקשר בין שני בני הזוג
דברים אלה אמורים בעיקר כאשר שני בני הזוג מעוניינים בשמירת הלכות הטהרה; אולם כאשר רק אחד מבני הזוג מוכן לכך – מתעוררות בעיות חמורות ביותר. יותר מאשר כל מקרה אחר של אי-הסכמה בין בני הזוג, עלול נושא זה לסכן את קיומה של המשפחה. בכל מקרה כזה, מן הראוי להסביר את החשיבות שבשמירת הלכות אלה. יש להסביר כי חומרת האיסור שביחסי מין עם אישה נידה, אינה נופלת עם החמורים שבאיסורי התורה – חילול שבת או יום הכיפורים, למשל. ויתר על כן, איסור זה – ככל שאר האיסורים הנוגעים ליחסי מין – אינו חל רק על הגבר לבדו, או רק על האישה. באיסור, כמו במעשה, נחשבים האיש והאישה שותפים שווים. חוסר הידיעה השורר במקומות רבים בנושא זה, נובע מכך שבשל רגשי ‘צניעות’ או ביישנות נמנעו מלדבר עליהם. ואפילו בחברה שבה משמשים נושאים הנוגעים במין לשיחת יומיום, עדיין יש מעצורים מסוימים בדיון על טהרת המשפחה.
יש להוסיף עוד, כי אף על פי שילדים הנולדים לאישה שלא שמרה על טהרת המשפחה, אין נחשב הדבר לפגם הלכתי פורמלי (כלומר, הם רשאים לשאת אישה בלא סטיגמה של ‘ממזרות’) הרי מכל מקום נחשב הדבר לפגם, ובעיני רבים אף לפגם חמור ביותר. מובן, אפוא, כי אין אדם יכול לחיות חיים יהודיים, בלא שנושא זה יגיע לפתרון בדרך היהדות. ואף על פי שמהלך חייו של החוזר אל היהדות עשוי להיות רצף סתירות מרובות, הרי בעיה זו היא אחת הבעיות שיש להיות מודע לצורך להביאה לכלל פתרון.
מן הראוי להזכיר, כי איסור נידה, כאיסורי יסוד אחרים בתורה, אין לו ‘הסבר’ רציונלי במקורות. הוכחות – אמיתיות או מדומות – באשר לנזקים העשויים להיגרם בשל מגע מיני בזמן הנידה, אין להן כל עניין לגבי המצווה הזאת ושמירתה. אולם חכמי המשנה דיברו על היבט חיובי מסוים, אשר השמירה על טהרת המשפחה יוצרת. השעמום – הארוטי והמיני – הנובע פעמים רבות מתוך מגע שאין בו כל הפסקה, או פסק זמן של התרעננות, שעמום זה אינו קיים במערכת החיים היהודית. הפסקת המגע בימי הנידה ממושכת דייה (ובשל הסייגים שהוסיפו חכמים אף יוצרת ‘מרחק’ הגון), ובונה תחושת נעורים וחיוניות בכל ‘פגישה מחודשת’ של בני הזוג – מעין ‘פגישה ראשונה’; חזרה מתמדת ושונה על חוויות בראשית. דווקא יצירת המרחק המרובה שבימי הנידה, יוצרת, לכאורה, מעין התייחסות בין שני ‘זרים’ השבים ונפגשים מחדש לאחריהם.
בעיות שונות
בעיה אחרת הקיימת לא מעט אצל נשים (במיוחד בישראל), היא תחושה של אימה – כמעט של אמונה תפלה – כלפי המקווה. חלק גדול מן המטען הזה, מקורו – כפחדים אחרים בתחומים אחרים – בבורות ובחוסר ידיעה, וחלקו – מחמת ‘תעמולה’ מפורשת וגלויה שנעשתה כנגד תחום זה. מכל מקום, בימינו אין כמעט מקווה טהרה שהשהייה בו אינה נעימה ושיש בו גורם כלשהו היוצר רגשות דחייה. וכאמור, אישה שיש לה קשיים נפשיים חמורים מדי בתחום זה, יכולה לנסות לטבול בפעמים הראשונות בים – שם ה’שם הרע’ של המקווה אין בו כדי להטריד. אכן, בכל טבילה במקום שאינו מוסדר לכך ראוי לבדוק תחילה היטב את פרטי ההלכה השונים, ואף להתייעץ עם אדם הבקי בכך, כדי שהדבר ייעשה בלא תקלות שבהלכה (בעיות רחיצה מוקדמת, לבוש וכדומה).
מן הראוי להוסיף לכך עוד שני עניינים: ראשית, טומאה מקבילה אך שונה מטומאת הנידה היא טומאת היולדת. עניין זה מבואר בהרחבה בתורה, אך מפני סיבות שונות (וכאמור – גם משום היחס שבין ה’טהרה’ ליחסי מין, ששניהם קיימים גם במקרה זה) מקובל ברוב קהילות ישראל בימינו, כי לאחר שנפסקת שתיתת הדם כתוצאה מן הלידה, ולאחר ‘הפסק הטהרה’ של שבעה ימים ‘נקיים’, מותרים יחסי מין בין איש לאשתו. הרחקה זו שלאחר הלידה יוצרת לעיתים קשיים נפשיים מסוימים, אבל לעומת זאת יש בה כדי לסייע ביתר שאת לאיש ולאישה גם יחד להתגבר על הקשיים הסבוכים הכרוכים בלידת ילד. הלכות אלה הנוגעות ללידה קיימות גם לגבי הפלה, בין טבעית ובין מלאכותית.
נקודה אחרת שיש להדגיש, היא הצורך להקפיד בכל מקרה שבו אישה מגלה כי יש שתיתה או טפטוף דם מהנרתיק (ובכלל זה כתם דם על בגד תחתון). שאלות בעניין זה מן הראוי להפנות לתלמיד חכם המוסמך לדון בנושא. ראוי להוסיף, כי הרבנים העוסקים בנושא נוהגים בכך בעדינות יתרה, כך שאין כל מקום וחשש של אי-נעימות בשאלה כזו, בין שהיא נשאלת מפי האישה עצמה, ובין שבעלה משמש שליח לעניין זה.
כל האמור לעיל הוא המסגרת הכללית מאוד של הלכות נידה, והוא מקיף את המקרים שאין בהם סיבוכים הלכתיים, משום שהם שומרים את הנורמה של מהלך הווסת הטבעי. עם זאת, רבות הנשים שאין מחזור הווסת שלהן קבוע די צורכו. לעיתים הוא משתנה מזמן לזמן, בהמשכו או בעיתויו. יתר על כן, לעיתים (שאינם שכיחות אך בכל זאת קיימות) קורה שהמחזור החודשי ממושך, משום מה, עד כדי שנגרמים קשיים מסוימים לאישה להרות (כאשר סוף זמן הטהרה הוא לאחר הביוץ). בעיות אלה נידונו פעמים רבות בספרות ההלכה, ויש להן פתרונות הלכתיים ורפואיים, אלא שהם דורשים בדיקה מיוחדת של כל מקרה לגופו.
לעיתים יכול אדם לדמות לעצמו כי עיסוק כזה – שבו מעורבים איש ואישה – ב’פרטים גינקולוגיים’, יש בו מן המרתיע. אולם דווקא כאשר נעשה הדבר מתוך רגש של יראת שמים, הרי להפך – הדיון בין בני הזוג עשוי להיות אינטימי יותר, ועם זאת לא להגיע להרגשה של חשיפה גסה של בן זוג אחד לסקרנות זולה, אלא להפיכת הנושא לעניין שיש בו גם תחומים של עילאיות והתעלות.
אדם שלם
טהרת המשפחה ומערכת הדינים הקשורות והנצמדות אליה, הן המסגרות ההלכתיות העיקריות התוחמות את חיי המשפחה. אולם אין הן כשלעצמן מגדירות את המהות החיובית של יחסים כאלה. התפיסה הקונספטואלית הכללית של חיי הנישואין, היא כי הנישואין אינם רק אמצעי עבור פריה ורביה, אלא הם חלק מן המהות האנושית. גבר או אישה לבדם הם רק ‘חצי גוף’. באב הטיפוס של אדם וחווה, רואים את השניים כשני חלקים של הוויה אחדותית אחת, הצריכים לחזור ולהתאחד שוב, בצירוף של איש ואישה, על מנת ליצור מחדש אדם שלם. ההשלמה ההדדית הזו משתנה מזוג אחד למשנהו, ואין מערכת יחסים קבועה בין בני הזוג – לא מבחינת מעמדם ההדדי במסגרת המשפחה, ולא בדברים שהם מעניקים זה לזה. ועם זאת, יש כמה דברים הצריכים להיות קיימים בכל מסגרת – יחס של כבוד הדדי, נאמנות ושיתוף של ערכי יסוד. אהבה לוהטת, משיכה גופנית או שותפות אינטלקטואלית עשויות להיות תוספות חשובות, אבל אינן מכריעות בבניית מערכת יחסים זו.
מתוך כך צומחת גם ההתייחסות לחיי המין. אין היהדות רואה במין עניין של טומאה, השפלה הכרחית לצורך פריה ורביה. חיי המין נתפסים כביטוי הגופני של התאחדות בין האישה והאישה, כאקט בעל משמעות חיובית כשלעצמו, ובדרגה גבוהה – כמעשה של קדושה. משום כך, גם כאשר ברור שיחסים אלה אינם מביאים לידי לידה – עדיין הם נחשבים למצווה.
הצניעות אינה תוצאה של בושה אלא של הערכה יתרה של תחום שהוא פרטי, אינטימי מאד שצריך לנהוג בו ברגישות ובצנעה על מנת שלא ייעשה מושפל ובזוי.
בספרות היהודית לדורותיה מצויה שורה ארוכה של הדרכות והמלצות ביחס לחיי המין – תכיפותם וצורתם – אבל מתוכן רק מעט הנחיות מחיבות בצורה מוחלטת. ההסכמה ההדדית לגבי הנקודות הללו היא אחד האלמנטים הקבועים בהנחיות אלה, כמו הצורך להתחשב במשאלותיה ובסיפוקיה של האישה. בתחומים אלה, שאין נוהגים לעסוק בהם בגלוי ובפרוטרוט, על בעלי התשובה להיזהר במיוחד שלא לקבל על עצמם בהחלטיות סטנדרטים הגבוהים בהרבה משיעור קומתם. ניסיון כזה, כאשר האנשים אינם מוכנים לו מבחינה נפשית, עלול לגרום למשברים קשים ומיותרים. שלום בית הוא נימוק חשוב כל כך, שראוי לו לאדם לנהוג בגמישות מרובה, לוותר ולקבל מתוך רצון את משאלותיו של בן זוגו. תחום זה, שהוא מוצנע וגם מורכב ביותר, מחייב לזכור (עוד יותר מאשר כל מסגרת אחרת של הנישואין) ששני אנשים, גם אם יש ביניהם קרבה יתרה, הם עדיין שניים – שונים ונבדלים זה מזה, ולכל אחד מעלותיו ורצונותיו, כמו גם חולשותיו ופגמיו, ולכל אחד יש קצב אחר וכיוון התקדמות אחר.
