שאלה: בואי נתחיל בהתמודדות עם שאלת הסקסיזם (הדרת נשים); האם את באמת מאמינה שאין ביהדות אפליה על בסיס מגדרי?
סלונים: לא יהיה זה נבון מצדנו להשתמש במונח שיש לו משמעות מסוימת וקונוטציה מסוימת בחברה אחת, במערכת אחרת של אמונות ומחשבות השונה ממנה בתכלית. זה נכון גם לגבי המילה סקסיזם. כאשר מתבוננים דרך העדשה של ערכי החברה המערבית, שבה זכויותיו המוחלטות של הפרט הן מקודשות, ושוויון גישה והזדמנויות הן האמצעי להגיע לאותה מטרה, היהדות אכן יכולה להיראות כסקסיסטית. בהשוואה לחברה בכללה, שבה המאבק על כוח ושליטה – לעתים קרובות בין גברים לנשים – זועק למרחקים, אנו עשויים לחשוב שהיהדות לא עומדת בקצב. אבל מבט שכזה מתעלם מן ההבדלים הקריטיים בין החיים בכלל לחיים יהודיים. החיים היהודיים אינם סובבים סביב זכויות, כוח או גישה. החיים היהודיים הם, מעבר לכל דבר אחר, חיים של קיום ברית. קיום ויישום של הברית שכרת הקב”ה עם כל יחיד ועם העולם כולו.
התורה מלמדת אותנו שהמטרה האולטימטיבית של חיינו – גברים ונשים – היא למלא את היקום באלוקות וברוחניות. את זה אנו עושים במילוי כל פעולה שלנו במשמעות של קדושה, בניצול של כל הזדמנות אפשרית לשחרר את הניצוץ האלוקי הטבוע בכל חלקיק של הבריאה. יש שם לפעולה הזו – מצווה. זוהי ההגדרה של חיים יהודיים. בלי כל ספק, לנשים יש את אותה זכות וחובה להגשים את תוכנית העל של הקב”ה לעולם הזה. ובדיוק באותה מידה, יש להן את החוזקות המיוחדות להן, דרכי הבעה ייחודיות, ותחומים מסוימים להתמקד בהם.
בתיאוריה, חברה שוויונית נשמעת כמו הפתרון המושלם לסקסיזם. בחיים האמיתיים מכל מקום, הפתרון הזה איננו עמיד, והוא רחוק מלהיות מספק. גוף זקוק לכל אחד מאיבריו השונים. משפחות מורכבות מיחידות מובחנות. שותפות זקוקה לחוזקות מגוונות; מוסד חי ומתפתח תלוי בקיומם אנשים המאיישים תפקידים שונים. העולם זקוק לגברים ולנשים; טשטוש של הקו המפריד הזה לא עוזר לאיש.
ישנה אפליה על בסיס מגדרי מסביבנו, כל הזמן, וחיי הקהילה היהודית בוודאי אינם נקיים גם מזה. ישנם יחידים סקסיסטיים, ועדים, מוסדות ועוד, ועלינו להזדעזע מכך ולהילחם עד שהתופעה תמוגר. אך החיים על פי תורה אינם סקסיסטיים. הם מציעים, לא דורשים, את אותו הדבר מגברים ומנשים – קיום הרצון האלוקי.
אני מחשיבה את עצמי כפמיניסטית. המשימה הבסיסית של הפמיניזם היא לחשוף את השקר שנשים חשובות פחות מגברים, ולהילחם בו בכל רמה אפשרית. נשים רבות חוששות בסתר שאולי לאמתו של דבר, זוהי האמת. אישה שיודעת בוודאות שהעמדה והתפקיד שלה יועדו לה מאת הבורא, ושאלה חשובים מבחינה רוחנית בדיוק באותה מידה, אינה מתייסרת בספקות האלה. היא מכירה בנשיות שלה כעוצמה, היא בטוחה בערך שלה, ומנצלת את כוחה במלואו.
הרוחניות של האישה היהודית היא נושא מורכב ועדין. הספר שלי, “התמזגות מוחלטת”, שואף להאיר תחום בחיים היהודיים שתמיד היה שייך לנשים. ועושה זאת בצורה, שלראשונה, מציעה דרך עמוקה ואינטימית לבחון אותו בפריזמה של החוויה האישית שלהן. הטבילה במקווה והלכות טהרת המשפחה מציעות מקום מפגש נשי לרוחניות ולצמיחה אישית, מקום שהצמיח גיבורות יהודיות רבות. הכרך הזה מציג פסיפס של דמויות עוצמתיות להפליא: האישה בעלת המוגבלות הפיזית, שטובלת במקווה כנגד כל הסיכויים, הנשים בסנטה פה שהתעקשו ובנו מקווה בעצמן, אישה שחיה בברית המועצות לשעבר וירדה לטבול בבאר קפואה, והאישה שקטעה את השיט שלה בשוודיה על מנת לטבול באוקיינוס תוך שהיא יורדת אל המים בדרך מלאת סלעים משוננים. האם הנשים האלה שוות? השאלה הנכונה יותר היא: האם יש מי שישווה להן?
שאלה: אנחנו יודעות שלפעמים מילים עשויות להטעות, במיוחד כשמדובר בנושאים מיסטיים. ועדיין, האם תוכלי להסביר, במיוחד לסקפטיות שבינינו, מהי “טומאה”? וגם, האם זה מושג שעלינו לקבל באמונה פשוטה או שיש לו איזשהו בסיס רציונלי?
סלונים: הלכות הנידה, הטומאה והטהרה במקווה הן בבירור מושגים על-רציונליים. אנחנו מדברות כאן על מצבים שנשמרים מתוך אמונה. במובן הזה, כולנו סקפטיות. ועדיין, ישנם כמה דברים שאפשר לומר בעניין.
ראשית, חיוני להפריך את המיתוס ש”טהרה” היא המושג הדתי המקביל ל”ניקיון”, ו”טומאה” ל”לכלוך”. טומאה איננה משהו מוחשי או נתפס – טומאה היא מצב רוחני. כשאנו מתבוננות בטקסט הכתוב, אפשר לראות כי התורה אומרת במפורש כי טהרה היא דרישה מקדימה בכדי להיכנס אל תחום הקדושה. מזמן התנ”ך ועד סוף ימי הבית השני, היו טומאה וטהרה במרכז הבמה בחיי היום יום של יהודי. הכניסה אל המרחב הקדוש – בתחילה היה זה המשכן ולאחר מכן בתי המקדש – הייתה מותנית בטהרה אישית. כיום, המרחב המקודש היחיד שבו נדרש הדבר הוא האיחוד המקודש שבין איש ואשתו. כעת, עד לבניית בית המקדש במהרה בימינו, חדר השינה שלנו הוא המקום שבו אנו בונים את קודש הקודשים. הטבילה במקווה היא שער הכניסה אל הקדושה שבמרחב הזוגי.
היהדות מלמדת אותנו כי המקור לטהרה הם החיים עצמם. ולעומת זאת, המוות הוא מבשר הטומאה. כל סוגי הטומאה, והתורה מתארת רבים כאלה, שורשם בהיעדר חיים, או במידה מסוימת, ולו זעירה, של מוות.
כשיורדים לשורשם של דברים, הווסת של האישה מסמלת את מותו של פוטנציאל החיים. בכל חודש, גופה של האישה מכין את עצמו לאפשרות של הפריה. רירית הרחם הולכת ונבנית, “מתרפדת”, בציפייה לביצית המופרית. הווסת היא השלה של אותה שכבת ריפוד, הקץ לאותה אפשרות בחודש הזה. האפשרות לפוטנציאל של חיים בתוככי האישה ממלא את גופה בקדושה וטהרה. בהיעדרו, שוכנת הטומאה, ומחילה על האישה מצב של טומאה, מצב ‘נידה’. טומאה איננה רעה או מסוכנת. זהו פשוט ההיעדר של הטהרה, ממש כשם שחשיכה היא היעדר אור. רק למקווה יש את הכוח לשנות זאת.
כשמביטים באור הזה, חוקי הנידה והטבילה במקווה אינם סקסיסטיים או מיזוגיניים, אלא ביטוי של מעגלי ההוויה שברא ה’.
שאלה: טיעון שמושמע רבות הוא שכשזוג שומר על הלכות טהרת המשפחה, הדבר מעצים את חיי המין שלהם וגורם ל”ירח דבש בכל חודש מחדש”. האם את חושבת שזה נכון? האם את חושבת שזוהי מטרתן של ההלכות הללו?
סלונים: כשאני עונה על השאלה שלך אני רוצה להיזהר מצד אחד שלא לעשות לקיום המצווה הזו ‘רומנטיזציית-יתר’, ומן הצד השני, שלא למעט בערך התרומה הייחודית מאד והאמיתית מאד שקיום המצווה הזו מביאה לחיי האישות של בני הזוג ולזוגיות בכללה. שמירת טהרת המשפחה איננה תרופת פלא או שיקוי קסמים, בניית נישואין בריאים היא תוצר של עבודה קשה ומאמץ רב-תחומי.
אבל אני חושבת שאכן נכון לומר שהשמירה על טהרת המשפחה מביאה בוודאות לחיי הנישואין אלמנט של התרגשות, התחדשות, וכבוד שייתכן שבלעדיה היו נעדרים מהקשר. זה לא סוד שהחברה בכללה נאבקת על בסיס קבוע ומתמשך בסוגיות הקשורות במין. לאחוז גבוה של הזוגות הבעיה היא פשוט שעמום. טהרת המשפחה תורמת רבות להקלה של המצב הזה, שנראה אולי תמים, אך הוא ערמומי למדי. היא מביאה לזוגיות דינמיקה של ציפייה וריגוש, ומודעות מינית גבוהה שנקשרת אצלנו לעתים רבות לתקופת החיזור יותר מאשר לחיי נישואין, בכל חודש, במשך שנים. הדבר מעצים אצל בני הזוג את ההערכה ההדדית בזמן שהם משתוקקים לאיחוד שהוא כה קרוב, אך בה בעת איננו בהישג יד. זה מסייע ליצור תיעול לזמן משותף של רגעי התשוקה לאינטימיות ומרגיע את מאבק הכוח בעניין זה, שלפעמים רודף זוגות רבים. בתמצית, גבר ואישה שאוהבים זה את זו, ואין להם הזדמנויות בלתי מוגבלות לאינטימיות, סביר להניח שלא ייקחו את הזמן שיש להם יחד כמובן מאליו, והם ייטו הרבה יותר לניצול של כל הזדמנות אפשרית לאהבה אינטימית ולשיתוף מקסימלי.
ייתכן שהמתנה החשובה ביותר היא דווקא תוצר של תקופת ההפרדה הכפויה. הלכות טהרת המשפחה מחייבות את בני הזוג למצוא דרכים לביטוי אהבה, אכפתיות ודאגה – כל אלה – בלי מגע. במשך שבועיים הם חייבים ללטש את האמנות העדינה מכולן והכמעט אבודה: תקשורת. כשאינטימיות פיזית איננה אופציה, הם מוצאים עצמם מוטלים לתוך חברות עמוקה, שיכולה רק לתדלק את התשוקה שהם אוגרים, בזמן שבו ישובו לחיק האינטימיות הפיזית.
באשר למטרתן של ההלכות הללו, התלמוד אכן קושר הרמוניה זוגית ואושר לקיום ההלכות האלה, וזוהי תופעה שזוכה לאישוש במעבדה של החיים. ועדיין, יכול להיות שזה לא נכון לכל זוג. ולכן, המילים האחרונות שלי בנושא זה הן שלעולם לא נוכל להבין עד הסוף את המטרה, או הסיבה, לציוויים של הקב”ה.
שאלה: האם לעתים עולה על דעתך שאולי טקסים כמו מקווה הם המצאה אנושית נחמדה ולא ציוויים אלוקיים? לקבל את זה שהתורה נכתבה בידי אלוקים זה אתגר רציני לרבות מאיתנו.
סלונים: ברור, שלקבל את ההנחה שהתורה נובעת ממקור אלוקי, היא צעד רציני, וכל אחת מאיתנו נדרשת לבצע את הצעד הזה בכוחות עצמה. העובדה היא, מכל מקום, שהאמונה הזו היא הדבר היחיד והמדויק שמעניק למקווה ולטקסים וחוקים נוספים את הערך האמיתי שלהם ואת הרלוונטיות שלהם. בעוד שאולי יש בנו כאלה שמעריכות מאד את המצוות הללו, ומוצאות בהן שכבות של משמעות, ואפילו רווחים שמגיעים כתוצאה מקיומם, בסופו של דבר, מה שיכול להבטיח התמסרות מוחלטת לשמירת המצוות הוא המחויבות לדבר ה’. מבלי הנחת היסוד הזו בבסיס, קיום המצוות היה לובש אופי ספורדי ולא מחייב, הוא היה משתנה עם שינויי הזמן, הנסיבות ומצב הרוח.
אם ניקח את המקווה כדוגמה: טבילה בבריכת מים כדי להביא לטהרה רוחנית, ולא להיגיינה פיזית, היא בהגדרתה מעשה לא רציונלי ובלתי מוסבר, לא ממש “המצאה אנושית נחמדה”. על כל אישה שמתארת את חוויית הטבילה במקווה במושגים זוהרים של התחדשות ורוחניות, יש אישה אחרת שמתעבת מים או חוששת מהם, שרואה את ההכנה לטבילה תובענית ומכבידה, או שמוצאת את כל העניין לא נוח ומסורבל. ‘תקופת הנדידה’, השבועיים של ההפרדה שהם חלק בלתי נפרד מקיום הלכות טהרת המשפחה, אף אם הם תורמים לזוגיות, הם מנוגדים לאינסטינקט ולתשוקה האנושית. קשה לקרוא לזה “נחמד”, ובטח שזה לא מרגיש נעים להיות מרוחקת פיזית מהאדם שאת אוהבת. ועם כל זה – אם יש מחויבות לדבר ה’, החוקים נשמרים בכל מצב.
ספרי, “התמזגות מוחלטת”, מכיל את האוסף הגדול ביותר, עד היום, של סיפורים אישיים, וסיפורים היסטוריים בנושא המקווה. אני מאמינה שהעדויות הרבות של נשים שהקריבו כל כך הרבה מעצמן בכדי לשמור על הטבילה במקווה – בברית המועצות לשעבר, בגטו, ואפילו בארצות הברית המודרנית של ימינו – חרף קשיים אדירים, הם הסיפורים העוצמתיים ביותר בכרך הזה. הסיפורים האלה, של אמונה בוערת ושל הביטוי המוצק שלה, נגעו בי עמוקות ואני בטוחה שהם ייגעו גם בקוראות באותה צורה.
