כאשר אנו מתבוננים בפעמים השונות שבהן אנו מצווים ללכת אל המקווה, עולות שתי סיבות עיקריות לטבילה. התורה מנחה ללכת לטבול במקווה על מנת להיטהר לאחר מצב זמני של טומאה, או כאשר אדם או אובייקט משנים את מעמדם, כמו לדוגמה אדם לא יהודי שמתגייר, או כלי שמשנה בעלות מבעלות של לא-יהודי לבעלות של יהודי. אף שאין זו תקנה מן התורה, גברים רבים הולכים למקווה ביום שישי, כהכנה לשבת או בערב חג כהכנה לחג. כלות טובלות לפני חתונתן, וגם חתנים רבים נוהגים כך. לכל מה שהוזכר כאן יש מכנה משותף – כולם הם זמנים של מעבר, ממצב רוחני אחד לאחר.
על מנת להיטהר, יש לטבול בשלמות ב”מים החיים” של המקווה, שם החיים ‘בולעים את המוות’, וכך מושג המעבר למצב טהרה. על מנת לחקוק בשלמות את המעברים הנ”ל, על האדם לטבול בשלמות במים החיים של המקווה, חוויה שמרימה אותו לרמות חדשות של מודעות.
כאשר מאייתים את אותיות אחד השמות של הקב”ה – א-ה-י-ה, שבדרך כלל מתפרש כ”אני אהיה מי שאהיה”, בשלמותן (אל”ף, ה”ה, יו”ד, ה”ה) – ערכן המספרי הוא 151, שהוא גם הערך המספרי של המילה מקוה. השם הזה של הקב”ה, במשמעותו הפשוטה ביותר, מבטא את הפוטנציאל המגיע לביטויו המלא ביותר, למלוא שיעור קומתו. חוויית המקווה יוצרת במהות הפנימית שלנו את היכולת לגלות לעצמנו ולעולם שסביבנו את מלוא הפוטנציאל שלנו. השורש של המילה ‘מקווה’ הוא ‘קוה’, הקשור לתקווה. האות מ’ הקודמת לאותיות השורש מסמלת מקום, כלומר – ‘מקווה’ יכול להיות מובן כמקום שבו מתממשת התקווה. התקווה האולטימטיבית שלנו והישועה שלנו נובעת מכך שאנו ממזגים את כל הווייתנו בכוח החיים של הקב”ה, המקיף וממלא אותנו. כאשר אנו מסוגלים להרגיש באמת את הנוכחות האלוקית בחיינו, כי אז אנו מלאי תקווה ואופטימיות. החוויה המוחשית של התמזגות במי המקווה יוצרת את התנאים המובילים לאפשרות לחולל שינוי פנימי כזה. המקווה מסמל מוות שמפנה את מקומו לחיים, המקום שבו התקווה מתעוררת ומתחזקת, המקום שבו הפוטנציאל ניעור והוא יכול להגיע למלוא שיעור קומתו, המקום שבו אנו יכולים לעלות מדרגה לדרגה במעלה הרוחני האינסופי של הנשמה.
