אני אישה צעירה. נולדתי באנגליה כבת למשפחה יהודית גדולה. אני עובדת כפרסומאית ויש לי חברים לא יהודיים רבים, רבים לפחות כמו ידידיי היהודים. צעדתי בצעדות מחאה ורקדתי במועדונים – ואני לגמרי בעד הטבילה במקווה. אני מאמינה בהלכות טהרת המשפחה.
למה? למה שאישה צעירה, מודרנית ומתקדמת תהיה כל כך נחושה בקשר לזה? זה פשוט. אני מנסה. אני מנסה להיות חיובית בקשר ליהדות שלי. נולדתי כך.
אני מניחה שאני בת-מזל, שכן כילדה זכיתי תמיד לקבל תשובות על השאלות ששאלתי. אין דבר ביהדות שנראה לי מוזר, מפני שתמיד הסבירו לי את ה’למה’ שמאחורי כל דבר. אז ערכתי קצת קריאה מקדימה ותחקיר, והנה התובנות שלי בקשר למקווה:
המילה ‘מקווה’ משמעה מאגר מים – של מים טבעיים. המקווה שאנחנו מכירות, הוא בריכה שיש בה מים טבעיים, שנבנית ומתוחזקת על פי הדרישות ההלכתיות. המים הטבעיים האלה יכולים להיות מי מעיין נובע, או, בתנאים מסוימים, נהר. אפילו הים עצמו הוא מקווה עצום ממדים שמותר לטבול בו [הערת העורכים: בטבילה בים, חלים כללים מיוחדים].
דבר איננו קסום, מסתורי או דוחה בקשר למקווה. בימינו, המקווה נראה כמו מתחם של בריכות שחייה מקורות. יש בו בדרך כלל כמה בריכות קטנות על מנת להבטיח פרטיות מלאה. לכל אחת מן הבריכות האלה יש מדרגות שמובילות אליה, מעקות, רצפת קרמיקה, מגבות, חדרי הלבשה – כל מה שהיית מצפה למצוא במקום נקי בתכלית, המוקדש להיטהרות.
בכמה מקוואות מודרניים מפוארים יש אפילו סלון לטיפוח שיער. אין שום עדות לאישה שאי פעם טבעה במקווה! בדיחות בצד – המקווה הוא בריכה טבעית, שמורה, מוקדשת לייעוד אחד בלבד – היטהרות טבעית לאחר תהליך נשי טבעי לחלוטין, ווסת.
ישנן שלוש מצוות מיוחדות שנשים מייקרות במיוחד את קיומן:
הדלקת נרות:
הדלקה וברכה על נרות השבת והחג. השמירה על השבת והחגים בבית – ואיתה שימור המשכיות חיי המשפחה הדתיים.
הפרשת חלה:
הפרשת חלה בעת הכנת חלות ולחמים, יחד עם הלכות כשרות אחרות, שגם הן משמרות את המשכיות חיי המשפחה הדתיים.
מקווה:
הטבילה במקווה טהרה, שבעה ימים לאחר סיום המחזור החודשי. הטבילה כשיאה של שמירת הלכות טהרת המשפחה, עוד היבט של המשכיות חיי המשפחה הדתיים.
הטבילה במקווה איננה קשורה להיגיינה פיזית, ולפיכך – נדרשת הכנה של ניקוי מדוקדק לפני הכניסה למקווה. הטבילה הינה אקט בעל משמעות רוחנית טהורה. הפעם הראשונה שבה אישה משתמשת במקווה היא לפני חתונתה.
לאחר מכן, היא טובלת במקווה לאחר כל מחזור חודשי. זמן הנידה הוא הזמן של הדימום בפועל ושבעה ימים נקיים נוספים [הערת העורכים: מצב הנידה נמשך, כל זמן שלא בוצעה טבילה במקווה]. אני חושבת שהחכמים ידעו בדיוק מה הם אומרים כשקבעו כך את הלכות הנידה – הם הבינו איך משפיע המחזור האישי על אישה – פיזית ונפשית.
קיום יחסי אישות במהלך תקופת הנידה הוא אסור. בפועל, פירוש הדבר הוא כשנים עשר ימים [הערת העורכים: לפחות] של הינזרות מקיום יחסים. לכאורה, זה נראה כמעט לא אנושי למנוע מבני הזוג את השמחה וההנאה שבאינטימיות פיזית למשך זמן כה ממושך, במיוחד בימינו שבה שהייה מוחלטת ביחד נראית הדבר הכי טבעי בעולם. היום, כולם לוקחים את הכול ואת כולם כמובנים מאליהם. בחיי נישואין רבים מדי יש יותר מדי ידע זה על זו, וקרבת היתר הזו יכולה להוביל לא רק לזלזול אלא גם לגרוע מזה: שעמום.
חכמינו מכירים באינטימיות פיזית כצורה הגבוהה והחשובה ביותר של אהבה, והם הציעו מערכת של כללים ועצות בנושא, שגם סקסולוגים מומחים כיום מתקשים לשלול אותם כאידיאל.
אם נניח לרגע לאקט הפיזי, כבוד הדדי הוא אחד היסודות החזקים ביותר שעליהם יכולים להיבנות חיי נישואין. כבוד הדדי מגיע מאכפתיות. אדישות, כפי שאמרתי, היא האויב הקטלני ביותר של אכפתיות. האדם נוצר עפר מן האדמה – התחלה ירודה למדי. התורה שלנו, כל מה שחכמינו לימדו אותנו, מעודדים אותנו להתעלות אל מעל לרמת האינסטינקטים שלנו. כאשר מדובר על התנהגות מינית, ההתעלות אל מעל לחייתיות – היא החשובה ביותר.
איפוק מסוים בקשר להתנהגות מינית בהקשר זה איננו, לדעתי, חסימה של הטבע. זוהי הפגנה של התחשבות אנושית, של דאגה. זוהי מלחמה כנגד האדישות שהיכרות יתר או סיפוק יתר מצמיחים.
באמצעות הטהרה, האשרור המחודש וההתחדשות שהם חלק מן הטבילה במקווה, חיי הנישואין שבים לקבל את ההכרה הראויה להם – הברכה הגדולה מכולן.
הכלה הולכת למקווה זמן קצר לפני חתונתה. שם, מציע לה המקווה לא רק טהרה רוחנית, כי אם התחלה החדשה. היא מתחילה חיים חדשים, חיי נישואין. בשנים הבאות לחיי הנישואין שלה, היא זוכה להתחלה חדשה בכל חודש.
האם יהיה זה תמים מצדי לומר שתקופת הנידה, תקופת ההינזרות המינית, עשויה להיות זמן מתגמל – שבו בעל ואישה נוהגים זה בזה כבני אדם, ולא רק כחברים למיטה? אני חושבת שלא.
האם זוהי רק רציונליזציה שלי לומר שאם אותם קנאים, שהתבצרו כנגד הרומאים במצדה במשך זמן כה רב, שמרו על האמונה שלהם ואפילו תחזקו מקוואות טהרה במבצר ההררי שלהם, האם אין לנו כיום חובה מוסרית לנסות גם כן – לשמור על האמונה שלהם ואת האמונה של כל המיליונים שנהרגו על קידוש השם? אני חושבת שלא.
המשכיות של שמירת מצוות ואמונה היא מה שהחזיק את היהדות חיה. אני מאתגרת אתכם לחלוק על זה. שרשרת הקיום שלנו היא הדרך שבה אנחנו מתנהגים, כיהודים. נישואין, נישואין יהודיים, היא החוליה היקרה ביותר בשרשרת הזהב הזו. שמירה על הלכות טהרת המשפחה היא שעיצבה את הקיבוע החזק שלה בשרשרת. אני חושבת שאל לנו, אסור לנו, לשבור אותה.
