חוויית מקווה לאישה מודרנית לגמרי

את חיי הנישואין שלי התחלתי עם בעל לא-יהודי, אופי שאפתני, תואר ראשון, ותעוזה טבעית. בטח, הייתי טיפוס רוחני, אף כי לא הייתי יכולה להגדיר בדיוק מהי רוחניות, אלא רק לומר שזוהי תכונת אופי, שאו שיש לך אותה, או שאין לך אותה. זהו משהו שפשוט הרגשת. פירוש הדבר היה שאת אדם טוב, ושיש לך היכולת לחוש אמפתיה כשמשהו רע קרה, היכולת לשאת נאום מרגש בחג ההודיה, היכולת להרגיש עצובה כשאת רואה סרט עצוב. שום קשר לאלוקים, נכון?

בשנות השלושים שלו, בעלי, איש עסקים מצליח, חווה משבר אמצע החיים מוקדם. בניגוד לגברים אחרים, המשבר של בעלי היה קשור לאמונה ורוחניות (הנה שוב, צצה לה המילה הזו) ולא הייתה כלולה בו מכונית ספורט אדומה. בעלי גילה את היהדות ועסק בחיפוש נתיב רוחני שבסופו של דבר הוביל אותו לגיור קונסרבטיבי שלאחריו הגיע גם גיור אורתודוקסי.

בתחילת המסע האישי שלי לחיפוש רוחני, מצאתי את עצמי יושבת, באופן בלתי מתוכנן, יחד עם עוד שתי נשים שלמדו יחד עם רבנית על המקווה. אני הגעתי לשם בטעות. לא בחרתי את הנושא. בתחילה, לא היה לי מושג קלוש על מה אנחנו מדברות. חיבבתי את הרבנית, ומהר מאד גיליתי שגם את הנשים שהשתתפו בשיעור.

כמוני, גם שתי הנשים האלה לא הגיעו מרקע דתי. הן היו חכמות ומצחיקות, וצחקנו כל הדרך לצליחת השיעורים האינטימיים האלה. דסקסנו בחיי האהבה הרוחניים שלנו. זה כמעט נראה כמו אפיזודה מתוך סדרה טראשית. היינו ארבע נשים שישבו ודיברו. נכון, לא שתינו קוסמופוליטנים וכן ישבנו בבית כנסת, אבל היי, זה היה אמיתי מאד ואף מצלמה לא הסריטה אותנו.

פשוט תגידי לא

הוצגה בפניי גישה עתיקה להרמוניה בחיי אישות – גישה כשרה אמיתית לאינטימיות: מצוות טהרת המשפחה. וזה היה רחוק מאד ממה שציפיתי מגישה דתית לעניין. לא היו שם הכעס והדחייה ששמעתי בנושא מסבתא שלי. זו הייתה גישה שהביטה בעיניים אוהבות על אינטימיות, שלא הפכה את המשתתפים לנציגי השטן ולא עוררה רגשות אשם לגבי הגוף והחוויות הגופניות שלנו. הרגשתי התגלות של ממש. 

במילים פשוטות מאד, השיטה היא של כמה ימי “בלי מגע פיזי” בכל חודש במהלך הופעת המחזור ועוד שבעה ימים אחריו, שלאחריהם טבילה במי המקווה. זה אומר לפחות שנים עשר ימים בלי שום מגע. אוי. זה ממש הרבה זמן. למה שאישה מודרנית תרצה לכפות על עצמה מערכת חוקים כזו? שלא לדבר על הבעל “שמרוצה מאיך שהדברים מתנהלים כרגע”? הגבלת אינטימיות פיזית, במבט ראשון, נראית כצעד הרסני. איך זה ישפיע על הנישואין שלי?

במשך שבועות אחדים, התכנסנו ארבעתנו בבית הכנסת ללימוד משותף על המצווה. אף לא אחת מאיתנו התחייבה באמת ללכת למקווה. שבתי ואמרתי שאני שם רק בשביל הלימוד והחברה, ולא בשביל החלק של “איך לעשות”. אממ, אני לא צריכה את הדבר הזה, תודה. אבל זה התחיל להישמע טוב.

אז הגיע הלימוד של כל המידע על הטבילה עצמה. הלכתי לראות את המקווה של הקהילה שלנו, והוא היה יפהפה. זה לא נראה כמו בור אפלולי מתחת לבית הכנסת, זה דמה יותר לספא לנשים בלבד.

הטענה הייתה שטהרת המשפחה חוללה פלאים בשחזור הקסם של נשואים טריים, ושימור של הרעננות והרומנטיקה בחיי הנישואין. בסופו של דבר, הייתי סקרנית מספיק כדי להחליט שאני הולכת על זה.

אף אחד לא ייפגע

קפצתי גבוה בחלק הזה של המסע שלי, והחלטתי לשמור על הכללים של המצווה הזו, אף שעדיין לא הבנתי אותם עד הסוף. ידעתי שזה משהו שאני חייבת קודם כל לחוות ואחר כך אוכל להגיע לתובנות לגביו. הקפיצה הקשה הזו הייתה קלה יותר מפני שהיא הייתה קשורה רק אליי ואל הבעל התומך והמעודד שלי. איש לא היה צריך לדעת, ואיש לא ייפגע אם אני אפתח קצת את הראש ואלמד עוד.

הנשים הדתיות שפגשתי לא היו נשים חסודות וסגפניות. הן אהבו את הבעלים שלהן ואת החיים שלהן, ובכל זאת הלכו פעם בחודש למקווה. אני גם יכולה לנסות. כשהצד הפיזי של הזוגיות שלנו מודחק בימים אלה, אנחנו מוגבלים לדיבור. וואו, איזה קונספט! אז אנחנו מדברים. זה נהדר. אין טיפוח של תקוות שווא, שנינו מבינים ושנינו מחויבים לגבולות ששמירת המצווה הזו מציבה. איכשהו, זה לא מרגיש מגביל, אלא דווקא משחרר. אנחנו מבטאים את האהבה שלנו מבלי להפגין אותה בצורה פיזית.

עם סיומם של ימי ההרחקות, מגיע היום הגדול – ליתר דיוק, הלילה הגדול – כשהאישה הולכת אל המקווה. לפני שהיא יכולה לטבול במים הרוחניים של המקווה, עליה לוודא שאין דבר על גופה שיכול לחצוץ בינה לבין חוויית ההתמזגות המלאה במים. היא מסירה כל איפור, תכשיטים, לק, ורוחצת באמבטיה, מתנקה לחלוטין. השלב האחרון לפני הטבילה במקווה הוא מקלחת, חפיפת שיער וסירוק שלו.   

ההכנות לטבילה הזכירו לי הכנות לדייט חשוב – תשומת הלב לפיזי, והחיבור שלי אל הגוף שלי בצורה עוצמתית מאד. אני עושה ספורט כל הזמן, אבל אף פעם אינני מקדישה כל כך הרבה תשומת לב לגופיי, חוץ מלהיות ביקורתית כלפיו. הרעיון של להסיר כל חציצה פיזית שיכולה לחצוץ מהמים, גרם לי להתבונן במחסומים הפיזיים והנפשיים שאנחנו עשויות להציב בחיינו, חסמים שיכולים להפריד בינינו לבין בני הזוג שלנו. חשבתי על דברים כמו טלוויזיה, מחשב, טלפונים סלולריים, כמו גם חסמים נפשיים לאינטימיות שלנו, כמו להרגיש שמנה, או בלתי נחשקת, שעשויים לחצוץ ביני לבין בעלי, והרהרתי איך אוכל לנסות ולהסיר את החסמים הללו. ואיך בעצם הפתיחות ללמוד על המקווה כבר עשיתי את הצעד הראשון. זה ממש לא היה מדכא, אלא דווקא היה כניסה מפנקת אל עולם טקסי מסורתי, ומעורבות ומודעות עצמית פיזית כחלק ממסע חיפוש רוחני. זה לגמרי עובד בשבילי.

בני אדם שונים מבעלי חיים. אנחנו יכולים לבצע בחירות, במקום להתנהל אינסטינקטיבית. אנחנו מסוגלים לרומם את העשייה הגשמית שלנו, בכך שנכניס את הקב”ה אל תוך התמונה, ונהפוך את העשייה למקודשת. הלכות טהרת המשפחה מאפשרות לנו להכניס את הקב”ה אל תוך חדר השינה שלנו.

ההתנסות שלי הגיעה לשיאה בצלילה אל תוך המקווה, שאפשרה לי לחוות את מי המקווה החמימים כחיבוק של הקב”ה. להביא את הקב”ה אל תוך התחום האינטימי ביותר של חיי, עורר בי צימאון לעוד מצוות.

שתפי

מינדי מק'ליס

מינדי מק’ליס מתגוררת בשרמן אוקס, קליפורניה יחד עם בעלה ושני ילדיהם. בימים אלה היא כותבת ספר על המקווה. אפשר ליצור עמה קשר בכתובת המייל: joyousmin@gmail.com

סיפור

מאמרים נוספים