הפרעה טורדנית כפייתית (OCD), היא הפרעה של המחשבה. המתמודדים עמה סובלים ממחשבות, רעיונות, מראות או דחפים לא רצויים שמתרוצצים במחשבתם בצורה חוזרת ונשנית, בלופ שאין לו סוף. הדבר מוביל להתנהגויות כפייתיות שגם הן חוזרות על עצמן בניסיון של המתמודדים להיפטר מן המחשבות הטורדניות.
רוב המתמודדים עם OCD יודעים שההתנהגויות הללו אינן הגיוניות, אך הם אינם מסוגלים לחדול מחזרה עליהן. כמובן שהמתמודדים אינם מעוניינים שהמחשבות או ההתנהגויות ישלטו בהם, והם תופסים אותן כמטרידות.
עבור חלק מהמתמודדים, המחשבות מופיעות רק פעם בכמה זמן ועוצמת ההפרעה שלהן מתונה. עבור אחרים, המחשבות הללו תמידיות, וההתנהגויות מובילות אותם לעצבנות ופחד מחוסר השליטה שלהם.
ישנן הרבה מחשבות OCD מצויות. אחת היא החשש מחיידקים: מתמודדים כאלה יכולים להימצא תדיר כשהם עסוקים בשטיפת ידיהם. באמצעות השטיפה החזרתית הם מוצאים הקלה זמנית מהחרדה שבמגע עם חיידקים, אך זמן קצר לאחר מכן העצבנות חוזרת, והם מוצאים עצמם שוב על יד הכיור, בניסיון למצוא – שוב – הקלה מסוימת.
ישנן גם התנהגויות OCD קלאסיות הקשורות לטקסים דתיים. לדוגמה, עקרת בית עשויה להיות אובססיבית בקשר למגע של חלב בבשר או בכלים בשריים. ישנו פסח ועמו החשש שהחמץ לא פונה בשלמותו. ישנו החשש מטומאה בנטילת ידיים, המובילה לנטילות ידיים חוזרות ונשנות.
וישנן מתמודדות OCD מקווה. נשים דתיות רבות אולי אינן מודעות לכך שהן סובלות מהפרעה זו. בשל חוסר מודעות, לנשים הללו אין שמץ של מושג שהדבר שהן סובלות ממנו הוא הפרעה מוכרת שיש לה סיווג והגדרות ברורות ב-DSM (המדריך הרשמי להפרעות נפשיות). ברוב הזמן הן מתפקדות בלי בעיה, אך כשהדבר מגיע לטקסים דתיים או ספציפית לטבילה במקווה, המוח שלהן ‘מתחרפן’. OCD הוא מה שאחד המרצים שלי לפסיכולוגיה כינה “תסמונת המוח בעל הכיס הקרוע” – כלומר, כל שאר החלקים של המוח נראים מתפקדים, חוץ מן החלק הזה.
במים
בעוד שלמתבוננת מבחוץ נראית האישה המכינה עצמה לטבילה ראויה לשבח על הקפדתה היתרה, מתמודדת ה-OCD פועלת במסלול אחר לגמרי. כך זה עשוי להיראות:
ראשית (אקרא לה מלכי) מבלה 10-15 דקות פעמיים בכל יום בבדיקת עד הבדיקה שלה. היא שואלת את עצמה שוב ושוב – “האם בדקתי את כל האזורים הנדרשים?” “האם עד הבדיקה באמת לבן לגמרי?” “האם אני רשאית להתחיל לספור?” “האם בדקתי את העד בתאורה הנכונה?”
כמה ימים לפני הטבילה היא מתחילה בתהליך ההכנה. אז מופיעה המחשבה הטורדנית שאולי היא לא ניקתה כראוי אזור מסוים בגוף. היא מנקה את עצמה שוב ושוב, עד לשפשוף וקילוף של העור.
מלכי בודקת את האזור הבא, השיניים שלה. במשך למעלה מחצי שעה היא מעבירה חוט דנטלי, עד שהחניכיים שלה מתחילים לדמם. היא גוזזת את הציפורניים שלה עד מעבר לקו הציפורן עד שהאצבעות שלה כואבות, ואז מסירה את העור שסביב הציפורן, עד שגם האזור הזה מדמם.
זהו גיהינום עלי אדמות עבור הנשים הללו. הייסורים שהן עוברות הם בלתי נתפסים. ארוחת הערב איננה מתבשלת, הכביסה איננה מתקפלת, וכל רשימת המטלות לעולם לא עוברת למצב “בוצע”, מפני שכל מה שמלכי עשתה במשך כל היום כולו היה להתכונן למקווה. ועדיין, ברגע שהמקווה נפתח מלכי כבר שם, והיא לעולם תהיה האחרונה לצאת ממנו. כן, גם הרבה אחרי שהמקווה כבר אמור היה להיסגר.
השעה היא כבר חצות הליל. היא עודנה במקווה, והיא סופר לחוצה, יש עוד נשים שמחכות, והבלנית כבר נוקשת על הדלת שלה ושואלת אם הכול בסדר. זה כשלעצמו מבייש, ומלכי כבר על סף דמעות.
“מה לא בסדר איתי? למה אני לא מצליחה להסתדר כמו נשים אחרות?” היא בוכה מבפנים, “הצילו! הצילו! אני חייבת להפסיק עם זה, אני חייבת להתקדם!” כשסופסוף סיימה והיא מוכנה לטבול, היא מתמלאת זיעה קרה.
“האם עשיתי את הבדיקה כמו שצריך?”, היא עדיין תוהה. “האם בדקתי מספיק? שפשפתי מספיק?”, גם העור האדום, המקולף, שלה לא משכנע אותה שהיא עשתה את זה נכון. היא טובלת כשהיא מלאה בספקות, מודאגת לא רק כי שוב היא גרמה לבלנית להישאר מאוחר כל כך, אלא גם לבעלה לחכות ולחכות. כשהיא מגיעה הביתה, מלכי מתביישת שוב. היא לא מגלה את הבעיה שלה לבעלה. ובמקום זאת, היא שומרת את הסוד שלה עמוק בפנים. המחשבות הטורדניות שלה שוב מתגנבות פנימה, גורמות לה להרגיש יותר מדי “לא-כשרה” לאינטימיות איתו. היא נלחצת, ורוצה להתקשר לרב שוב. כן, עוד פעם.
היא מתקשרת אל הרב, שמרגיע אותה שלאחר מעשה, גם אם אפילו היא לא שפשפה אזור מסוים בירך שלה כראוי, הטבילה עדיין כשרה. היא מסבירה שוב ושוב, והרב מרגיע שוב ושוב. כשמלכי מנתקת את השיחה, היא מהרהרת, “אולי לא הסברתי לרב את עצמי כמו שצריך. אולי לא נתתי לו את כל הפרטים!”. היא מרגישה שהיא על הקצה. השעה כבר אחת לפנות בוקר, והיא מותשת. בכל זאת, היא נכנעת, ומקיימת יחסים.
בשלב זה הבעל עשוי לחשוב, “מה לא בסדר כאן? האם זה מה שכל גבר עובר עם אשתו? האם זו הייתה כוונתו של הקב”ה? אף אחד לא הזהיר אותי מראש!”
אתן אולי יכולות לחשוב שכאן זה נגמר. לצער הלב, הבלגן רק מתחיל. כעת מלכי תוהה האם היא גרמה לבעלה לקיים איתה יחסים כשהיא אולי עדיין טמאה, ואם היא הרתה, האם התינוק שייוולד יהיה ילד כשר? בכל יום היא דואגת, כל יום היא בלחץ. היא רוצה להיכנס להיריון, אבל אז שוב מקווה שהיא לא, בגלל החשש שאולי היא תיצור תינוק “פסול”.
ואז מגיע הרגע שהיא מגלה שהיא בהיריון. היא חווה רגשות מעורבים, בעיקר לא טובים. מתוך הסבל שלה היא מפילה אך מרגישה הקלה, בגלל הספקות שלה.
אבל זה עדיין לא הסוף. בעוד שבועיים, היא תצטרך לחזור שוב לסיוט הנורא הזה.
להרגיש את הכאב שלהן
כשהתחלתי לעבוד עם הנשים האלה, הרגשתי כאב עצום בלבי על מה שהן עוברות מדי חודש בחודשו. ידעתי שכל פתרון שיש לי להציע יהיה כרוך בלימוד תניא, מדיטציה, וטיפול התנהגותי. ידעתי שחייב להיות פתרון שאצטרך להציע שיוכל לסייע עד שתוצאות הטיפול המשמעותי יתחילו לפעול. החלטתי לסייע להן ביום הטבילה במקווה, וממש להיות איתן במקווה. משהו כמו מיילדת… להדריך אותן בכל שלב של הדרך.
ראשית עברתי על רשימת ההכנות וסימנתי מה נעשה, כך שהייתי עדה לטקס עצמו. החלטתי להיות שם כדי לעצור בעדן מלהקדיש יותר מדי זמן לכפייתיות שלהן.
אחד הצעדים הראשונים היה להכין רשימת צ’קליסט ייעודית לOCD, שאושרה על ידי הרב חייקין ופסיכיאטר, ד”ר טרפלר. ניגשתי אל חברה שלי עם הרעיון, החברה הזו שוחחה עם חברה אחרת שלה, והיא בתורה נחלצה לסייע לי לקדם את הרעיון.
כעת, לנשים הסובלות הללו יש סיכוי לעזוב את המקווה בעשר במקום בחצות הלילה. עכשיו, שלום הבית שלהם יכול להיות מושפע בצורה חיובית. עכשיו, הן יכולות לחזור הביתה פחות לחוצות ומבוישות. ומעל הכול – הכבוד העצמי שלהן הושב להן.
ביום שלמחרת, כשהמחשבות הטורדניות מופיעות שוב, ל’מלכי’, יש עכשיו למי לפנות, עם מי להתייעץ. היא לא תצטרך להתקשר אל הרב שוב ושוב ולהעצים את הבושה שלה.
הנשים הללו קיבלו את התמיכה שהן היו זקוקות לה ברגע שהתחילו הספקות שלהן אם הן ביצעו כל בדיקה כמו שצריך. כשרשימת הצ’קליסט הייתה זמינה להן בבית, והן ראו אותי מסמנת ‘וי’, הייתה להן מישהי שתשמש עדה.
באותן פעמים שהייתי מחוץ לעיר, או שהייתה לי הרצאה, הרגשתי רע שלא יכולתי להיות שם בשבילן. הייתי רוצה לשכפל את עצמי, או לפחות להשיג לעצמי מחליפה כשנעדרתי. חשבתי על כל אותן הנשים האחרות בעולם שרציתי לעזור להן. אני הייתי רק אישה אחת.
ואז, זה הלם בי. זוהי תוכנית חיונית כל כך! לא רק על מנת לספק את המידע לאותן נשים, לספק להן את אותה רשימת צ’קליסט מיוחדת, אלא גם כדי להקים מערך של מתנדבות תורניות, שיוכלו לסייע להן עד שהן מצליחות להגיע להתמודדות מלאה יותר עם הבעיה.אחרי חודשים ארוכים של שיעורים בספר התניא על ריפוי של המוח (ראו עוד על כך בספרי [=באנגלית] “כוחן של תפילה ומדיטציה”); תוכניות לשינוי התנהגותי – עריכה של חזרות ממש כאילו הן הולכו כעת אל המקווה, על מנת להרגיל את המוח לסגל התנהגויות מבוקשות; סדנאות של דמיון מודרך (לדמיין את הפעולות המוצלחות); וליווי של הנשים, חודש אחרי חודש, להיות להן עמוד של תמיכה וחוסן, סופסוף ראיתי את הנשים האלה הופכות פחות ופחות חרדות. ראיתי פחות דמעות, פחות לחץ, פחות דיכאון. הן חייכו וצחקו בחופשיות רבה יותר. בסופו של דבר הן הגיעו לכך שהתאפשר להן ללכת למקווה בלי העזרה שלי, ואפילו לעשות זאת בשמחה. כן, הן אפילו הרו בשמחה, לאחר שנים של הפלות. אנחנו יכולות לחייך אל הנסים הללו, אל התינוק או התינוקת הנצמדים אל אמם השמחה.
חברה במצוקה
נשים רבות ניסו תרופות שונות במשך שנים, אך לא מצאו מזור והקלה לסבל שלהן. אחרות סיפרו לי שעל אף שהתרופות הקלו עליהן ומנעו מהן להגיע למצבי קיצון, הן עדיין חשו מיוסרות ושיוועו לפתרון טוב יותר.
בעזרת התוכנית החדשה הזו, ‘אמצי חברה במצוקה’, הנשים הללו יכולות לקבל את העזרה שהן זקוקות לה. כל המאמצים הרבים שנדרשו על מנת להקים את התוכנית שווים את כל החיים שהיא הצילה – של הנשים המתמודדות עם OCD עצמן, של הבעלים שלהן ושל התינוקות שייוולדו להן בעתיד. במובן הכי פשוט – יש כאן הצלת חייהם של תינוקות שלא נולדו.
ואלה השואלות את עצמן האם הגיוני להשקיע מאמצים כה רבים בשביל אישה אחת או שתיים בקהילה, אביא כאן את סיפורה האמיתי של יחידות של רב אחד אצל הרבי. כאשר הרבי ביקש ממנו לפתוח שיעור בהלכות טהרת המשפחה בבית הכנסת שלו, הרב השיב כי הוא מכיר את חברי הקהילה. הם מתעניינים בקבלה ומיסטיקה, אבל לא בטהרת המשפחה.
‘נסה בכל זאת’, אמר לו הרבי. וכך, הרב שהיה חסיד אמיתי, יישם את הוראת הרבי. הוא השקיע בפרסום ושכר מזכירה שתתקשר לכל חברות הקהילה.
מדי שבוע היא התקשרה אל הנשים, אך בסופו של דבר, רק אישה אחת הופיעה לשיעור. כאשר הרב דיווח על כך לרבי, הוא ציין בצער שרק תלמידה אחת הופיעה, אחרי כל הזמן והכסף שהושקעו.
הרבי השיב תשובה מבריקה. ‘וכמה אימהות היו למשה רבנו?’
אם זו הייתה התשובה בקשר לאותו שיעור, על אחת כמה וכמה לתוכנית כזו, שעשויה להציל חיים רבים כל כך.
היכנסו לכאן על מנת לצפות ולהוריד את הצ’קליסט המיוחד להכנות למקווה.
