האם זה נכון שרק נשים דתיות מיושנות הולכות למקווה? באופן מפתיע, הסטראוטיפ הפמיניסטי הזה ממאן להיעלם.
מבוא
יחידת המשפחה היהודית נהנתה מאז ומקדם ממוניטין אגדי כמעט של מוסריות ויציבות. המוניטין הזה נצבר ונשמר חרף אינספור ההשפעות החיצוניות שיהודים נחשפו אליהן במרוצת הדורות.
ההוכחה האולטימטיבית לחוזקה של כל שיטה מכל סוג שהוא, היא היעילות הפרקטית שלה. השיטה היהודית לשימור היושרה המוסרית של ערכי משפחה מגולמת בהלכות טהרת המשפחה והמקווה. סטנדרט ההתנהגות הזה מוסיף ממדים של אנושיות וקדושה למערכת יחסי האישות וחיי הנישואין. הם מווסתים מבלי לדכא, מעניקים כיוון ומשמעות לדחפים הטבעיים שעוותו כל כך בחברות מודרניות.
המאמר הבא, “מים של טהרה”, שופך אור מודרני על מערכת הכללים העתיקה הזו. אנו מקווים כי הוא יפריך רבות מן התפיסות השגויות השכיחות כל כך בקשר למקווה, ויעודד לימוד ועניין מעמיק בחשיבותה של המצווה הזו בחיים המודרניים.
בשנה הראשונה לנישואיהם, גרו אן וג’וזף בעיר באפאלו שבמדינת ניו יורק. אחת לחודש, הם נהגו לנסוע נסיעה לא שגרתית ופרטית לחלוטין לרוצ’סטר, מרחק 120 קילומטר מביתם.
בעוד הוא ממתין במכונית, היא נכנסה לבניין קטן. היא ישבה בחדר ההמתנה, יחד עם עוד כמה נשים שאותן לא הכירה. אז נקראה להיכנס אל חדר מצויד בכיור, מקלחת ואמבט. היא התרחצה באמבט והתקלחה, סירקה את שערה, שטפה את פניה, הסירה את טבעת הנישואין שלה, ולבשה חלוק אמבט לבן.
היא לחצה על זמזם, וחיכתה לבלנית שתיכנס. יחד הן צעדו במסדרון קצר אל מה שנראה כבריכת שחייה מיניאטורית. כשהבלנית צופה בה, אן הסירה את החלוק וירדה בארבע מדרגות אל תוך המים.
היא עמדה במים החמימים. אט אט היא כרעה פנימה, ברגליים פשוקות, עד שכל גופה טבל במים. אז נעמדה, הושיטה ידה אל מגבת קטנה וכיסתה בה את ראשה. היא בירכה ברכה, אז טבלה שוב את גופה במים באותו אופן, ועוד פעם אחת אחרונה.
היא יצאה מן המים, חזרה אל החדר, התלבשה וייבשה את שערה. בדרך החוצה היא שילמה את דמי השימוש לבלנית, ועזבה את המקום. זה לקח כשעה. היא ובעלה נסעו את 120 הקילומטרים בחזרה הביתה.
אן וגו’זף חזרו על אותו מסע בכל חודש בנאמנות. בגשם ובשמש – פעם אחת אפילו בעיצומה של סופת שלגים. “זו הייתה סערה די רצינית”, נזכרת אן בעליזות, “אבל הכבישים הראשיים היו פנויים. הצלחנו להגיע בשלום”.
אן היא יהודייה דתית, ונדרש הרבה יותר ממזג אוויר קשה כדי לעצור אותה מלהגיע אל המקווה הקרוב פעם בחודש, יהיה המרחק אשר יהיה. הטבילה במקווה היא אחת המחויבויות החשובות ביותר עבורה כאשה יהודייה.
יהודים דתיים חיים את חייהם בהקפדה על החוק והמסורת היהודיים. 613 המצוות מקיפות את כל החיים, אף כי לא כולן נוגעות לכל יחיד. שלוש מהן ייחודיות לנשים: הדלקת נרות שבת וחג, הפרשת חלה, ושמירה על הלכות טהרת המשפחה. האחרונה היא ללא ספק המחויבות המאתגרת ביותר.
עם הופעת המחזור החודשי, עוברת האישה למצב ‘נידה’, וקיומם של יחסי מין נאסר למשך לפחות שנים עשר יום – לפחות חמישה ימים לסיום הווסת, ועוד שבעה ימים ‘נקיים’ לאחר מכן. בסיום הימים האלה עליה ללכת אל המקווה, להיטהר ולצאת ממצב הנידה, ולחדש קיומם של יחסים אינטימיים.
פירוש המילה “מקווה” הוא ‘מים מכונסים’. המקווה הוא מאגר של מים מן הטבע, וטבילה בו הופכת את הטובל ל”טהור”. בתקופות קדומות, השתמשו גברים יהודים במקווה על מנת להיטהר מטומאות שונות בטרם ייכנסו אל בית המקדש, וישנם כאלה שעדיין נוהגים לטבול במקווה לפני שבתות וחגים, או בתדירות גבוהה יותר. כלות פוקדות את המקווה לפני חתונתן. המקווה הוא גם התחנה האחרונה במסלול הגיור ליהדות. כמו כן משמש המקווה לטבילת כלים מסוימים לפני השימוש בהם.
היום, משמש המקווה בעיקר נשים נשואות לאחר הווסת. הטבילה במקווה משמעה, כפי שהסבירה אישה אחת, הכנה אישית לאקט המקודש של קיום יחסים אינטימיים על פי הצו האלוקי.
ההכנות לטבילה במקווה שונות לחלוטין מהכנות לשחייה בבריכת שחייה. על האישה לרחוץ באמבטיה במשך לפחות 30 דקות. היא שוטפת את פניה, מסירה כל איפור ולק לציפורניים, מצחצחת שיניים, מסרקת את שערה על מנת להתיר כל קשר, וגוזזת את ציפורני הידיים והרגליים. עליה להסיר כל תכשיט, ולמעשה, להסיר כל אובייקט זר מהגוף שלה, פלסטרים ותחבושות, עדשות ואפילו שיניים תותבות. עליה להיות נקייה מכל דבר שעלול למנוע מן המים להגיע לכל חלק בגופה. גם אם היא מבצעת את כל ההכנות בבית, היא צריכה לפחות להתקלח לפני שהיא נכנסת אל בריכת הטבילה.
גם הטבילה עצמה וכל הכרוך בה קשורים לנהלים מוקפדים. האישה איננה יכולה לטבול במקווה לפני הזמן ההלכתי של ‘צאת הכוכבים’ (בין עשרים דקות לחצי שעה לאחר שקיעת החמה, ובמקומות מסוימים יותר מכך). גופה צריך להיות בתוך המים בשלמותו, מבלי לפספס ולו שערה אחת, ואין היא יכולה להחזיק בכל דבר שהוא בעת הטבילה. בעת הטבילה, ידיה, עיניה ושפתיה אינן יכולות להיות קמוצות בחוזקה. כשהיא נעמדת לאחר הטבילה הראשונה יש לחזור על הברכה בדיוק: “ברוך אתה ה’, אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על הטבילה”. הבלנית מפקחת על ההליך כולו.
בשנות ה-70 [=מאמר זה נכתב ב-1974], “מקווה” איננה מילה נפוצה בכל בית. נשים יהודיות רבות מעולם לא שמעו עליו. אם הן שמעו על המקווה, הן משוכנעות שמדובר בטקס פרימיטיבי שנפסק לפני שנים רבות. פעמים רבות, נקשר המקווה לאמונות תפלות, דעות קדומות וחששות. “הפעם הראשונה ששמעתי על המקווה, הייתה באחת מאגדות הנשים הזקנות”, משחזרת אדל, שכיום שומרת בנאמנות על הטבילה במקווה. “כשאמא שלי עמדה להתחתן, חמותה לעתיד ביקשה ממנה שתטבול במקווה. אמא שלי זעמה! היא חשבה שהמקווה נועד לשימושן של נשים ידועות לשמצה – ההולכות לשם כדי להיטהר מפשעיהן לפני החתונה”.
“הבת שלי נמצאת שם עכשיו”, אומרת אישה היושבת בחדר ההמתנה של מקווה מקומי, ומביטה סביבה במתח. “היא מתחתנת עם בחור דתי, והחליטה שהיא תשמור על המסורת הזו. אבל בפעם הראשונה שהמשפחה שלו ביקשה ממנה שתלך למקווה, כולם אומרים שהפכתי ירוקה. אני מעריצה את הבחירה שלה, תאמיני לי, אבל אני מעולם לא הלכתי למקווה, ואני אמא יהודייה לחוצה, מה אני יכולה להגיד?..” היא אפילו הביאה איתה ידידה שתתמוך בה רגשית.
“נו, איך היה?” היא שאלה די בעגמומיות כשבתה נכנסה לחדר, בשיער רטוב במקצת, עונדת את העגילים שלה, ומסתכלת טיפה מוטרדת בציפורניים הקצרות מאד שלה.
“היה טוב!” אמרה הצעירה, כשהיא מחייכת ונראית שלווה הרבה יותר מאימה. “קשה לתאר את זה – אבל זו הייתה חוויה מיוחדת”. כעת היא הולכת להשתמש במקווה פעם בחודש במשך חיי הנישואין שלה – למעט במהלך היריון, כאשר הלכות טהרת המשפחה אינן חלות בדרך כלל.
מהפכים שכאלה, כשבנות הופכות להיות מחויבות יותר למסורת מאשר אימהותיהן, אינם נדירים – אך הם עשויים להפתיע לנוכח התסיסה הפמיניסטית בכל עבר, הבוחנת בדקדוק את תפקיד האישה היהודייה ואת מה שנראה כמעמד סוג ב’ בתרבות ובדת. בשנה שעברה, נערך הכנס הלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות, ועורר במקומות מסוימים אי-נוחות רבה. רק החודש הקדיש המגזין ‘מיז’ [=Ms., כתב עת פמיניסטי ליברלי היוצא לאור בארה”ב החל משנת 1972] דיון מיוחד לשאלה: “האם זה ‘כשר’ להיות פמיניסטית?”
כיצד, אם כן, נשים יהודיות מודרניות מקבלות – ואפילו בוחרות – להתחייב לטקס כמו הטבילה במקווה, שנראה כאילו הוא מטיל מגבלות קשות על חיי הנישואין שלהן ואפילו על גופן?
“בשמירה על הלכות טהרת המשפחה אין כל השפלה או זלזול בי”, אומרת ג’ודי, בת 32, אם לשניים המלהטטת בין שתי עבודות במקביל ומחשיבה את עצמה כפמיניסטית. “למעשה, אני חושבת שהמקווה מרומם את הנשים היהודיות. זה בעצם אומר שלגבר אין זכויות גורפות על גוף האישה. הוא לא יכול לדרוש קיום יחסים בכל עת שירצה, וזה גם מעניק לאישה פרטיות בזמן שאולי היא זקוקה לה”.
“בעלי ואני מחויבים במידה שווה למצווה הזו”, היא ממשיכה, “חוץ מזה שאני היא זו שטובלת בפועל והוא לא”. ג’ודי נשואה כבר ארבע עשרה שנה, ונזכרת בתקופה שבה אף לא אחד מהם הלך לבית הכנסת או שמר על מנהגים כלשהם, והיא חשבה שמקווה הוא “משהו לנשים של רבנים או לנשים חרדיות בלבד”. בהדרגה, הם החלו להיות מעורבים יותר בחיים יהודיים עד שהגיעו להחלטה משותפת, לפני שש שנים, לשמור על הלכות טהרת המשפחה.
בפילדלפיה, ברור לגמרי ששמירה על טבילה במקווה אינה נתפסת כדבר מיושן. כמאתיים נשים משתמשות במקווה המקומי בקביעות. זוהי קבוצה מגוונת מאד, בגיל, רקע ובאורח חיים. יש נשים מרקע דתי שמקבלות על עצמן את שמירת ההלכות הללו מיד עם נישואיהן. אחרות, מבתים פחות מסורתיים, החליטו לשמור על “טהרת המשפחה”, בשלב כלשהו בחיי הנישואין שלהן.
“אני לא דתית, אני פשוט אוהבת להגיע למקווה”, אומרת אישה צעירה, נשואה זה שנתיים, שהתחילה ללכת למקווה כשהתגוררה בקיבוץ בישראל. “אחת הסיבות שאני אוהבת את זה”, היא ממשיכה, “היא מפני שזו אחת משלוש המצוות הייחודיות לנשים. אני חושבת שהרבה נשים צעירות היום, שאינן דתיות, מחליטות את ההחלטה הזו מפני שזוהי מצווה של נשים”.
נשים הספוגות יותר במסורת, ששמרו על הלכות טהרת המשפחה מתחילת חיי הנישואין שלהן, הן לעתים קרובות רהוטות מאד בקשר למחויבות שלהן.
“זה טקס מאד מוחשי שמביע את הרעיון שחיי הנישואין הם דבר קדוש”, אומרת מרים, “ושבקיומם של יחסים אינטימיים בחיי הנישואין, את בעצם מקיימת מצווה מהתורה. טוב להרגיש שלחיי המין בנישואין יש קדושה של הבורא. זה דבר נפלא ויפהפה. זה כמו אור ירוק, המשיכי כך”.
אדל, בת 32 ואם לארבעה, היא בוגרת של סטרן קולג’ – הסניף הנשי של ‘ישיבה יוניברסיטי” – והיא מחזיקה בארבעה תארים ראשונים שונים. בעלה מרצה באוניברסיטה. אף שהפכה דתית כנערה מתבגרת, היא מנהלת חיים “מודרניים לחלוטין”, כפי שעושות רוב חברותיה הדתיות. היא לא רואה כל קושי בשמירה על הלכות טהרת המשפחה.
“בעבורי, הטקס הזה מרומם את החיים שלך מהיומיומי אל הרוחני”, היא מסבירה. “כל מערכת ההתייחסות הדתית לעניין היא כלי להעניק לחיי היומיום משמעות גבוהה יותר. העובדה שכל דבר מוקפד ומווסת, משמעה שהחיים הם מוסריים, רציניים מאד וחשובים”.
“הבנה ושימוש בדברים הפיזיים בצורה מיוחדת – הוא ביטוי בריא וחשוב של הקיום האנושי”.
אבל לשמירה על הלכות טהרת המשפחה יש השפעה חיונית על החיים האינטימיים. לזוגות השומרים אותן יש מעין מקצב מובנה בחיים שלהם: כשבועיים בכל חודש הם מתנזרים, או כפי שאישה אחת הגדירה זאת – יש שבועיים במצב Off ושבועיים על On.
משך ההינזרות עלול להימשך גם מעבר לשנים עשר ימי המינימום – במקרים של ווסת לא סדירה, או אם האישה אינה יכולה ללכת למקווה במועד.
לתקופת ההינזרות יש חוקים קפדניים משלה. בספרו “חיי משפחה יהודיים”, כותב הרב סידני הוניג כי “כל מגע פיזי מכל סוג שהוא נאסר”, ומרחיב כי כל דבר שעשוי להוביל למגע פיזי גם הוא אסור, כולל אכילה מאותה צלחת, ישיבה קרובה ברכב נע, והעברת חפצים מיד ליד. מיטות נפרדות הן צורך חיוני על מנת לשמור על תקופת ההינזרות כהלכה.
למתבונן מבחוץ, שאיננו חלק מן המסורת הזו, הדבר עלול להישמע כקשה עד בלתי נסבל, או כגורם נזק וודאי לנישואין שמחים. ואולם, בזו אחר זו, הסכימו המרואיינות כי הלכות טהרת המשפחה מובילות בלי ספק לחיי אינטימיות זוגית שמחים יותר, בריאים יותר ומרגשים יותר. הן לא מקיימות את ההלכות האלה מסיבה זו, ומכל מקום זהו פועל יוצא של הדבר.
“זה מעצים את הציפייה בכל חודש, ויוצר מחדש חוויית ליל כלולות לשני הצדדים”, אומרת אחת הנשים, נשואה 11 שנים. “כאילו את בתולה, את מרגישה שאת עומדת בפני חוויה מרגשת. הציפייה לקיום יחסים היא חלק מהשמירה על המצווה, ממש כמו הטבילה עצמה. זהו תהליך בן חודש שלם”.
“כמו ירח דבש בכל חודש!” אומר אלן, בן 35, אחרי שש שנים של שמירה על טהרת המשפחה. “כן, זו הקרבה מנקודת המבט של הגבר”, הוא מודה בצורה גלויה, “מפני שאשתך איננה זמינה כל הזמן. אבל תחושת הציפייה ההולכת ונבנית בכל חודש מחדש – היא משהו שאין בנישואין אחרים, והדבר הופך את הנישואין למרגשים”.
“בחברה לא שומרת מצוות, אנשים מחפשים כל הזמן דרכים להגביר את העונג באמצעות טכניקות ודרכים חדשות”, אומרת אשת רב. “אבל ליהדות יש את המפתח. המגבלה וההימנעות – הן שמגבירות את העונג”.
“יש פה משהו מרתק מבחינה פסיכולוגית”, מהרהרת רעיה בת 34. “את הופכת להיות ‘הפרי האסור’ בנישואין שלך עצמך! בעיניי זה תמיד נראה כתרגיל פסיכולוגי מבריק”.
“תארי לעצמך, להיות נשואה במשך 25 שנים, ועדיין לחוש שבעלך משתוקק לך!”, טוענת אישה שהילד הגדול שלה כבר בן 22. “וגם, יש לך איזשהו ביטחון באמון בבעלך, מפני שהוא כבר הפגין יכולת הימנעות ושליטה עצמית במשך השנים. אני יודעת שיש נשים שהופכות מודאגות או חשדניות כשהבעלים שלהן נוסעים, אבל לי לא יהיה לרגע ספק בקשר לבעלי”.
“לפעמים זו הקלה עבור בני זוג לדעת שאין כעת ציפייה ליחסים אינטימיים, שישנן דרכים אחרות לבילוי משותף”, אומרת יוניס מילר, יועצת נישואין ומשפחה. “מאסטרס וג’ונסון מציעים לעתים קרובות הינזרות כחלק בלתי נפרד מהטיפול שלהם, הדבר משחרר את הנטל והמחויבות שבקיום יחסים, ומאפשר לזוג לתקשר בדרכים רגשיות טהורות, ומשם קרבה ואינטימיות פיזית יכולות לזרום בקלות רבה יותר”.
גברת מילר מחזיקה בתואר שני והיא חברה באגודה האמריקאית ליועצי נישואין ומשפחה, נשואה ואם לשלוש בנות. היא לא הייתה דתית אבל אימצה את הטבילה במקווה מבחירה אישית.
מזווית מקצועית, עניין אותה כיצד שמירת טהרת המשפחה משפיעה על מיניות בחיי הנישואין, והיא חקרה את הנושא. מדגם של נשים התנדבו להשתתף במחקר, שהיה כנראה הראשון מסוגו. היא הוזמנה להציג את הממצאים שלה בכנס השנתי של האגודה האמריקאית ליועצי נישואין ומשפחה.
“היהדות מבססת את המיניות בחיי הנישואין בדרך חיובית”, היא אומרת. “האקט המיני שלאחר הטבילה הוא חלק בלתי נפרד מעניין המקווה, לא פחות מהטבילה עצמה. זה אומר שאינטימיות מינית היא דבר טוב, נכון, וחשוב”.
הרבה לפני עידן שחרור האישה, היהדות הכירה בצרכים המיניים של האישה. חוזה הנישואין היהודי (ה’כתובה’) מצהיר מפורשות כי על הבעל לספק את צרכיה המיניים של אשתו, ממש כשם שהוא מחויב לספק אוכל וביגוד.
חלק זה של הכתובה מבוסס על פסוק מספר ויקרא, כך ששורש הדברים הוא כבר בתקופת המקרא. גם ב’שולחן ערוך’, הקוד ההלכתי היהודי, ישנם פרקים העוסקים בפרטי הדינים הללו.
לאחר הטבילה במקווה, מצופה הבעל לספק את צרכיה המיניים של אשתו. ובאופן די מסקרן, הטבילה במקווה עשויה להעצים את החוויה המינית של האישה בדרך אחרת, על פי כמה תאוריות. מארי סטופס, חוקרת לונדונית, חקרה את מעגל התשוקה בנשים – שהיא מכנה “מקצב הגאות החושית” – ומצאה כי יש בו שני רגעי שיא – האחד ממש לפני הופעת המחזור, והשני שבעה ימים לאחר סיום דימום הווסת. זה, כמובן, בדיוק הזמן שבו יחסים אינטימיים מתחדשים אם שומרים את הלכות טהרת המשפחה.
ד”ר סטופס שמה לב לצירוף המקרים הזה, “התוכנית היהודית העתיקה” היא כותבת בספרה, ‘אהבת נישואין’, “היא כמעט בהתאמה מדויקת עם החוקיות של המחזוריות של התשוקה הנשית שקיימת בממצאים שלי”.
אין מי שיאמר שקל לשמור על הטבילה במקווה במועדה. לנשים אחדות משמעות הדבר היא נסיעה ממושכת, או להשיג בייביסיטר, אם הבעל נוהג.
“כמובן שלפעמים זה ממש קשה, ולא תמיד נוח”, אומרת אחת הנשים, “אבל כמו בהרבה תחומים אחרים ביהדות – נוחיות היא לא העניין”.
על אף הקשיים שהדבר עשוי להעלות, נשים השומרות על טבילה במקווה נהנות מן החוויה, ואפילו מן ההכנה אליה.
“רחצה של חצי שעה באמבטיה היא ממש פינוק עם שלושה ילדים ועבודה במשרה מלאה!” אומרת אחת. “והעיטוף בחלוק המיוחד לפני הטבילה עצמה – זו חוויה מיוחד לעצמה”.
“אני מקדישה הרבה זמן בהכנות למקווה, וזה מרגיע אותי”, אומרת אחרת. “זה מכניס אותי למצב של מוכנות לחוויה – ואני גם חושבת על זה שבעלי ואני עוד מעט נתאחד מחדש”.
לכמה מן הנשים, אף כי לא לכולן, הטבילה עצמה עשויה להיות חוויה מטלטלת.
“אני מרגישה רעננה מאד וחווה תחושה של רטט, גם אם לא ממש באופן פיזי”, אומרת אחת. “זה משהו מיוחד מאד, בגלל שאני עושה את זה רק בשבילי ובשביל בעלי. יש כל כך הרבה דברים שאני עושה לילדים שלי, החברות שלי, ואחרים. אבל זה ממש רק לשנינו”.
“הפעם הראשונה שלי במקווה? לעולם לא אשכח אותה”, מעלה זיכרונות אישה שבנה הבכור כבר בן 23. “למדתי את כל פרטי ההלכות בעצמי, אבל זה גרם לי תחושה של חוסר נוחות. ואז, בלילה שלפני החתונה, הלכתי למקווה. וואו. איזו הרגשה זו הייתה! זו הייתה מין קדושה שכזו, התרוממות, אני לא יכולה ממש להסביר את זה – אבל אני יודעת שהרגשתי ממש אחרת. ואני עדיין מרגישה כך כשאני הולכת למקווה. אני הולכת כבר 25 שנים”.
“בפעם הראשונה, הרגשתי חרדה, מפני שזה לא היה חלק מהחוויה המשפחתית שלי”, אומרת אישה אחת. “הרגשתי לא בטוחה, לחוצה שלא אעשה את הכול כנדרש, אבל הרגשתי חיבור רגשי חזק מאד ליהדות שלי – תחושה שמשהו רוחני מאד קורה. זה נותן לי תחושה של התחדשות רוחנית, חזקה יותר מכל מה שהרגשתי אי פעם בבית הכנסת”.
“זו ממש לא תחושה של התנקות מהווסת”, אומרת אחת הנשים באמפתיה, מהדהדת מחשבה שהביעו רבות מהנשים. ועדיין, החיבור הזה בין המחזור החודשי לבין הטבילה במקווה – ומה שנראה כהדגשה נרחבת על הסרת דם הווסת – שהופך זאת לא קל לעיכול עבור חלק מהנשים.
מקור דיני טהרת המשפחה הוא בפסוקים בספר ויקרא (טו, יט): “ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה…”, מאוחר יותר, עם ניסוח ההלכות, פורטו והורחבו פרטי ההלכה. במהלך שבעת הימים, על האישה לבצע בדיקה פנימית פעמיים ביום. אם מתגלה אפילו טיפה קטנה של דם במהלך שבעת הימים, יש להתחיל את הספירה מחדש. אם היא רואה הפרשה שמקורה אינה ברור – כלומר, לאו דווקא דימום שמקורו מן הרחם – עליה להתייעץ ברב שיכריע הלכתית.
פרטים כאלה מקפיצים אחדות מן הפמיניסטיות. פמיניסטיות יהודיות מוקיעות לעתים קרובות את העיסוק הבולט במצבה של האישה ביחס למחזור החודשי שלה. יש הרואות בזה הד לטאבו פרימיטיבי כנגד הווסת הנשית. עורכות יהודיות שחיברו אנתולוגיה על נשים יהודיות בשביל כתב העת `Response`, כתבו: “קשה להתעלם מן הרמיזה שיש כאן עיסוק בשאריות עוצמתיות של טאבו עתיק, המבוסס על תערובת של פחד, אימה ותיעוב של גברים כלפי מחזור היצירה הביולוגי של הנשים”.
אך אלה הבקיאים בהלכה ובמסורת היהודיות, טוענים כי ההלכות הללו קשורות בסמליות מתוחכמת. במרכזה עומדים המושגים “טומאה” ו”טהרה”. האישה שקיבלה מחזור היא “טמאה” ועליה לטהר עצמה במקווה, אך בזמן המקדש גם גברים נטמאו במגע בטומאות מסוגים שונים. המכנה המשותף לכל מצבי הטומאה האלה הוא נגיעה בהיבט מסוים של המוות.
בעת המחזור החודשי, האישה איננה טמאה בשל גופה, מציעה פרשנות אחת, כי אם מפני שגם אצלה, נשמעה “לחישת המוות”. מאחר שהדם הזה היה פוטנציאל של חיים ברחמה, הרי שהוא סמל למוות – אובדן פוטנציאלי של חיים – כאשר הוא ניטל ממנה.
רחל אדלר היא דוקטורנטית באוניברסיטת ברקלי, ופמיניסטית מספיק כדי להיות אחת מן המרצות האורחות בכנס הלאומי הראשון של פמיניסטיות יהודיות. היא נשואה, דתית, וכשהיא הולכת למקווה, היא רואה משהו אחר לחלוטין מניקיון היגייני של גוף לא נקי. בעיניה יש כאן שחזור סמלי של מוות ולידה מחדש.
“המקווה מדמה את מי החיים המקוריים, את מי השפיר שהעובר נע בהם. על מנת להיוולד מחדש, יש להיכנס אל תוך הרחם הזה ו”לשקוע” במים החיים.
בניגוד למבט הסימבולי של הגברת אדלר על חוויית המקווה שלה, נשים אחרות משיבות בפשטות: “אני עושה את זה כי זו מצווה מאת השם”. לכל יהודי דתי, זוהי תשובה תקפה ואולטימטיבית, שכן הם מאמינים כי דיני התורה ניתנו מהבורא ולפיכך יש לקבל אותם בלי כל ספק.
ביקור במקווה ספוג בצניעות ודיסקרטיות. גברים המסיעים את נשותיהם למקווה, אינם חונים כשחזית המכונית פונה אל דלת המקווה, שכן האישה ההולכת למקווה עושה זאת באנונימיות מוחלטת – בלי בדיקות, בלי שאלות ובלי שמות. היא פשוט מחכה לתורה, מתכוננת וטובלת. היא משלמת תשלום סמלי ויוצאת. תיאורטית, כל אישה יכולה להגיע אל המקווה ולטבול בו, אף כי הייעוד שלו הוא לנשים יהודיות – כלות לפני חתונתן ונשים נשואות.
במקווה המקומי, שוררת אווירה עליזה אך דיסקרטית. הנשים נרגעות, קוראות, או משוחחות, בעוד הן ממתינות לתורן. חלקן מגיעות ממקומות מרוחקים למדי, המקווה כולל חדר המתנה קטן, שלושה חדרי הכנה, כולם מצוחצחים למופת ומצוידים בסבון, מגבות, מסרק, פצירה ומספריים לציפורניים, מסיר לק, חוט דנטלי, שמפו – כל מה שנדרש להכנה מלאה.
הבלנית מפקחת על הכול. היא מגיבה לזמזמים, מביאה מגבות, מפקחת על הטבילה של כל אישה ומכריזה “כשר!” כאשר האישה השלימה את הטבילה כראוי.
כל המקוואות עצמם, נראים בערך אותו דבר, בשל הדרישות ההלכתיות לבניין המקווה. אך מבנה החדרים שסביבם עשוי להשתנות מאד, וחלקם מפוארים ויוקרתיים למדי. כמה מקוואות בקליפורניה, לדוגמה, נראים כמו מכוני בריאות מושקעים, מאובזרים בשטיחים מפוארים, חדרי הלבשה יוקרתיים, ומייבשי שיער מודרניים.
