שאלה:
בעזרת השם אנחנו מצפים ללידת תינוק בקרוב. אנחנו יודעים שאם מדובר בבן, לא נוכל לספר לאף אחד מה השם עד לברית המילה. אבל למה? ואם זו בת, היא אמורה להיקרא בשם בבית הכנסת לפני שמספרים לאחרים על השם. האם זה נכון? מהי המשמעות של כל זה?
תשובה:
קריאת שם היא דבר גדול. השם העברי של ילד הוא למעשה תיאור של הנשמה שלו, של השליחות שלו ושל האנרגיות הרוחניות שלו. רק כאשר השם ניתן, שוכנת הנשמה בתוך בגוף. ולכן, אנחנו מעניקים את השם בהזדמנות הראשונה, אבל גם במועד הכי מתאים מבחינה רוחנית.
אצל בן, אנחנו מחכים לברית המילה. אנחנו רוצים שהוא יקבל את שמו לאחר שנכנס לברית עם הקדוש ברוך הוא. אבל אצל בת, אין צורך לחכות. מיד בקריאת התורה הראשונה לאחר הלידה, אביה (או מישהו אחר, אם יש צורך בכך) נקרא לתורה, הרב נושא תפילת ‘מי שבירך’ עבור האם והתינוקת, ומכריז על שמה של התינוקת. יש הנוהגים לחכות עם קריאת השם עד לשבת הראשונה שלאחר הלידה, אך אפשר לעשות זאת עוד קודם לכן, ביום שני או חמישי בבוקר, שבהם קוראים בתורה.
הסיבה שאיננו מגלים את השם לפני הקריאה הרשמית, היא מפני שאנחנו רוצים שהשם “ינחת” עליה באווירה של קדושה. לכן אנחנו עושים זאת ליד ספר התורה, בבית הכנסת. לאירוע הזה יש קדושה דומה לזו לשל ברית מילה. נשמתו של אליהו הנביא נוכחת בכל קריאת שם של בת, לברך את הילדה ולאשר את השם. אנחנו משגרים את הנשמה הרעננה הזו לשליחות חייה כשהיא מוקפת בקדושה ובברכה.
מלבד טקס קריאת השם שנעשה בסמיכות ללידה, כדאי להורים לערוך גם קידוש חגיגי בבית הכנסת בשבת בבוקר, זמן מה לאחר לידת הבת, בהודיה להשם על הגעתה אלינו בשלום.
אם נולדה בת ושמה לא הוענק לה בעת קריאת התורה, אף פעם לא מאוחר מדי. אפשר לערוך קריאה רשמית כזו גם לאדם בוגר, וגם עבורה אפשר לערוך קידוש חגיגי בבית הכנסת. זה יכול להביא רק ברכה, ומי מאיתנו לא זקוק לעוד ברכה?
