“מטרתה של הצניעות אינה להסתיר את עצמנו ממבטם של אחרים. מטרתה של צניעות היא לשמר את האינטימיות שלנו. גם בין בני זוג, יש צורך בצניעות. ובמיוחד בין בני זוג, יש לטפח את האינטימיות ולהגן עליה. אם הנישואין הולכים להימשך חיים שלמים, כפי שהם אמורים להיות, על בני הזוג לעבוד יחד על מנת לשמר את האינטימיות” (הרב מאניס פרידמן, האם אנשים כבר לא מסמיקים? [באנגלית] – ניו יורק: הרפר קולינס, 1986).
אגדה יהודית מטלטלת מספרת את סיפורה של אישה יהודייה שנאסרה בידי קבוצת חיילים אנטישמיים. כדי להפוך את מעצרה למפגן ראווה, היא נקשרת למשאית משוריינת, ונגררת ברחבי העיר עד למותה. כאילו הייתה מוכנה לתרחיש, האישה שולפת שקיק של מחטים. בכאב, אך בגאווה, היא נועצת אותן דרך שולי שמלתה אל תוך עורה, על מנת לוודא שגם ברגעיה האחרונים, היא נשארת צנועה ומכוסה.
דימוי הצניעות מוטמע בהיסטוריה שלנו. במהלך השעבוד של העם היהודי במצרים ולאחר יציאתם ממנה, היו הנשים ידועות בסטנדרטים הגבוהים של הצניעות שלהן. לאחר קריעת ים סוף המופלאה, וידאה מרים הנביאה שקולות שירת השמחה וההודיה שלה ושל נשות העם, לא יישמעו בקרב הגברים.
כל יהודי, ואפילו ילדים, מכירים את הפסוק המפורסם, שבמקורו הוא חלק מנבואת בלעם הרשע שניסה, ללא הצלחה, לקלל את העם היהודי – “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל”. הפרשן הנודע, רש”י, אומר שבלעם הצביע במילים אלה על תכונת הצניעות של עם ישראל, המתבטאת בכך שפתחי הכניסה לאוהלים שלהם במדבר, לא פנו זה אל זה.
רות, האישה המפורסמת שאת סיפורה אנו קוראים בחג השבועות, נודעת לשבח במדרש, על צניעותה. המדרש מתאר כי צניעותה של רות הייתה אחת התכונות הנפלאות שבועז, שנועד להיות בעלה, ראה בה – “כל הנשים מתכופפות ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת [את החטים שנפלו על הקרקע]. כל הנשים מפשילות [=מרימות] שמלותיהן, וזו משלשלת שמלתה. כל הנשים משחקות [=צוחקות] עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה”. אכן, היו אלה תכונות הצניעות והרגישות שבזכותן מצאצאיה של רות מגיע המשיח.
הצניעות אינה מוגבלת לאופי הלבוש. הצניעות מייצגת דרך חיים, סגנון של התנהגות וביטוי של אופי. בין אם מדובר באוכל או בדיבור, בשמחה או באבל, צופן הצניעות רלוונטי ונצחי. הזוהר אומר כי שמירת הצניעות של אימהות משפיעה על שלומם ורווחתם של בני המשפחה, ברוחניות ובגשמיות.
מה שעומד מאחורי כל יישומי עיקרון הצניעות, היא ההבנה שהנשמה שוכנת בתוך הגוף. בכדי שהנפש והגוף יהיו בהתאמה מלאה, על האדם לאמץ סטנדרטים מסוימים בייצוג הפיזי שלו והתנהגותו החיצונית, סטנדרטים התואמים את רוחניות הנשמה. אכן, הסטנדרטים הללו הפכו לסימן ההיכר של הישרדותנו, ובמובנים רבים הגדירו את הנראות והייצוגיות שלנו בחברה שנעשית מתירנית יותר ויותר.
מחמת הסכנות שמציבה החברה ובשל היעדרן של נורמות מוסריות מוגדרות, היהדות מכירה בצניעות כאבן היסוד ליחסי אישות וחלק בלתי נפרד מהצד הרוחני שלהם. במובן זה, קוד ההתנהגות של הצניעות לא נועד להגביל את מערכת היחסים, אלא דווקא להעצים אותה. היא נועדה להעצים את אופיים הייחודי של היחסים, כך שלנצח יישארו ייחודיים עבור בני הזוג. זוהי הסיבה שהחלק בשולחן ערוך העוסק ביחסי אישות, נושא את הכותרת “הלכות צניעות”.
בלעדי אותם כללים ואותן הלכות, היו חיי הנישואין והמשפחה היהודיים נראים אחרת לגמרי. זוגות היו יכולים לשמור על דיני המשפחה אך להתעלם מהרוח ומהמטרה האמתיות שלהם. בדומה לכך שהלכות ה”שבות” (האיסור על עבודה פיזית ופעילות מאומצת בשבתות ובחגים), מכתיבים ויוצרים את אופייה של השבת, הופכים אותה ממה שיכול היה להיראות כחוויית יומיום שגרתית, לחוויה של יום קדושה, כללי הצניעות, קובעים במשך שנים את הטון בבית היהודי ואת רוחם של חיי המשפחה היהודיים, וממשיכים לעשות זאת גם בזמננו, כשהצורך בדבר לא היה מעולם גדול יותר.
חוקי הצניעות הם, משמעותית, הרבה מעבר לקוד לבוש. הם מייצגים מבט וגישה לחיים המבטאים את נשיותה ואופייה המיוחד של האישה, והופכים את היחסים ממפגש חיצוני לחוויה פנימית. המלך דוד כותב בספר התהילים: “כל כבודה בת מלך פנימה”, לחוויה הפנימית הזו יש את הכוח להשפיע על הבית, על המשפחה ועל הקהילה.
במקום להדיר את היופי והאטרקטיביות הטבעיים של האישה, התורה יוצרת מסגרת, שבה הם יכולים להיות מוערכים ונחשבים. מקורות רבים מספור בתורה מעידים על יופייה של האישה ועל התשוקה הפנימית שלה להציג ולהראות את המראה החיצוני שלה. הקב”ה יצר את האישה כנברא יפה. המדרש אומר כי יופייה של חוה הועבר לנשים בדורות הבאים.
ואכן, התלמוד מספר לנו שבזמן שבני ישראל נדדו במדבר לאחר היציאה ממצרים, הקדוש ברוך הוא דאג לכך הנשים יוכלו לייפות את עצמן. מאוחר יותר, בתקופת עזרא, עזרא חקק צו מיוחד הפוקד על מוכרי התמרוקים לעבור מעיר לעיר על מנת לוודא שלנשים תהיה גישה למרכולתם.
קוד הצניעות לא נועד לגרום לאישה להיראות בלתי-מושכת. אם זו הייתה המטרה, היה קשה להצדיק את כיסוי השיער של נשים כאשר כיסוי זה גורם להן להיראות מושכות אפילו יותר. בגדים מושכים יכולים להפיק מחמאות; הם לא מוכרחים לעורר תגובות אינטימיות. אינטימיות נובעת מרגשות ומאינטראקציה פיזית מתאימה. זהו השטח המיוחד לבעל ולאשתו בתוך ההקשר של מערכת יחסים מחייבת.
מרתק לראות כמה סקרניים אנו נהיים לגלות מה נמצא מאחורי גדר גבוהה או חצר מוקפת חומה, ולעומת זאת גינה פתוחה בקושי תמשוך את תשומת לבנו. זה מרגש עוד יותר אם אנו היחידים שיש להם את המפתח או את הסיסמה הנדרשת כדי להיכנס לגן. אנשים שמציגים את גופם לראווה, אינם יכולים לצפות ששותפיהם לחיים יחושו משיכה כלפיהם. “לא הכול צריך להיות גלוי. לכולם כדאי לטפח גן סודי” (אסתר פרל, רבייה בשבי [באנגלית], ניו יורק: הרפר קולינס, 2006).
בהקשר זה, צניעות היא צורך חיוני אפילו בין בעל לאישה. אם היחסים שלהם עתידים להיות ממושכים, עליהם לתחזק כבוד הדדי לרגשות בן הזוג, לצרכיו ולגופו. אם הכול פתוח ונמצא כל העת במצב תצוגה מתמדת, ערכה של מערכת היחסים מצטמצם, מאחר שהשותפים במערכת היחסים הזו מאבדים את האינדיווידואליות שלהם, את הנימוס ההדדי, כמו גם את תחושת המסתורין וההפתעה המאפשרים למערכת יחסים פרטית לפרוח.
“פרטיות ואינטימיות הולכים יד ביד. החיבור הפיזי השלם של בעל ואישה יוצר רגע בזמן שבו הרגשות העמוקים ביותר שלהם, האהבה, השמחה וההתרגשות שלהם, מתרכזים אל תוך חוויה עוצמתית וייחודית שמעבירה את מערכת היחסים שלהם למישור האולטימטיבי של מציאות” (נ. ברוורמן וס. אפיסדורף, מותו של קופידון [באנגלית], בולטימור, מרילנד: דפוס לווייתן, 1996).
כפי שאומר מאניס פרידמן, “הצניעות נועדה לשמר את האינטימיות, לא למנוע מחטא. הצניעות לא נבראה לאדם שרוצה לחטוא, כשם שהחוקים לא נועדו לאלה המעוניינים לבצע פשעים. הצניעות היא עניין עדין הרבה יותר; לשמר את הממד השלישי שלנו, היכולת שיהיו לנו יחסים עמוקים ואינטימיים”.
מאמר זה הוא חלק מן הספר [באנגלית] – ‘רוחניות ואינטימיות’, מאת הרב רפאל אהרן.
