לפני שנוכל להתחיל לדון בתובנות של עולם המחשבה היהודית הנוגעות לעולם הפרטי מאד של האינטימיות, עלינו לשחרר את עצמנו מכמה רעיונות לא יהודיים בנושא זה.
לעולם המערבי, התרבות שאנו חיים בה, יש קושי ניכר עם המושג של אינטימיות מינית. אינדיקציה אחת לדבר היא האובססיה של התרבות לנושא. על גבי שלטי חוצות, פרסומות בעיתונים, בספרים רבי-מכר, ובכמעט כל ביטוי תרבותי אפשרי – מאמנות גבוהה ועד לשפה בוטה – רמיזות מיניות שולטות בנוף.
זה מזכיר לי את אותה עקיצה לגלגנית של אמו של המלט, גרטרוד: “הגברת מתלהמת קצת יותר מדי”. במקום לנקוט גישה משוחררת וקלילה בקשר למערכות היחסים שלנו, האזכור הבלתי פוסק של הנושא מסגיר אי-נוחות מובהקת לגביו.
ייתכן שחלק מחוסר הנוחות הזה מגיע מן השורשים הנוצריים של התרבות המערבית. הנצרות המוקדמת ראתה ביחסי אישות את החטא הקדמון. באופן אירוני, אף על פי שהעולם המערבי פעל בנחישות במהלך מאה השנים האחרונות לשחרר את עצמו מכל התוויה מוסרית דתית ומכל מגבלה מינית, עדיין נותרה בו מזכרת מנקודת המבט הנוצרית המוקדמת – הרעיון שמיניות היא במובן מסוים דבר מלוכלך.
אצל הקתולים, קדושה ומיניות אינם יכולים לחיות יחד, עד עצם היום הזה. לאנשים הקדושים, הצדיקים – האפיפיור, הכמרים והנזירות – אסורה כל פעילות מינית. אף שהיא מותרת למי שאינם חלק מהממסד הדתי על מנת לשמר את המין האנושי, האינטימיות נתפסת לכל היותר ככניעה לתאוות הבשר, כניעה שאין בה קדושה כלל.
אך כמו אמצעים אחרים, מכל מקום, השימוש באינטימיות תלוי לחלוטין בביטוי שנותנים לה הפרטים המעורבים בה. האיחוד המיני כמוהו כיריעת קנבס בידי האומנים – הבעל והאישה – והמסר הרוחני שהם מפיקים יכול להיות חסר משמעות, או לחלופין – יצירת אמנות.
מקורות יהודיים קלאסיים מתארים מיניות כנהר רב עוצמה. כשהוא בשליטה ומנותב כהלכה, הוא יכול להשקות ולייצר אנרגיה אדירה לקהילות רבות. ואם לא – הוא עלול להביא לשיטפון והרס.
בשימוש הגבוה ביותר שלו – בתוך חיי נישואין יהודיים המנוהלים על פי כללי ההלכה היהודית – האיחוד המיני מביא קדושה לעולם, הוא מביא לחיבור עמוק בין בני הזוג – רוחנית, פיזית ורגשית.
קרבה בין בעל לאשתו איננה רק דבר נחמד, אלא, יצירה של מציאות רוחנית עמוקה על גבי מישור פיזי. על פי המחשבה היהודית, היו הבעל והאישה נשמה אחת לפני שנולדו, נשמה שנחצתה לשניים עם לידת המבוגר שבהם. כאשר הם מתאחדים מחדש בנישואין, החיבור ביניהם הוא ייחודי, מפני שהוא מסמל את היצירה מחדש של ההוויה שלהם כישות אחת, נפש אחת.
כשהתורה מתארת נישואין, היא כותבת כך: “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (בראשית ב, כד).
עם זאת, האחדות הזו, שהיא מטרת הנישואין על פי תורה, איננה קלה להשגה. כשהם מגיעים לגיל נישואין, שני חצאי הנשמה הללו שייכים לשני יחידים מובחנים זה מזה שגדלו עם היסטוריות נפרדות, חוויות נפרדות, תחביבים שונים וסלידה מדברים שונים. למרבה המזל, הנישואין עצמם מספקים כלים בשפע להתגבר על ההבדלים שבין בני הזוג, וליצור אחדות במישור הפיזי, אותה אחדות הקיימת במישור הרוחני.
הכלי העוצמתי מבין כלים המביאים לידי אחדות בנישואין, הוא ככל הנראה האינטימיות המינית. כל התחושות הנפלאות שיש לבני הזוג בזוגיות שלהם, מגיעות לשיאן באינטימיות המינית שבין בעל לאישה.
אם אלוקים העניק לאינטימיות כוח כה יוצא דופן, הגיוני שהוא ייתן לנו כללי אצבע – אמצעים – שבעזרתם נוכל להפיק את המרב מהכלי הזה. ואכן, זה בדיוק מה שהוא עשה. לאמצעי הזה אנחנו קוראים: טהרת המשפחה.
הלכות טהרת המשפחה היו פעם ידועות לכול, והיו נוהגות באופן אוניברסלי ממש כמו הדלקת נרות שבת. אף משפחה יהודית לא חלמה לחיות מבלי לשמור עליהן.
לצער הלב, התרחקנו למדי מאותם זמנים, כך שלא רק שמוסד טהרת המשפחה נשכח ממשפחות יהודיות רבות, אלא גם הנישואין עצמם איבדו הרבה ממעמדם. הכרה בסגנונות חיים חלופיים התקדמה כל כך, עד שכיום נישואין לבן/בת זוג יהודים, שהיו פעם המטרה המוצהרת של כל יהודי, הפכו לאחד מבין מגוון סגנונות חיים אפשריים.
בימים עברו, מכל מקום, הערכים היו שונים. חיי הנישואין היו חזקים יותר. מוסד הנישואין היהודי היה מושא לקנאת העולם. באותם ימים, יהודים לא רק ידעו על הטבילה במקווה והלכות טהרת המשפחה, אלא גם סיכנו את חייהם כדי לשמור עליהן.
“מקווה” משמעו התכנסות. במובן הפיזי הכוונה היא לבריכה שמכונסים בה מים טבעיים, ללא מגע יד אדם, כמו מי גשם, או מים מנהרות וממעיינות.
תרבותית, המקווה הוא בעל חשיבות עליונה עד כדי כך שחכמי התלמוד פסקו כי קהילה שיש באפשרותה להקים אחד מהשניים – מקווה או בית כנסת, בניית מקווה היא בעדיפות ראשונה וקודמת לבניית בית כנסת.
מעשית, במקווה משתמשים הן גברים והן נשים, והם טובלים בו לפני מעשים מקודשים מסוימים. אף שהוא נראה כמו אמבטיה או בריכה קטנה, הוא לא. כאשר אדם מצווה לטבול במקווה, עליו להיות נקי לחלוטין ורחוץ לפני שייכנס אל המקווה. מקווה הוא כלי רוחני, ואין לו כל קשר להיגיינה.
המקום שבו טבילה במקווה מוזכרת בתורה בצורה מובלטת ביותר, הוא בהקשר לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. הכהן הגדול היה טובל חמש פעמים במקווה במהלך עבודת יום כיפור בבית המקדש שעמד בירושלים. כיום, השימוש החשוב ביותר במקווה הוא של נשים, הטובלות בו כצעד אחד במעגל האיחוד וההיפרדות שבין בעל לאשתו, הידוע כ”טהרת המשפחה”.
אין תיאור תמציתי של הלכות טהרת המשפחה, כמו זה שלהלן, שיכול להיות מספק על מנת לוודא את קיומן כהלכה, שכן הפרטים רבים הם. כמו כן, אין אף הסבר תמציתי על הרווח הגדול שבשמירת הלכות טהרת המשפחה, כמו זה שלהלן, שיכול להסביר את היופי שלה כראוי. רק יישום של טהרת המשפחה, יכול באמת לגלות את האופי המדהים שלה.
זוגות יהודיים שלא היו מודעים בתחילה להלכות טהרת המשפחה, למדו עליהן והחלו לשלב אותן באורח חיים שלהם, סיפרו לי שאם היו להם פעם ספקות אם התורה ניתנה מאת ה’, הרי שהטבילה במקווה והלכות טהרת המשפחה – מחקו אותם לגמרי. הרעיון, או כפי שהם מתארים זאת, הגאונות שבהתנהלות הזו, היא מדהימה כל כך שאין מוח אנושי שהיה יכול להמציא זאת.
ועם זאת, בעיניים מודרניות, הנוהג הזה עשוי להיראות מוזר בתחילה, מפני שהוא שונה כל כך. מפני שהמצווה הזו, שהיא יסוד בחיים יהודיים מסורתיים היא עכשיו זרה לנו כל כך, אנו נוטים לשגות בהבנתה, כשאנו מנסים להחיל את ההבנה הלקויה ולעתים רדודה של המאה העשרים ואחת, על העומק היוצא דופן של המצווה הזו.
לפי הלכות טהרת המשפחה, זוג יהודי נשוי נפרד פיזית כשהאישה מקבלת את המחזור החודשי שלה, והמגע הפיזי ביניהם איננו מתחדש עד לאחר שבעה ימים שלמים מהפסקת דימום הווסת. בערב שלפני הלילה שבו בני הזוג עתידים לחדש את קיום היחסים הפיזיים שלהם, האישה טובלת במי המקווה, שם היא נושאת תפילה לקב”ה שיקדש את מערכת היחסים האינטימית שלהם.
בעיקרו של דבר, האיחוד המיני הוא הצהרה של חיים, כאשר בני הזוג מתאחדים במאמץ המקודש להוריד נשמה חדשה ממקורה השמימי אל תוך העולם הזה. לעומת זאת, הזמן שבו בני הזוג אינם מורשים לקיים מגע פיזי קשור בתקופה שבה האישה חווה אובדן של פוטנציאל החיים, כאשר הביצית הלא מופרית מגורשת מן הגוף, ואיתה מעטפת הרחם שהלכה ונבנתה כדי להכיל חיים חדשים.
כאשר הבעל והאישה ממתינים שהזמן הזה יחלוף, והאישה טובלת במקווה לפני שהיא שבה אל בעלה באינטימיות פיזית, האיחוד שלהם מסמל אישור מחדש של כוחות החיים שמעל המוות, ניצחון החיים על המוות. להפסקת היחסים בין הבעל לאישה אין כל קשר לתחושת דחייה מהמחזור החודשי של האישה, כפי שפעמים רבות מניחים בטעות. לרעיון הזה אין כל מקור ביהדות.
מעניין לדעת, שאף שמסתורין המקווה קשור למשחק העדין הזה שבין חיים למוות, ברור שהתפקיד שהמקווה ממלא בחיינו הוא עמוק יותר מהבנתנו את החיים ואת המוות, שכן ההלכה היהודית קוראת לשימוש במקווה גם בקרב זוגות שהולדה אינה אפשרית עבורם. אכן, ההלכה היהודית קוראת גם לקיום מערכת יחסים מינית פעילה, בריאה ומלאה אצל זוגות נשואים בכל גיל, ומחשיבה זאת כערך עצמאי, אם כי ערך רוחני, שאינו תלוי באפשרות היצירה של חיי אדם.
אם ברצוננו להבין לעומק את מהות הטבילה במקווה, עלינו לחזור אל המקורות שלה בתורה. בספר ויקרא, בפרק טז, אנו קוראים על עבודת יום הכיפורים בבית המקדש.
בשיאה של עבודת היום, היה הכהן הגדול נכנס אל החדר הפנימי ביותר שבמקדש – ולמעשה החלל המקודש ביותר בתבל – קודש הקודשים, שם היה מבקש מחילה על עוונות בני ישראל במשך השנה שעברה. איש מלבד הכהן הגדול לא היה מורשה להיכנס אל קודש הקודשים, וגם הוא עצמו, כנציג הקדוש ביותר של העם הקדוש, הורשה להיכנס לשם פעם אחת בשנה בלבד, לזמן קצר ביותר, ביום הכיפורים – היום הקדוש בשנה.
כיום, קשה לנו להבין את המשמעות האדירה של הרגע הזה. במשך שבעה ימים שלמים קודם לכן, היה הכהן גדול מתכונן לכניסה הזו. בלילה שלפני הכניסה לקודש הקודשים, צוות של תלמידי חכמים דאגו שיישאר ער כל הלילה, בוחנים אותו ודוחפים אותו אל פסגות הפוטנציאל הרוחני והמוסרי שלו. לא רק עתיד האומה, כי אם גם של העולם כולו, מונח על הפעולות שיעשה בקודש הקודשים, פעולות שנעשו בפרטיות מוחלטת, כשרק הקב”ה והוא עדים להן.
לאחר שבעה ימים של זיכוך עצמי, ולאחר ליל השימורים הארוך, נותרה לכהן הגדול הכנה אחת אחרונה לפני הרגע מלא ההוד שבו ייכנס אל קודש הקודשים ויבקש מחילה בעבורו, בעבור העם, ובעבור העולם כולו: היה עליו לטבול במקווה.
חידוש האקט האינטימי שבין אישה יהודייה לבעלה הוא רגע מלא הוד וקדוש באותה מידה. לאחר שבעה ימים של הכנה לרגע הזה, האישה טובלת במקווה על מנת לרומם את היחסים שלהם ולרומם את העולם כולו.
איך? כיצד יכולה טבילה במשהו פשוט כמו מים לייצר אפקט כה עמוק?
מבין כל היסודות הפיזיים, המים הם הרוחניים ביותר. הפתיחה של ספר בראשית (א–ב,כב) מתארת את בריאתם של דברים מרשימים רבים, כולל כדור הארץ והאנושות. עם זאת, אף שישנה התייחסות למים (“ורוח אלוקים מרחפת על פני המים”, בראשית א, ב), אין כל אזכור של בריאתם. חכמינו למדים מכך שהמים קדמו לבריאה המוכרת לנו, וקדמו אף לארץ עצמה.
המקווה, שיש בו מים שכונסו ללא מגע יד אדם, בין אם כגשם שירד היישר אל מבנה המקווה, או כמעיין, הם הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לפיסת שמים – כאן בארץ. הם מעניקים לנו את האפשרות להתאחד מחדש עם המקור הרוחני שלנו.
רגע לפני שהאישה טובלת במים האלוקיים הללו, היא נושאת תפילה, מזמינה את הקב”ה לקדש את הנישואין שלה – מערכת היחסים החשובה ביותר.
מה שהיא אומרת בתפילה הזו, למעשה, הוא: ריבונו של עולם, זוהי מערכת היחסים המקודשת ביותר בחיי. האיחוד הפיזי שלנו, הוא אחד הביטויים הגדולים ביותר של אותה מערכת יחסים מקודשת, ואינני רוצה שדבר כה מקודש יהיה חסר את נוכחותך. אני רוצה שתצטרף אליי במעשה הזה. אני רוצה שתהיה שם. אז היא טובלת במים, ובמובן מסוים, נותנת יד לבורא העולם.
גיסי, רבי שלמה טברסקי זצ”ל, שהיה תלמיד חכם מבריק, אמר שראוי במיוחד שהטבילה במקווה היא בידיה ובאחריותה של האישה, ולא של הגבר, מפני שהמקווה מקדש את המשפחה, וחכמתה של האישה, יותר מאשר כל בן משפחה אחר, היא שבונה את הבית היהודי.
במובן מסוים, האישה היא שיוצרת את המשפחה. במשך תשעה חודשים לפני לידתם, היא מעניקה סביבה פנימית מושלמת לילדיה, לאחר מכן, במשך כשני עשורים היא מעצבת את עולמם הרגשי, מנטלי, ופיזי. אם אין לה ילדים, היא עדיין זו, שברוב המשפחות, יש לה את ההשפעה הגדולה ביותר על האווירה של הבית ושל אלה המתגוררים בו.
כאשר אישה הולכת אל המקווה, לפני שהיא חוזרת הביתה כדי לתרגל שוב את האינטליגנציה היצירתית שלה, היא – הבורא האנושי – מבקשת את ברכותיו של בורא העולם. היא מבקשת מהקב”ה לבוא איתה הביתה, להצטרף אליה בפעולות המקודשות שלה, ומעל כל אלה – להצטרף אליה לנישואין שלה.
כמו בכל המצוות האחרות, אנו הולכות אל המקווה כי אנו יודעות שזהו רצון השם, אותו אלוקים שלא רק ברא אותנו, אלא הוא זה שגם יודע טוב יותר משאי-מי ידע אי פעם, כולל אנחנו. אנחנו לא זקוקות לשום סיבה אחרת. אנחנו יודעות גם שעם כל האינטליגנציה שלנו, לעולם לא נדע מהי הסיבה המהותית מאחורי המצווה הזו או כל מצווה אחרת, מפני שכבני תמותה, יכולת ההבנה שלנו מוגבלת. ועדיין, יש הרבה דברים שאנחנו יכולים להבין בקשר לכל מצווה, וחכמינו אף מעודדים אותנו לחקור ולהבין אותן עד כמה שמסוגל בן אנוש להבין.
כל המצוות הן חסד ה’, והטבילה במקווה איננה יוצאת מן הכלל. התלמוד, המרחיב ומבאר את דיני התורה, מסביר כלל פשוט בטבע האנושי בקשר למיניות: מה שזמין לנו כל הזמן מאבד את הזוהר המיוחד שלו בעינינו בסופו של דבר. השגרה תופסת את מקומה של ההתרגשות, ואנו מפתחים שעמום ומיאוס.
שעמום בחיי הנישואין איננו עניין פעוט. זהו דבר הרסני ביותר, ובימינו זוהי העילה השכיחה ביותר לגירושין.
זהו היתרון הראשון, והמובהק ביותר, של טהרת המשפחה. למשך כשבועיים בכל חודש הבעל והאישה נמצאים ‘מחוץ לתחום’ הפיזי של בן/בת הזוג. בשל ה”חופשה” החודשית הזו, אומר לנו התלמוד, כי הבעל והאישה הופכים להיות כמו חתן וכלה זה לזו בכל חודש מחדש. הזוגיות נהנית מרעננות תמידית. אם אתם מסופקים בקשר לזה, מוטב שתשאלו כל זוג ששומר על טהרת המשפחה, והם יאשרו זאת, אף כי אולי יהיו נבוכים להודות בכך.
שנית, טהרת המשפחה מלמדת אותנו את ערכה של שליטה עצמית. בעולם שבו חוסר נאמנות נפוץ כל כך כפי שהוא היום – ישנן הערכות כי אחד מכל שני גברים נשואים אינו נאמן לאשתו – אנשים זקוקים ללמוד את אמנות השליטה העצמית. לצער הלב… לא מלמדים את זה בבתי הספר.
בתוך מערכת הנישואין היהודית, אם בעל ואישה אינם נגישים פיזית זה לזו בפרקי זמן קבועים, פירושו של דבר שעליהם ללמוד לשלוט בעצמם בתוך מערכת היחסים הזוגית. ואז, כאשר מגיע לפתע פיתוי מחוץ למערכת הזוגית והם נקראים לתרגל שליטה עצמית, הם יודעים איך לעשות זאת. זה לא שביקשו מהם לרוץ מרתון כשהם מעולם לא ניסו לרוץ מאה מטר.
שלישית, טהרת המשפחה מעניקה לנו נכס שלא יסולא בפז – מרחבים אישיים בתוך היחד שלנו. היא מאפשרת לנו את ההזדמנות להיות מי שאנחנו בדרך שלא הייתה אפשרית אלמלא אותה תקופת הפוגה.
אחת הסיבות העיקריות לכך שהנשמות של כל אחד ואחת מאיתנו ירדו לעולם הזה, היא בכדי לממש משהו בעצמנו שהוא ייחודי לנו ואינו דומה לאחר. ואולם, בחיי נישואין, קל מאד לשני אנשים “ללכת לאיבוד” זה בזו, מבלי לדעת איפה מסתיים האחד ומתחיל האחר. זה איננו האידיאל היהודי. האחדות שבנישואין יהודיים איננה אחדות של זהות מלאה, או אחדות של שני אנשים שלעולם אינם מתנגדים זה לזה או מאתגרים זה את זה. מדובר כאן באינטראקציה דינמית בין שני פרטים, השומרים על זהותם הייחודית, אף שהם מאוחדים סביב מטרה אחת, בלב אחד ובנשמה אחת.
שני אנשים המחזקים את האינדיבידואליות שלהם במהלך תקופת ההפוגה, חוברים בחזרה זה לזו ומעשירים זה את זו, מפני שהם חיזקו את החלק בעצמם שהוא שלהם ורק שלהם.
ולסיום, טהרת המשפחה מלמדת אותנו שאנחנו לא אובייקטים. מפני שאני לא שייכת לך ואתה לא שייך לי באופן שבו אנחנו נמצאים בתקופת היחד, אני חייבת להתייחס אליך כאל אדם שלם, ולא כאובייקט לסיפוק ההנאה שלי. זהו ערך חשוב מאד בחברה שלנו, שחרף כל הנהירה שלה אחר פמיניזם, עדיין ממשיכה להתייחס לנשים כאל אובייקטים, בפרסומות, במקום העבודה, ולעתים קרובות מדי – גם בבית פנימה.
בנוסף, אנחנו גם לומדים איך לתקשר טוב יותר זה עם זו בזכות טהרת המשפחה. אפשר לחפות על הרבה בעיות באמצעות חיבוק ונשיקה. במשך השבועיים נטולי המגע הפיזי, בני הזוג חייבים ללמוד איך לדבר על הכול, כולל דברים קשים ומורכבים. אנחנו לומדים להכיר את המחשבות הפנימיות של בן הזוג שלנו בדרכים שאחרת לא היינו נחשפים אליהם. אינטימיות – אינטימיות אמיתית – היא התוצאה.
כפי שנכתב לעיל, הרווחים הללו הם רק קצה הקרחון של האפקט הרוחני שיש לשמירת טהרת המשפחה והטבילה במקווה על החיים שלנו ועל העולם. ישנם עומקים הקשורים למצווה זו שאנו, כבני אנוש, לעולם לא נבין. דבר אחד ברור לגמרי:
מבלי שתשרת מעלה נעלה יותר, האינטימיות הפיזית שלנו היא רק – פיזית. באמצעות טהרת המשפחה, ונוכחותו של הקב”ה, היחסים האינטימיים הופכים ממה שהוא פיזי לחלוטין, אקט שגם מינים שאינם אנושיים עסוקים בו, לאקט של קדושה ולביטוי הגבוה ביותר של חיבור של שני אנשים.
