אחד המושגים שקשה להבין בתורה, הוא מושג הטומאה והטהרה. טומאה וטהרה – ובמיוחד דיני הנידה וטהרת המשפחה הנובעים מהן – מעוררים לעתים קרובות תגובה שלילית. מדוע, נשאלת השאלה, צריכה האישה לסבול מן הסטיגמה של “טמאה”? מדוע שתרגיש נחותה בקשר לתהליך טבעי המתרחש בגופה?
בשורה התחתונה, יש לומר, ההתנגדויות הללו עולות כתוצאה מאי-הבנה יסודית. טומאה וטהרה, הן עניין רוחני ולא מושג פיזי.
הלכות הטומאה, הנידה והטבילה במקווה שייכות לאחת הקטגוריות של מצוות התורה, קטגוריה הידועה בשם “חוקים” – חוקים אלוקיים שאין להם הסבר ונימוק. הם אינם מובנים בהיגיון פשוט, כמו הציווי שלא להרוג או שלא לגנוב, או כמו המצוות שיש להן משמעות סמלית והנצחה של אירועים היסטוריים בעברנו, כמו חגי פסח וסוכות. הלכות הטומאה והטהרה הן סופרה-רציונליות, מעל ההיגיון והנימוק. דווקא בשל היותן ברמה רוחנית גבוהה כל כך, כזו שמעבר ליכולת האינטלקט האנושי להבין, הן משפיעות וקשורות לחלק נעלה מאד של הנפש, חלק שגם הוא נשגב מהיגיון לחלוטין.
אבל, גם אם הדעת האנושית איננה יכולה להבין את החוקים האלוקיים הללו בצורה הגיונית, מכל מקום, אנחנו יכולים לנסות ולהבין אותם בצורה רוחנית ולחפש אחר המשמעות הפנימית שלהם. בחיפוש הזה, ההשקפה הפילוסופית החסידית היא לעזר רב, שכן לימוד החסידות מגלה את ההיבט הפנימי של התורה, ה”נשמה” שבה, ויכול להוביל אותנו לאזורים מחשבתיים ותפיסתיים שבלי לימוד החסידות לא יכול האינטלקט האנושי להגיע אליהם. החסידות שואפת להנכיח את האלוקות השוכנת בכל דבר, ומאירה את השורש הרוחני למציאות הגשמית.
טומאה כהיעדר קדושה
התורות החסידיות מבארות כי מהותה של טומאה מוגדרת כ”היעדר קדושה”. הקדושה מכונה “חיים” ו”חיות”; מה שמאוחד עם ונובע ממקור כל החיים – הבורא. הפילוסופיה החסידית ממשיכה לבאר כי איחוד שלם עם הקב”ה, קדושה אמיתית, פירושו שמציאותו העצמאית של אדם מצויה במצב של ביטול, התבטלות אישית לאלוקים. מן הצד השני, מה שמרוחק או נפרד ממקורו האלוקי מכונה “מוות” ו”טומאה”. על פי התורה, מוות הוא הסיבה הבסיסית לכל טומאה, ואשר על כן, הטומאה החמורה ביותר נובעת ממגע בגוף מת.
כוחות הרוע מכונים בטרמינולוגיה הקבלית והחסידית – “סטרא אחרא”, “הצד האחר”. הם מה שנמצא “בחוץ”, מה שמרוחק מנוכחותו וקדושתו של הקב”ה. הכוחות הללו משגשגים במחוזות שבהם נוכחות הבורא נסתרת וכמעט שאיננה מורגשת, היכן שבקושי נוכחת קדושה. במקום שבו הקב”ה מורגש פחות, יש באופן טבעי יותר מקום ל”התנגדות” אליו. לפיכך, מנקודת מבט רוחנית, הדבר הרע ביותר, הטמא ביותר באדם, מעל כל דבר אחר, היא תחושת העצמי: דחיקה של הנוכחות האלוקית ויצירת חלל ריק, ריק שאמורה לשכון בו נוכחותו של הקב”ה.
זוהי המשמעות העמוקה, על פי תורת החסידות, למשפט “לגרום לחילול השם”, אסור לאדם ליצור חלל – מקום שריק מנוכחותו של הבורא. זוהי הסיבה לדברי חז”ל שגאווה שקולה לעבודה זרה, שכן עבודה זרה, במהותה, משמעה שמתייחסים לדבר כלשהו כבעל מציאות עצמאית מהבורא, העומדת על שלה – במקומו של הקב”ה.
אם כן, אם נפשיט את המילים “טהור” ו”טמא” מקונוטציות גשמיות של ניקיון ולכלוך, ונעסוק במשמעות הרוחנית האמיתית שלהן, נראה כי מה שהן באמת מסמלות הוא הנוכחות או ההיעדר של קדושה.
הבחנה חשובה בין שני סוגים של טומאה
בנקודה זו אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מדוע קיימת טומאה בעולם? איזו מטרה היא משרתת בעולמו של הקדוש ברוך הוא?
“זה לעומת זה ברא אלוקים”, אומר לנו קוהלת, וכפי שהחסידות מפרשת זאת, לכל דבר בתחום הקדושה – יש את המקבילה שלו בתחום הטומאה.
מצד אחד, הממדים הסותרים הללו נבראו כדי שתהיה לנו “בחירה חופשית” בהתנהגות שלנו. בעומק יותר, מסבירה החסידות, כאשר אנחנו דוחים את הרע ובוחרים בטוב, ויתרה מזו, כאשר אנו הופכים את הרע עצמו לטוב, אנחנו מעלים לא רק את עצמנו אלא גם את העולם כולו, ומקרבים אותו לשלמותו האולטימטיבית.
אם כן, המטרה האולטימטיבית של הטומאה, “הצד האחר”, היא כדי שבאמצעותם אנו נתרומם לדרגות גבוהות יותר. כפי שאומר הפתגם החסידי, “ירידה לצורך עלייה”, וכך ההסתר של הקב”ה מפנה דרך לגילוי גדול יותר. כשנשמה יורדת לעולם הזה, לדוגמה, לשכון בתוך גוף גשמי, היא עוברת תהליך של ירידה בלתי נתפסת ממצבה הקודם כישות בעלת קיום רוחני טהור. מטרתה של הירידה הזו, מכל מקום, היא כדי הנשמה תתעלה עוד למעלה יותר בקשר שלה אל הקב”ה, ותגיע לדרגה גבוהה יותר מזו שהייתה לה קודם ירידתה לעולם הזה. את העלייה הזו אפשר להשיג רק באמצעות הירידה לגוף גשמי, באמצעות עבודת השם בעולם הגשמי התחתון.
מצד אחד, העולם הזה מלא בהעלם האור ובטומאה, אך מצד שני, רק באמצעות המאבק וההתמודדות בעולם הזה, יכולה הנשמה לעלות גבוה יותר.
עלינו להבחין, אם כן, בין שני סוגים של טומאה, שני סוגים של “ירידה”. ישנה הטומאה שאנו יוצרים בעצמנו כאשר אנו דוחקים החוצה את נוכחותו של הקב”ה באופן מכוון, ובכך יוצרים חלל ריק, וישנה הטומאה שהקב”ה יצר מלכתחילה כחלק מן העולם שלנו.
ההבחנה הזו חיונית להבנת ההלכות הקשורות לנידה. הטומאה הנובעת מחטא, היא חלל שאנו יוצרים, והוא מוריד אותנו. טומאת הנידה, לעומת זאת, היא חלק מובנה מהמחזור החודשי הטבעי של האישה. ה”ירידה” שלה מרמת שיא של פוטנציאל קדושה (כלומר, כאשר האפשרות ליצירת חיים אפשרית) אין פירושה שהיא, חס ושלום, “חוטאת”, “שפלה”, “נחותה” או מתויגת באופן שלילי כלשהו. ההפך הוא הנכון. דווקא מפני שיש באישה קדושה עצומה כל כך, ביכולת האצורה בה ליצור, כמעט יש מאין, חיים חדשים בתוך גופה, דווקא משום כך יש את האפשרות לטומאה רבה יותר – אך גם לעלייה גדולה יותר בעקבותיה.
ננסה להעמיק בהבנת הרעיון שככל שרבה הקדושה, כך רבה האפשרות לכוחות הטומאה להיכנס למקום זה. אין כאן סתירה למה שנאמר קודם לכן, שכוחות “הצד האחר” יכולים לשגשג בהיעדר קדושה. כוחות הרוע מכונים גם “קליפות”, לא רק מפני שהן מסתירות ומעלימות את ניצוצות הקדושה הפנימיים המעניקים חיים לכל המציאות, אלא גם מפני, שבדומה לקליפת פרי, הן יכולות לקבל את החיות שלהם רק כשהן מחוברות לאותו ניצוץ פנימי, החלק החי באמת. כאשר הן מופרדות מהחלק הפנימי, אין להן עוד קיום והן “מתות”.
אם כן, יתר קדושה יכול להעניק “מקום” לכוחות החיצוניים לשאוב את הקיום שלהם, ממש כמו, לדוגמה, חבית של מי שתייה העולה על גדותיה, שהמים הנשפכים ממנה עשויים להשקות עשבים שוטים.
לאור זה, נוכל להבין את ההסבר של הרבי מקוצק, שהטומאה יכולה לשכון רק במקום שהייתה בו קדושה. נוכל לקשור את זה להבנה שלנו לסוג הטומאה של הנידה.
התורה אומרת כי כאשר אישה יולדת, היא נמצאת במצב של נידה למשך זמן משתנה: בלידת זכר היא נטמאת למשך שבעה ימים, ובלידת נקבה, למשך ארבעה עשר ימים.
מדוע שתהיה הלידה קשורה בטומאה? הרבי מקוצק מסביר שטומאה יכולה לשכון רק במקום שיצאה ממנו הקדושה. התלמוד אומר כי הקב”ה בכבודו ובעצמו מעורב בכל לידה, שלא באמצעות כוחות אחרים כ”שליחים”. מסיבה זו יש דרגה גבוהה מאד של קדושה בלידה, בלידה מעורב אחד הכוחות הנשגבים ביותר של הקב”ה, היכולת לברוא יש מאין. לאחר הלידה, הקדושה העצומה הזו, הכוח האלוקי העוצמתי הזה, “עוזב”, וישנו פוטנציאל רב יותר לטומאה. מכאן נוכל להמשיך ולהניח שהסיבה לכך שבלידת נקבה ישנה תקופה ממושכת יותר של טומאה, היא מפני שבגופה מצוי הכוח האלוקי ליצירה של עוד חיים חדשים מן ה”אין”. בשל הפוטנציאל הרב יותר לקדושה, יכולה להיות טומאה רבה יותר.
הדבר נכון גם ביחס למחזור החודשי של האישה: בכל חודש, פוטנציאל הקדושה הגדול הזה, יכולתה של האישה להיות קשורה לכוח הנשגב של בריאה חדשה, מגיע לשיא בגופה (“עלייה”). כאשר הפוטנציאל הזה איננו ממומש והקדושה עוזבת, השאריות, שכעת הן נטולות חיים, מוסרות מן הגוף. ולכן ה”ירידה” הזו היא כר לטומאה. זה בדיוק בשל הרמה הגבוהה של קדושה הקשורה לתהליך של יצירה, שבשלה עשויה הטומאה להתרחש.
אך גם במקרה זה, ה”ירידה” שבמצב הנידה היא לשם עלייה גבוהה יותר, באמצעות הטהרה במקווה ותחילתו של מחזור חדש המוביל לדרגת קדושה גבוהה עוד יותר בחודש הבא. המקווה – כפי שיוסבר להלן – מאפשר לעלות לדרגה גבוהה עוד יותר מזו של החודש הקודם.
במובן זה, אפשר להשוות את הטבילה במקווה והמחזור החודשי של האישה למעגל של שבת וימי השבוע אצל כל יהודי. המעבר שבין היום הקדוש בשבוע – השבת, לימי החולין של השבוע, הוא בדיוק אותו מעגל של עלייה וירידה – המתרחש בכל שבוע מחדש. ששת ימי החולין מובילים לשבת, שבה העולם מתעלה, מיטהר, עולה לשורשו. בשבת זוכה כל יהודי ל”נשמה יתרה”, שהוא מאבד עם צאת השבת, ועליו לשוב “ולרדת” אל האתגרים והתמודדות של השבוע הבא. מכל מקום, ההתמודדויות לטהר את עצמנו ואת העולם סביבנו שאנו מתעמתים איתן במשך ששת ימי השבוע, הן אלה שמתעלות בשבת ומאפשרות לנו להתעלות גבוה יותר ויותר בכל שבוע, בהתקדמות מתמדת.
או מחזור אחר: המעבר שבין שינה לערות. על פי ההלכה, צריך כל אדם שקם משנתו ליטול ידיים, בכדי להסיר את “רוח הטומאה” שדבקה בהם במהלך השינה. בשינה אנו חווים “עזיבה של הקדושה” מן הגוף. הנפש, כך נאמר, “עולה לשורשה” העליון. וגם כאן, הירידה “הטבעית” הזה מאפשר לטומאה להיכנס פנימה. הידיים שלנו טמאות עם הקימה מהשינה, אך אין הן “רעות”. אותו הדבר נכון ביחס לטומאת הנידה הקשורה לירידה “הטבעית” החודשית של האישה. זוהי התוצאה של עזיבת הקדושה, אך בשום אופן אין כאן מצב של שפלות, נחיתות או בושה.
רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, מציע הסבר עמוק עוד יותר להבנת טבען הפנימי של ה”ירידות” הללו. מאחר, הוא אומר, שהירידה היא הכנה חיונית לעלייה הבאה אחריה, ומטרתה הסופית של הירידה היא העלייה, אם כן הירידה עצמה היא חלק בלתי נפרד מן העלייה עצמה. הרבי מסביר מדוע, כשהתורה מונה את כל מסעות בני ישראל במדבר, היא מתארת את מקומות העצירה שלהם כ”מסעות”. מאחר שהחנייה והעצירה היו הכנה למסע שהגיע בעקבותיהן, אם כן גם העצירות הן חלק בלתי נפרד מן הנסיעה קדימה. או כמו בדוגמה הקודמת שלנו: השינה מעניקה את הכוח לאדם להתרומם למעלה יותר ביום הבא, ולפיכך היא חלק מאותה עלייה עצמה – אף שהיא נראית כמצב נמוך יותר של הגוף.
במבט רחב יותר, הדבר נכון גם כן, מסביר הרבי, לגלות עם ישראל. אם מטרת הגלות הייתה רק כדי להעניש אותנו על חטאינו, עוצמתה הייתה צריכה לפחות עם הזמן. במקום זאת, היא נעשית גרועה מיום ליום. ההעלם וההסתר הם הכנה ל – ומטרתם הסופית היא – גילוי עצום, האור הגדול שיגיע בימות המשיח, וכך ככל שאנו מתקרבים אל אותו אור גדול, החושך נעשה סמיך יותר. מטרתה הפנימית של הגלות היא שבאמצעות זיכוך של עצמנו ושל העולם, נגיע בסופו של דבר לדרגה גבוהה של קדושה ואחדות עם השם, גבוהה אפילו מזו שהייתה בזמן בית המקדש הראשון.
ההשוואה לירח
בתמצית, אותן ירידות “טבעיות” – אותן היעדרויות של קדושה שיצר הקב”ה במחזור החודשי של האישה, המחזור השבועי של ימי השבוע והשבת, מחזור השינה היומי, ומחזור הגלות-גאולה של עם ישראל ככלל – כל אלה, במהות הפנימית ביותר שלהן, הן חלקים של תהליך של התקדמות ועלייה.
הקשר בין המחזורים השונים הללו איננו מקרי. התלמוד משווה את עם ישראל לירח: כשם שהירח פוחת ומתמלא בכל חודש, כך גם עם ישראל, העוברים העלמות והסתרים לצד התחדשות – גלות וגאולה. הופעת הירח החדש, ראש חודש, היא מעין חג קטן, המסמל את תחילתו של חודש חדש. היום הזה הוא גם יום חגן של הנשים, שניתן להן כשכר על כך שלא השתתפו בעשיית עגל הזהב ובפולחנו. גם גוף האישה, כמו הירח, עובר מחזור חודשי, ותורת החסידות מאירה קשר עמוק יותר בין מחזור הנידה לבין הירח החדש. האדמו”ר השלישי של חסידות חב”ד ( ה”צמח צדק”), מסביר שבראש חודש הירח מתחדש, “מיטהר” ו”מתאחד” מחדש עם השמש, ושוב הוא מקבל את ההשתקפות של אורה. איחודם של השמש והירח בראש חודש מקביל לאיחוד המחודש של האיש והאישה לאחר שמסתיימים ימי הנידה. כשם שהאישה מתחדשת בכל חודש, כך גם בני ישראל יתחדשו בבוא הגאולה, והדבר יתבטא בשיא של איחוד עם הקב”ה.
כדברי התלמוד, כאשר גלו היהודים מארצם, גלתה גם השכינה עמהם. וכפי שמציין הצמח צדק, האותיות של המילה “נידה” (בכתיב חסר) יכולות להיקרא גם כ”נד ה” – השם כביכול תועה ונודד, גולה יחד עם בניו – עם ישראל.
וכך, האיחוד המחודש של השמש והירח בראש חודש משקף את האיחוד המחודש של האיש והאישה, ושל הקב”ה ובני ישראל – שמערכת היחסים שלהם מושווית לזו של בעל ואישה.
להבין את הטבילה במקווה
הבנו שכל אותן ירידות טבעיות הן למעשה היבט של העלייה עצמה. מכל מקום, מדוע התהליך הזה קשור לטבילה במקווה, וכיצד קשורים מים לשינוי מעמדו של אדם מטמא לטהור?
גדולי החסידות מסבירים שבתהליך של צמיחה והתקדמות מדרגה אחת לדרגה גבוהה יותר, חייב להיות שלב של “אין” “ביטול בין יש ליש”. לדוגמה, כאשר נזרע זרע באדמה, הוא קודם כל מתפרק, מאבד את מציאותו הראשונית, על מנת לאפשר צמיחה. על מנת להגיע למעמד גבוה יותר, על האדם לאבד/לבטל את מעמדו הקודם.
זוהי המטרה הפנימית של הטבילה במקווה: לאפשר להגיע למצב של התבטלות, “האין שבין יש ליש”, שבין שתי דרגות ההתקדמות. בתורת החסידות מצביעים על כך שסיכול אותיות של המילה ‘טבילה’ הוא “הביט(ו)ל”, עוד אינדיקציה לקשר ביניהם.
על מנת לקיים את מצוות הטבילה במקווה כהלכה, יש לטבול במקווה בשלמות, הגוף כולו עטוף במים. ההתמזגות המוחלטת הזו של העצמי משמעה אובדן של המציאות העצמאית, יציאה מהעצמי, העלאה של עצמי בהיותו כלי לקדושה. הרמב”ם כותב בספר ההלכה שלו, משנה תורה, כי הטבילה במקווה מצריכה כוונת הלב, הכוונה לטהר את עצמנו מבחינה רוחנית מכל המחשבות השגויות ומהתכונות הלא טובות, להביא את נשמת האדם אל תוך “מי הדעת הטהור”.
החסידות מאירה קישור נוסף בין הטבילה במקווה למבול הגדול שפקד את העולם בימי נוח. מדוע, נשאלת השאלה, נבחרו המים ככלי המתאים להסרת הרוע מן העולם? ומדוע היה המבול צריך להימשך זמן ארוך כל כך, ארבעים יום וארבעים לילה? הרי אם היה הקב”ה רוצה רק להעניש את הרשעים, היו לו בוודאי הדרכים לעשות זאת באופן מהיר ומידי?
התשובה לכך, על פי תורת החסידות, היא שהמבול לא היה רק עונש, אלא אמצעי לטהר את העולם. המבול עטף את העולם כולו, וארבעים הימים והלילות שלו מקבילים למידת הנפח של מי המקווה הכשר – ארבעים סאה. מי המבול, “מי נוח”, טיהרו את העולם בטבילה, כשם שאדם נטהר מטומאתו במקווה. ההפרדה וההסרה של כל האלמנטים החיצוניים והלא רצויים, מטרתה להביא את העולם (ואת האדם) לדרגה גבוהה יותר.
וזה מחזיר אותנו אל ההתחלה: הגורם המרכזי לטומאה היא ההיפרדות מהשם, ואיחוד מחודש איתו משמעו התבטלות אליו, לאבד את תחושת הקיום העצמאי ולהתחבר אל המקור שלנו. על פי הלכה, מכל מקום, הטהרה מתרחשת בעת היציאה מן המקווה, ולא בתוכו. כפי שמסביר זאת הרבי מליובאוויטש, משמעות הדבר היא שמטרת ההתרוממות הרוחנית שלנו, מצבי ה”עלייה”, אינה להתרחק ולהתנתק מהעולם, מטרת הבריאה היא “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים”, מקום משכן בעולם הזה, כלומר, עלינו להשפיע על ה”חוצה”, להביא את הקדושה אל הדרגות הנחותות ביותר. על אף מעמדו הרוחני הנעלה של אדם, הוא איננו נטהר עד שהוא יוצא החוצה – עד שהוא משפיע על ה”חוץ”.
במונחים מעשיים, פירוש הדבר הוא ש”המעשה הוא העיקר” – פעולה בעולם, בירור וזיכוך של המהות הפנימית של האדם, וכך גם של חלקו בעולם, להפוך את העולם ל”דירה לו יתברך”. כשם שהמצב הנעלה של שבת מכונה “מקור הברכה” לשבוע כולו, וראש חודש הוא מקור הברכה לחודש כולו, כך גם הטהרה במקווה אמורה להשפיע ולהקרין על כל מחשבותיו, דיבוריו, ומעשיו של האדם היוצא מן המקווה.
החסידות ממשיכה להסביר כי קיום של מצוות מספק “לבושים” לנשמה. רגע ההפריה הוא רגע קריטי במיוחד, שבו מחשבות ההורים וטהרת הלב מכריעים, במידה רבה, איזה אופי של “לבושים” יהיו לנשמה הזו. לסיכום, להלכות טהרת המשפחה יש לא רק משמעות רוחנית עמוקה, אלא כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש, לקיום המצווה הזו יש השפעה ישירה ועמוקה על בריאותם הרוחנית והגשמית של הילדים – ולמעשה, על הדורות הבאים של עם ישראל – לנצח.
