מקווה. המילה הזו מקרינה במחשבה שלך תמונה מרגיעה, רוחנית, יפהפייה. ויש, שלצער הלב, היא מעוררת בהן תחושות שליליות, מזלזלות, של הדרך שבה היהדות הדתית מתייחסת לנשים כ”מלוכלכות”, “טמאות” או “לא נקיות”. קראתי לאחרונה כמה מאמרים שהתפרסמו בפרסומים יהודיים שונים על חוויית הטבילה במקווה עבור נשים: חלק מהם היו חיוביים, בעוד אחרים ציירו תמונה שלילית מאד של המקווה, כאילו מדובר בסוג של עונש לנשים, מה שהטריד אותי מאד. הצטערתי על אותן כותבות של המאמרים השליליים, מפני שיש להן הבנה כה מוגבלת של טקס יהודי יקר ערך כל כך.
החוויה האישית שלי בקשר למקווה הייתה חוויה חיובית, ולמעשה, המקווה הפך בשבילי לדבר חיוני לחיי כאישה, ולא רק ‘מחויבות דתית’, כפי שראיתי אותו בתחילה. הייתי רוצה לשתף אתכן במסע המקווה שלי.
שבועות ספורים לפני שמלאו לי 32, נישאתי לראשונה. הייתי שמחה מאד ונרגשת, לא לחוצה בכלל, מפני שגם אני וגם בעלי הרגשנו שמצאנו את בן הזוג המיועד שלנו. ידידתי, מרים פיקרסקי, הרבנית של בית חב”ד המקומי (המדן, קונטיקט), הציעה ללמד אותי על המקווה והלכות טהרת המשפחה לפני החתונה. הסכמתי לתת לה ללמד אותי, אך היו לי הסתייגויות: לא הייתי בטוחה אם אני באמת רוצה ללכת למקווה. הטקס נראה לי זר ומוזר. לא יכולתי לשתף אותה בתחושות האמיתיות שלי – לא רציתי לפגוע ברגשות שלה או לזלזל באורח החיים שלה. אז מילאתי את חובתי והגעתי לביתה כמה פעמים כדי ללמוד.
רוב הכללים שלמדתי נראו לי לא טבעיים וקשוחים מדי בשבילי. בסופו של דבר, לא גדלתי כך, והכול היה חדש. מרים הסבירה לי שעם הופעת המחזור החודשי חל על האישה מצב נידה, וזה אומר שבמשך שנים עשר ימים לפחות אי אפשר לקיים יחסים עם הבעל, ואפילו לא להחזיק ידיים או לחבק. לא הצלחתי להבין או להתחבר לזה. שאלתי את עצמי למה אישה נמצאת במצב הזה וגבר לא? זה לא נראה לי שוויוני או הוגן. האם נשים הן אזרחיות סוג ב’? ובלי קיום יחסים במשך 12 ימים? זו הנקודה שבה נשים רבות מרגישות שקשה להן להתחבר להלכות טהרת המשפחה.
מרים התחיל להסביר לי מדוע נשים נמצאות במצב נידה במהלך הופעת המחזור החודשי שלהן ולאחריו. ידעתי שההסבר שאשמע יכריע את היחס שלי למקווה. ההסבר הזה יגרום לי להרגיש רגשות חיוביים כלפי המקווה או להפך, יעניק לי את התחושה שכל הלכות טהרת המשפחה הן אוסף של שטויות מיושנות. כאן אני אחליט אם לקבל על עצמי את השמירה על ההלכות האלה או לדחות אותן. עמדתי על פרשת דרכים.
מרים הסבירה לי שגוף האישה יוצר חיים. פוטנציאל החיים החדשים הגדלים בתוכנו מעמיד אותנו ברמה רוחנית גבוהה מאד, טהרה מיוחדת. המחזור החודשי איננו מוות, אבל יש בו צדדים של מוות: הפוטנציאל לחיים חדשים שהיה קיים בתוכנו, אבד. לפיכך האישה נשארת במצב נידה עד לסיום הדימום (ועוד שבעה ימים אחריו) עד שבעקבות הטבילה במקווה היא שבה למצבה הרוחני הנעלה.
ה”טומאה” הזו, איננה עניין פיזי: אישה איננה נחשבת מלוכלכת או ‘לא נקייה’ באופן פיזי. זהו מצב רוחני, שדומה למצב שבו כל אדם יהודי מצוי כשהוא יוצא מבית הקברות, והוא נדרש ליטול ידיים, מפני שהשהייה בסמיכות למתים מעמידה את האדם (גבר או אישה) במצב של טומאה רוחנית. האישה, שהופיעה הווסת שלה, חוותה סוג של מוות פנימי (אובדן הפוטנציאל לחיים), והיא בדרכה לשוב אל המצב הרוחני הטהור שלה. זה דורש המתנה של לפחות שנים עשר ימים (בכפוף למשך הדימום), וטבילה במקווה.
אפשר לשאול, מדוע גברים לא חווים מצב כזה של טומאה? האם נשים נחותות מן הגברים, סוג ב’? האם נשים נחשבות מלוכלכות? האם גברים רוצים לשלוט על הנשים? שמעתי את כל השאלות האלה בעבר. האם התשובה לא ברורה? לגברים אין את הפוטנציאל הקדוש והמופלא של יצירת וטיפוח חיים בתוכם.
הם לא יכולים לעשות את מה שנשים יכולות. לטפח חיים בתוך גופם. גבר אינו יכול להגיע לרמה הרוחנית הגבוהה שנשים מסוגלות להגיע אליה. גברים אינם חווים מעין מוות בתוך גופם, ולפיכך, אינם מגיעים לאותו מצב טומאה רוחנית שנמצאות בו נשים. גברים אינם יכולים להגיע פיזית או רוחנית, למה שנשים יכולות – יצירת חיים (בעזרתו של השם).
כשמרים הסבירה לי את כל זה, זה בהחלט נשמע לי הגיוני, ועדיין… זה נראה לי מאד של ‘העולם הישן’ וכרוך באי נוחות רצינית. זה נשמע לי לא טבעי עבור בעל ואישה להימנע ממגע פיזי במשך שנים עשר ימים לפחות. הרגשתי שלעולם לא אוכל או ארצה לעשות את זה. תהיתי לעצמי איך פירוד שכזה יכול לתרום לנישואין. האם הגבר והאישה לא יתרחקו? אולי אפילו יאבדו עניין זה בזו?
מרים הסבירה: בנישואין, דברים עשויים “להזדקן” במהירות. ההתרגשות בתקופת “ירח הדבש” הראשונית, איננה מחזיקה לאורך זמן. דווקא ההיפרדות הזו, שנמשכת בדרך כלל כשבועיים, מחזירה את תחושת ההתרגשות, ממש כמו בירח דבש. האמרה הישנה – ‘אתה תמיד רוצה את מה שאין לך’, נכונה מאד. זוג נשוי שנאלץ להתרחק פיזית לשבועיים, מפתח געגועים. במקום לאבד עניין זה בזו, הם הופכים רק מעוניינים יותר ויותר זה בזו, והמרחק מחזיר את אותן תחושות חיזור וירח דבש; הכול נראה חדש כשבני הזוג שבים ומתאחדים.
מרים הוסיפה וציינה שבמהלך תקופת ה’נידה’, בני הזוג מוכרחים לדבר זה לזו, הם מוכרחים לתקשר את הרגשות שלהם בצורה מילולית. הם לא יכולים לראות באחר אובייקט פיזי, הם חייבים לראות את בן/בת הזוג כחברים, ידידים קרובים ושותפים. בני הזוג צריכים להביע את עצמם בדרכים אחרות, שאינן פיזיות. הדבר חיוני בחיי הנישואין, במקום שההיבט הפיזי של הזוגיות עשוי לפעמים להאפיל על הצדדים הרוחניים-נפשיים.
כל מה שמרים הסבירה לי היה הגיוני בהחלט. ועדיין, הרגשתי שלא בנוח להתרחק בפועל מבעלי במשך שבועיים ולטבול במקווה. הטבילה במקווה הרגישה לי ריקה וחסרת משמעות, תיארתי לעצמי שזה יהיה כמו לטבול בבריכה ולצאת החוצה. הרגשתי קצת אשמה שכך אני מרגישה, אבל הייתי חייבת להיות כנה עם עצמי ועם מרים. הסכמתי לנסות את זה לפני שאנחנו מתחתנים, בגלל שראיתי עד כמה חשובות הלכות טהרת המשפחה ביהדות, ולא רציתי להתעלם או לזלזל במסורת חשובה כל כך, מסורת ששמרו נשים יהודיות במשך אלפי שנים. אמרתי למרים שהטבילה במקווה וההלכות הקשורות אליה, שאני הולכת לקיים בפעם הראשונה, לא הרגישו לי נכון, זה עדיין הרגיש לי לא טבעי ולא נוח. מרים הייתה קשובה ומבינה מאד, והסבירה לי שמאחר שלא גדלתי עם המושג הזה והיה לי מעט מאד ידע לגביו, הרגשות שלי נורמליים לחלוטין. שמחתי שהיא הבינה אותי.
אני חייבת להודות שתקופת הריחוק מבעלי לעתיד הייתה קשה בשבילי (גדלתי בבית מסורתי, והייתי רגילה להחזיק ידיים, להתחבק וכו’ לפני הנישואין). ידעתי שההפרדה תסתיים בקרוב, ואז נהיה נשואים. כן ניצלנו את הזמן הזה לתקשר, לצאת להליכות משותפות, ולתכנן תכנונים. זה היה נחמד.
גם בעלי הלך למקווה בפעם הראשונה כמה ימים לפני החתונה, ונהנה מהחוויה. בשבילי… ובכן, הפעם הראשונה הזו במקווה הרגישה לי די מוזרה. היא לא הרגישה לי חיונית, ואני לא הרגשתי ‘שונה’, או שהרווחתי משהו ממנה. לא הרגשתי שחוויתי “מוות” בתוכי. אבל כל התחושות האלה השתנו מהר מאד…
זמן קצר לאחר שנישאנו, היינו, וויין ואני, נרגשים מאד בקשר להקמת משפחה יחד. כמה חודשים עברו, ללא הצלחה. אני זוכרת שהרגשתי עצובה מאד ומתוסכלת. הלכתי למקווה יחד עם מרים במשך אותם שלושה-ארבעה חודשים, ובדרך, הייתי משתפת אותה ברגשות שלי. היא עודדה אותי והייתה מאד חיובית. הזמן הזה שביליתי לבדי עם מרים, עזר לי מאד. ואני חושבת שההליכה למקווה (שנעשית תמיד בליווי אישה נוספת, לפעמים בלנית קבועה, המוודאת שהטבילה בוצעה כהלכה ובשלמות) מעודדת נשים ליצור קשרים, לתקשר ולסייע זו לזו. זה היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו.
בכל פעם שהלכתי למקווה, רגע לפני שטבלתי, מרים אמרה לי להתפלל על משהו, בשבילי, בשביל מישהו אחר, כל דבר. בדרך כלל התפללתי עבור אחרים, אבל הפעם הזו התפללתי בשבילי, לתינוק שיגיע. זו הייתה הנקודה שבה התחלתי להבין מדוע המחזור החודשי הנשי דומה למוות. כשאישה רוצה להרות, כל חודש שעובר, כל ווסת שמגיעה, יכולה להרגיש כמו מוות, פוטנציאל חיים שאבד. הרגשתי את זה. הרגשתי את זה באמת.
אחרי מה שנדמה לי כנצח (אבל לאמיתו של דבר היה בסך הכול כארבעה חודשים), גיליתי שאני בהיריון. וויין ואני היינו מרוגשים. סיפרנו למשפחות שלנו, ואפילו התחלנו לחשוב על שמות. האם זה יהיה בן? או בת? אני זוכרת שהיה זה פורים כשגילינו, ואני התחפשתי לליצן למסיבת הפורים של בית חב”ד. יש לי תמונות מאותו היום, נראיתי שמחה כל כך. הכול נראה לי קסום ומופלא – תינוק גדל בתוכי.
שמונה שבועות אל תוך ההיריון, הלכתי יחד עם וויין לאולטרה סאונד שגרתי. לא יכולתי לחכות! אני זוכרת שראיתי נקודה קטנה על המסך בחדר הבדיקה החשוך, ואמרתי לוויין, “תסתכל! הנה התינוק! אני רואה את התינוק שלנו!” הייתי מרוגשת כל כך. כמה דקות לאחר מכן, אמרה לנו הטכנאית, די במפתיע ובקרירות – “יש בעיה”. “בעיה?”, שאלתי, כשדמעות הולכות ונקוות בעיניי. הטכנאית השיבה, “אין דופק”. הלב שלי שקע. הטכנאית אמרה לי להתלבש ולהמתין לרופא בחדר הסמוך. חוויתי הפלה. לא היו שום סימנים, זו הייתה הפתעה מוחלטת. כשבוע לאחר מכן, בגלל ההפלה, היה עליי לעבור הליך כירורגי קטן ביום שלפני ליל הסדר (ביום שלמחרת אירחתי בבית תשעה אנשים בשולחן הסדר, אבל ב”ה אמא שלי בישלה את האוכל, והסדר המקסים עזר לי להסיח את דעתי ממה שקרה לזמן מה).
אתן בטח מבינות שוויין ואני היינו מאד, מאד עצובים. הרגשתי כאילו משהו לא בסדר אצלי. למה זה קרה? אז, כל מה שאמרה לי מרים בקשר למקווה קיבל משמעות חדשה. היה לי לא רק פוטנציאל לחיים שיכולים לצמוח בתוכי, אלא חיים של ממש, ואני איבדתי אותם. זה לא היה כמו מוות, זה היה מוות. הייתי צריכה ללכת למקווה. זו לא הייתה אפשרות, או איזשהו טקס עתיק ומוזר, לא עוד. הרגשתי צורך חיוני ללכת. אני מאמינה שהטבילה במקווה לאחר החוויה הזו, הייתה בעלת ערך רב יותר מכל סוג של ייעוץ או ספר, או כל דבר אחר שהייתי יכולה לנסות, כדי לעזור לבריאות הנפשית והרוחנית שלי.
הרגשתי שאני זקוקה להתחלה חדשה, גשמית ורוחנית, והמקווה, כך האמנתי, הייתה הדרך היחידה להשיג את ההרגשה הזו.
לאחר ארבעה שבועות, הייתי מוכנה ללכת שוב למקווה. מרים הסיעה אותי, ומילאה אותי בתקווה בכל הדרך לשם. אמרתי לה שאני לא יכלה לחכות כבר להיכנס אל תוך המקווה. האמנתי שהמים החמימים והמרגיעים יעניקו לי תחושה של ריפוי. ואכן צדקתי. כשטבלתי, צעד אחר צעד, הרגשתי שאותה תחושה של מוות עוזבת את הגוף שלי, ואת מקומה תופסת תחושה אחרת לגמרי – תחושה של פוטנציאל לחיים חדשים.
גופה של אישה בנוי ליצור חיים. הפלה, ואפילו המחזור החודשי, עשויים להרגיש מצב לא טבעי לאישה המנסה להרות. במשך תקופת הנידה, היא איננה טהורה, היא חוותה מוות, או לפחות משהו דומה למוות. איך יכולה אישה, המנסה להרות ואולי מרגישה מתוסכלת ועצובה, לנהוג כאילו דבר לא קרה, ולהמשיך לקיים יחסים עם בעלה? אישה זקוקה להפסקה, לאסוף את עצמה מחדש, לחשוב, לחוש תקווה. ההרחקה שדורשות הלכות טהרת המשפחה, מאפשרת את ההפסקה הפיזית והנפשית החיונית כל כך (וסביר להניח שיש כאן גם תועלת לבעל, שעשוי להרגיש רגשות דומים לאלה של אשתו).
נשים שמאמינות שהמקווה ודיני טהרת המשפחה משפילים נשים, גורמים לאישה לחוש מלוכלכת או פחותת ערך ביחס לגבר, פשוט לא מבינות. הן לא מבינות את ערכו של המקווה, התחושה של התחלה חדשה, פיזית ונפשית. הן לא מבינות שאישה זקוקה אולי לזמן לעצמה, לחשוב ולהירגע. הלכות טהרת המשפחה נותנים לה את זה. אולי האישה זקוקה להפסקה מהשגרה הרגילה של הנישואין. היא זקוקה לימים שבהם היא יכולה לתקשר ולהביע את עצמה לבעלה באופן שאיננו פיזי, והוא זקוק להביע את עצמו בצורה דומה. כמה מיוחדים הם דיני טהרת המשפחה והטבילה במקווה. נכון, זה עשוי להיות קשה לשמור עליהם, והם דורשים הרבה מאמץ והרבה שליטה עצמית, אבל התוצאות – מצדיקות את זה לגמרי.
נ.ב. שבועיים לאחר הפעם האחרונה שהלכתי למקווה (כחודש לאחר ההפלה), גיליתי שאני בהיריון. ברוך השם – ילדתי ילד בריא ושלם.
