כשלמדתי על טהרת המשפחה לפני החתונה שלי, שמעתי סיפורים מעוררי השראה על נשים
שהקריבו הכול על מנת שיוכלו לשמור את המצווה הזו – נשים ברוסיה הצארית, או באירופה
בזמן מלחמת העולם השנייה, שסיכנו את חייהן כדי להתגנב אל המקווה בנסיבות הכי קשות.
זה גרם לי להרגיש אסירת תודה שאני חיה בישראל, במאה ה-21, שבה אפשר למצוא
מקוואות יפהפיים כמעט בכל שכונה.
אבל, כשליל המקווה התקרב בשבוע שעבר, מצאתי את עצמי חרדה יותר מאשר נרגשת. אני
גרה באזור שיש בו דקה אחת בלבד לתפוס מחסה בהישמע אזעקה. ספגנו למעלה ממאה
טילים במשך השבועות האחרונים, והירי עלול להתחדש בכל רגע נתון. מאז תחילת הסבב
הנוכחי התקלחתי מקלחות של שתי דקות בלבד, מקווה שלא להיתפס לא מוכנה בעת
אזעקה.
אבל ליל טבילה? ההכנות לוקחות זמן. וכך, בזהירות התחלתי להתכונן. איש לא יוכל לעצור
אותי מלהשלים את המשימה הקדושה הזו.
הלילה ירד. נכנסתי לרכב ונסעתי אל המקווה. הגעתי אל המבנה, ומצאתי אותו נעול. כעולה
חדשה, העברית שלי לא מדהימה. לאט לאט קראתי את השלט שהודבק לדלת. זו הייתה
רשימה של שלושה מקוואות אחרים באזור. קלטתי שלמקווה הזה אין מרחב מוגן, ולכן הוא
סגור עד להודעה חדשה.
אישה נוספת הגיעה מאחוריי. ואז עוד אחת. הצעתי להסיע אותן למקווה הקרוב ביותר.
במקום מגוריי, לא לכולן יש רכב. החלטנו לחכות עוד קצת, לראות אם עוד אישה תזדקק
לטרמפ. שתי דקות אחר כך, הגיעה עוד אישה. נדחסנו לתוך המכונית שלי ונסענו לצד השני
של העיר. כשהגענו אל המקווה, הבלנית קיבלה אותנו בחום. כיסאות הובאו מבית כנסת
סמוך כדי שלכולנו יהיה מקום לשבת.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי נשים ישראליות מחכות בתור בסבלנות. עשרות נשים –
אשכנזיות וספרדיות, דתיות ומסורתיות – ישבו יחד, מברכות זו את זו וקוראות תהלים. אף
אחת לא התלוננה.
זוהי ישראל בעת מלחמה. הליכה במרחב הפתוח בעיר שלי היא חוויה מפחידה. העיניים
נודדות מצד לצד, מחשבות את הזמן שיש לרוץ למרחב המוגן אם יירו טילים. אך אנו נחושות.
אנו עוזבות את הנוחות והבטיחות של הבתים שלנו, כדי לבקר חיילים פצועים בבית הרפואה,
להביא ארוחות למשפחות של חיילי מילואים, וכמובן, ללכת למקווה. ברוך השם, לא נשמעו
אזעקות באותו ערב. אבל היו אזעקות בלילה הבא וגם בלילה שלאחריו. אני ממשיכה
להתפלל שבקרוב מאד נוכל לקיים את המצוות שלנו חופשיות מדאגה.
