גנטית, אישה יורשת תכונות מאימה, ועליה להיות גאה בזה. האם היהודייה הראשונה הייתה שרה אמנו, והיא הורישה לנו, בנותיה, שלוש מצוות ייחודיות, כירושה ומתנה נצחית. המצווה הראשונה היא הדלקת נרות שבת. שרה אמנו הייתה מדליקה נרות שבת, בפתילה ושמן, והנרות היו נשארים דלוקים במשך שבוע שלם. ביום שישי הם היו כבים, חוץ משלהבת אחת, שבאמצעותה הייתה שרה מדליקה מחדש את נרות השבת. משמעות הדברים היא שגם בבית שלנו, הנרות שאנו מדליקות לכבוד שבת, מביאים אל בתינו לא רק אור גשמי ומוגבל, אלא גם אור אינסופי עוצמתי שמאיר את העולם כולו, מגרש את החושך הקיים. אנו מביאות אור במיוחד בארץ ישראל, ונזכה להביא את אורה של הגאולה השלמה.
המצווה השנייה היא הפרשת חלה. שרה אמנו הכינה לחם, והעיסה הייתה מבורכת. אנשים רבים אכלו מהלחם, ונותר ממנו בשפע. הוא היה טעים במיוחד והשביע את כל מי שהתכבדו ממנו. המשמעות העמוקה יותר של המצווה הזו היא כל עניין הכשרות, שבדרך כלל האישה היא שדואגת לכך שהבית יהיה כשר.
המצווה השלישית היא בעיקרון בתחום השיפוט של האישה. לשרה אמנו היה ענן שריחף מעל האוהל שלה. לא היה זה ענן גשם, כי אם השכינה של השם, המביאה לא רק הגנה כי אם ברכה. היא שמרה על מצוות טהרת המשפחה. כל אישה יהודייה מסוגלת לקיים את כל שלוש המצוות, ובעשותה כך היא מביאה ברכה אינסופית לביתה, והופכת להיות “עקרת הבית” – במובן של “עיקר הבית”, היסוד של הבית, ומי שקובעת בו את הטון. זוהי אחריות כבירה שנתן השם לאישה היהודייה, ובה בעת גם מחמאה אדירה על שבידיה מופקדת רווחתם של בעלה, ילדיה ונכדיה וכל צאצאיה, בגוף ובנפש. זוהי הסיבה שהמצווה הזו מכונה “טהרת המשפחה”, ולא “טהרת האישה” – שכן פעולתה והשפעתה של המצווה הזו היא על המשפחה כולה ולא רק על האישה.
פעמים רבות שואלים “אבל איפה זה כתוב בתורה?” למעשה, כבר בפסוקים הראשונים של התורה נאמר שכל העולם כולו היה במקורו שרוי ב”מקווה מים”, מאגר מים חיים טבעי, שממנו גם בקע העולם. למעשה הייתה זו לידתו של העולם, מתוך מי השפיר שעטפו אותו. וזה, מה שקורה בדיוק כשאישה טובלת במקווה (או בים או בנהר אם מקווה אינו זמין), יש כאן חזרה סמלית אל תוך הרחם, המקום שבו היא הייתה עטופה בשק מי השפיר בתוך אימה, ולידה מחדש כאשר היא עולה מן “המים החיים”. פיזית ורוחנית, האישה מתחדשת בכל חודש. היא מהווה המשך לשרשרת הזהב של כל הדורות, עד לארבע האימהות – שכולן שמרו על המצווה היקרה הזו.
יום הכיפורים הוא היום הקדוש בשנה, ומעטים הם היהודים שאינם שומרים אותו. מכל מקום, הלכות טהרת המשפחה הן חמורות עוד יותר מהלכות יום הכיפורים. לדוגמה, אם מישהו איננו חש בטוב, הרב יורה לו איך וכמה הוא יכול לשתות ואפילו לאכול ביום הכיפורים, אם חייו מצויים בסכנה, חלילה. לעומת זאת, בני זוג אינם יכולים לחדש את קיום היחסים האינטימיים מבלי שהאישה ספרה שבעה נקיים וטבלה במקווה. כאן אין מקום להיתרים מיוחדים, וההלכות אינן משתנות.
ואם כבר בענייני יום הכיפורים, איזו קריאת התורה אנו קוראים בתפילת המנחה של היום הקדוש הזה? אנו קוראים בפרשת אחרי מות, בנוגע ליחסים אינטימיים אסורים. דברים נוראיים מופיעים כאן – האיסור על קיום יחסים עם הורים, אחים, בעלי חיים (!!!). ובתוך רשימת החוקים האלה, נכתב בבירור ובמפורש האיסור לקיים יחסים, ולא רק הימנעות מיחסים כי אם גם ממגע, עם אישה במצב נידה, כלומר אישה שטרם טבלה במקווה. זוהי מחשבה מבהילה למדי, שכאשר השם אוסר עלינו גילוי עריות לסוגיו השונים, הוא מורה לנו לקחת עוד צעד אחד כאשר מדובר באישה נידה, שנוסף על ההימנעות מקיום יחסים אינטימיים, גם מגע נאסר!
מצוות רבות מבוצעות בצורה כמעט אוטומטית. ברית מילה נעשית בגיל 8 ימים לא 2,3 או 6. זה מפני שהשם הכתיב לנו כיצד ומתי לעשות זאת. נראה שהעולם כולו מסתדר עם אכילת חזיר או בשר בחלב יחד, אז למה עלינו להימנע מהם? מפני שמצוות מסוימות נקראות חוקים, כלומר מצוות שאין סיבה רציונלית ומובנת מאחוריהן, ואנו צריכות לסמוך על הקב”ה לגביהן. זאת, שלא כמו האיסור לרצוח או לגנוב או המצווה לכבד הורים שאותם אנו יכולות להבין בהיגיון בריא ופשוט. טהרת המשפחה היא מצווה בקטגוריית החוקים, ועלינו להסתמך על חכמתו האינסופית של הקב”ה לגביה. הוא יודע מה הוא עושה, וממש כמו שאנו בוטחות במומחה או ברופא מפורסם, יש לנו את הביטחון והאמונה בהשם, שכן הוא המומחה הגדול מכולם, הוא ברא אותנו והוא יודע מה אנחנו צריכות ומה טוב לנו. אנחנו סומכות עליו שיעניק לנו את הנשימה הבאה, ולוקחות זאת כמובן מאליו שאכן כך יהיה.
גם בלי אמונה עיוורת, היתרונות שבשמירה על טהרת המשפחה ניכרים לעין. בריאות היא דוגמה טובה לכך. מוכח, כעובדה רפואית, כי בקרב נשים ששומרות על מצווה זו יש שכיחות נמוכה ביותר של בעיות ומחלות גינקולוגיות. באנגליה ערכה קבוצת רופאים לא יהודים מחקר לבדוק באיזו קבוצה אתנית של נשים יש את השכיחות הנמוכה ביותר לסרטן הרחם וצוואר הרחם. להפתעתם, הם גילו כי לנשים יהודיות דתיות יש את האחוז הנמוך ביותר לא רק של סוגי הסרטן האלה, כי אם גם שכיחות נמוכה יותר של דלקות וזיהומים. בתחילה, ייחסו הרופאים את התופעה לכך שהגברים היהודים נימולים, ולכן הנשים שלהן מוגנות מחיידקים שונים. תיאוריה זו הופרכה, שכן גם גברים מוסלמים נימולים (בגיל 13) ועדיין, היה מצב הנשים שלהן דומה לזה של נשים לא יהודיות אחרות.
גינקולוגית לא יהודייה אמרה לי פעם שהתיאוריה שלה היא שנשים יהודיות מוגנות ממחלות גינקולוגיות רבות בשל הבדיקות הפנימיות הרבות שהן עושות בכל חודש כחלק משמירת המצווה, מה שמאפשר לאתר בעיות בשלב מוקדם מאד. אני עצמי הייתי עדה לסיפוריהן של כמה נשים שאמרו לי שהן היו עולות על בעיה לפני שהרופא עשה זאת, פשוט מפני שהן היו צריכות לבדוק את עצמן.
עוד יתרון שנובע משמירת טהרת המשפחה, היא העובדה שזוג ששומר על ההלכות האלה, נהנה מנישואין שנשמרים רעננים ומתחדשים כל העת. ההינזרות גורמת להעמיק את התשוקה. כאשר יחסים אינטימיים נעצרים למשך כ-12 ימים בחודש, אי אפשר להתייחס אל בן/בת הזוג כמובנים מאליהם. השם הוא אכן פסיכולוג חכם, הוא יודע שאנשים נמשכים אל “הפרי האסור” – וברחמיו הוא נותן לנו אותו, בצורת בן הזוג שלנו, האסור לנו במהלך הנישואין שלנו כ-12 ימים בכל חודש.
כאשר וויכוח או אי הסכמה מתרחשים, ומגע פיזי לא בא בחשבון, אין לבני הזוג ברירה אלא לפנות לדו-שיח. וכך, בטבעיות, הזוגיות הופכת להיות חברית, ויש בה כבוד הדדי. מיומנויות תקשורת נרכשות, כאשר אין אופציה פיזית אחרת. תקופת ה”נדידה” מאפשרת את המרחב שכה נדרש לכל אחד מבני הזוג. עם השנים, מתרגלים בני הזוג לפתור מחלוקות בכבוד הדדי, ולא להתייחס זה לזו רק כ”אובייקט מיני”. כאשר מגיע הזמן שאפשר לחדש את היחסים האינטימיים, הדבר נעשה בהערכה ואהבה גדולות יותר, כמו גם בתחושת רעננות והתחדשות. זהו נוגדן לשעמום מבן הזוג. ואכן, מטפלים רבים מציעים תקופות הינזרות זמניות כפתרון לבעיות שונות בחיים האינטימיים של בני זוג.
אנו עושות הכול למען הילדים שלנו – הזמן שלנו, הכסף שלנו, אנו מרעיפות עליהם את כל שיש לנו. איזו מתנה מופלאה אנו מעניקות להם כשאנו שומרות על טהרת המשפחה! והחדשות הטובות הן, שהמצווה הזו פועלת רטרואקטיבית! זאת אומרת, שכאשר אישה מחליטה לשמור על טהרת המשפחה, הילדים שלה נחשבים כאילו נולדו בטהרה. פעם אחת הרציתי בניו ג’רזי, ואחת המצוות שדיברתי עליהן הייתה הטבילה במקווה. לאחר ההרצאה, ניגשה אליי אישה אלגנטית בגיל העמידה. היא הייתה ממש כעוסה! “למה אף אחד לא אמר לי את זה עד היום?” היא התרתחה. “סיפרו לי על כשרות, אז הכשרתי את הבית שלי! סיפרו לי על שבת, ואנחנו שומרים אותה. אבל אף אחד לא סיפר לי על המקווה, ואני כבר ילדתי את ילדיי! הייתי שומרת על זה אם רק היו אומרים לי! האם זה מאוחר מדי?!” הרגעתי אותה ואמרתי לה שלא, אף פעם לא מאוחר מדי. השמירה על טהרת המשפחה היא רטרואקטיבית, אם מישהי לא ידעה על כך, והתחילה לשמור, זה נחשב לה כאילו תמיד שמרה. אפילו אישה לאחר גיל המעבר, או אישה שעברה כריתת רחם יכולה וכדאי לה לספור 12 ימים וללכת למקווה, זוהי זכות גדולה לעשות זאת.
טעות נפוצה היא האמירה שמי המקווה מטונפים. האמת היא שהם נקיים הרבה יותר מבריכת שחייה! המקווה איננו כשר אם הוא לא נקי לחלוטין. המים מוחלפים בכל ערב. הנשים ששומרות על טהרת המשפחה צנועות, ואינן מורשות ללכת אם הן סובלות מזיהום או דלקת. המים מחוטאים בקפידה. לפני שאישה יכולה לטבול במקווה, עליה לרחוץ היטב באמבטיה ולנקות עצמה בצורה יסודית, עד שתהיה נקייה לחלוטין. לנשים רגישות במיוחד אני ממליצה להגיע למקווה ראשונות, ולהיות הראשונות שייכנסו אל בריכת הטבילה. הבעל שם טוב, הצדיק ומחולל המופתים, הבטיח שאף אישה לא תחלה בעקבות טבילה במקווה, ולהפך, הטבילה תגן ותשמור עליה בכל דרך אפשרית.
כמות המים המינימלית הנדרשת במקווה צריכה להיות של לפחות 40 סאה – סאה היא מידת נפח קדומה שמקבילה כיום לכ-8.5 ליטר – המספר 40 הוא מספר סמלי מאד בעם ישראל. 40 יום שהה משה רבנו על הר סיני כדי לקבל את לוחות הברית; עם ישראל נדד במדבר במשך 40 שנה; הזמן שבו עובר נחשב בר קיימא הוא לאחר 40 יום מההפריה, ומשך ההיריון הוא 40 שבועות. המבול נמשך ארבעים יום וארבעים לילה שבהם ירד גשם בלי הפסקה, לטהר את העולם כולו, שנזקק למעין טבילה במקווה.
חשיבותו של המקווה מתעצמת כאשר אנו רואות שעל פסגת המצדה, ישנם מקוואות טהרה. על אף שמים היו נדירים, הבינו היהודים עד כמה המקווה חיוני לעצם קיומנו.
רבים סבורים בטעות כי בימינו אנו פטורים מטבילה במקווה, מאחר שמותקנת בבתינו צנרת ומים לרחצה נגישים לכול. הם סבורים כי הם יכולים להשתמש באמבטיות הביתיות שלהם למטרה זו, מאחר שהם בטוחים כי בעבר הלכו נשים למקווה כדי להתנקות פיזית, מאחר שלא היו מים זורמים בבתים. אך שמה של המצווה מעיד אחרת. המצווה נקראת “טהרת” המשפחה, וטהרה איננה קשורה לניקיון פיזי. העובדה היא שלפני הטבילה במקווה גוף האישה חייב להיות נקי לחלוטין, שאם לא כן, הטבילה אינה כשרה. יש לנו גוף וגם נפש. אף על פי שאיננו יכולות לראות או לגעת בנשמה שלנו, אנו מצווות לטהר אותה במים החיים של המקווה בזמנים הרלוונטיים. מי המקווה אינם מי ברז סתמיים, אלא מים חיים, מי גשם. ולכן הטהרה היא לנשמה. המצווה איננה דבר מיושן שאינו רלוונטי בימינו, אלא להפך, כולנו זקוקות לחיזוק של הנשמה, שכן נשמה בריאה מסייעת לגוף בריא.
עמוס הנביא חזה: “הנה ימים באים… לא רעב למים ולא צמא ללחם כי אם לשמוע את דבר ה'”. ברור מאד שהנבואה הזו הולכת ומתגשמת בכל רחבי העולם, ובמיוחד למצוות המיוחדות האלה. הנשמות הקדושות שלנו, שהם חלק מהקב”ה בעצמו, צמאות, לפעמים מיובשות ממש, ואת הצמא שלהם הן יכולות להרוות במים החיים של המקווה.
