הכוהנים הראשונים היו אהרון (אחיו הגדול של משה רבנו) וארבעת בניו. הם, יחד עם צאצאיהם העתידים, נבחרו בידי הקב”ה לנהל את עבודת בית המקדש כנציגי עם ישראל כולו. בשל מעמדו המקודש, כמשרת בבית השם, על הכהן נאסר לבוא במגע עם מתים, גופו צריך להיות שלם וללא מום, קשרי נישואין מסוימים אסורים עליו, וכו’.
אולי לא שמעתם את הסיפור על הבחור שמגיע אל הרב ומתחנן שיעשה אותו לכהן. הוא מוכרח להימנות על שבט הכהונה, והוא מוכן לשלם לרב כל סכום שיידרש תמורת הכבוד הזה. הרב מסביר בסבלנות, שלא הוא ולא אף אחד אחר, יכולים להפוך אדם לכהן. אין הדבר בסמכותם של רבנים. הבחור נואש. הוא מציע לרב תרומת ענק אם רק יסכים להעניק לו את הטובה האחת הזו. הרב מתקשה שלא לכעוס, אך בעת ובעונה אחת גם סקרן, ושואל את האיש מדוע חשוב לו כל כך להפוך לכהן. הבחור עונה: “כבוד הרב, אבי היה כהן, סבי היה כהן, אני מוכרח להיות כהן גם כן!”
האמת היא, שעד כמה שאולי נשמע הדבר מצחיק שכהן מלידה מחפש לקנות את דרכו אל הכהונה, להיות כהן – זו ממש לא בדיחה.
מניסיוני שלי, הייתי מעורב בכמה טרגדיות אנושיות שנבעו מבורות יהודית בקשר לתפקידו של הכהן והתקנות הנוגעות לחברי שבט הכהונה.
בעוד שההתנהגות הנדרשת מכהן בבית הקברות היא מצווה חשובה מאד, עבירה על התקנות האלה היא בינו לבין אלוקים. אין לדבר השפעה על מישהו אחר, לפחות לא במובן הארצי והמוחשי.
מכל מקום, כשהדבר מגיע לבחירות של קשרי נישואין, תמיד יש צד נוסף שמעורב, ובסופו של דבר, מושפע מאד.
ישנן טרגדיות שאי אפשר למנוע. כשהטרור מכה, חלילה וחס, לפעמים זה פשוט בלתי אפשרי שלא להיפגע ממנו. חולי הוא לא משהו ששום אדם שפוי יבחר במודע. אך הטרגדיה המתסכלת מכולן, היא כזו שאפשר היה למנוע. וכאשר בורות בקשר למסורות שלנו מובילה לכאב אנושי ולייסורי נפש, כי אז היכרות מעמיקה יותר עם המסורות הללו עשויה להיות חלק ניכר מן הדרך למנוע טרגדיות כאלה מלהתרחש מלכתחילה.
תארו לעצמכם את הסצנה הבאה: אדם צעיר מכריז על אירוסין ומגיע אל משרדי הקהילה כדי לתאם עם הרב מועד לחתונה. הרב מגלה כי החתן הוא כהן, והכלה היא גרושה, גיורת, מישהי שקיימה קשרים אינטימיים עם אדם שאינו יהודי, או שהיא אולי בת לאב שאינו יהודי. ברגישות רבה, הרב מסביר לזוג כי ישנה מניעה הלכתית להשיא אותם “כדת משה וישראל”.
בספר ויקרא, התורה מפרטת את החוקים הבסיסיים הנוגעים לנישואין כהן, עם מי מותר ועם מי נאסר עליו להתחתן. אם הוא אכן כהן, והיא משתייכת לאחת מן הקטגוריות שהוזכרו לעיל, כי אז יש לנו בעיה.
כעת השאלה שלי היא, מדוע, במשך השנתיים או שלוש שבהם הם ניהלו זוגיות, הנושא לא עלה? התשובה היא בורות. איש מעולם לא אמר להם שיש בעיה.
את מי מאשימים? ובכן, את הרב כמובן. הוא מואשם בכך שהוא פונדמנטליסט דתי, שאין בו סובלנות או חמלה, שהוא קשוח ועקשן. ובכן, הרשו לי להבטיח לכם שאני, ועמיתיי הרבנים, שמחים להיות בצד המקבל והמאפשר בכל זמן נתון. מכל מקום, ישנן סיטואציות שבהן החוק היהודי והמסורת, שהן קדושות ובלתי ניתנות להפרה מבחינתנו, עשויות לעמוד בדרכו של אושר אנושי. ולנו אין את הכוח והסמכות לשנות את החוק כדי שיתאים למצב הנתון.
אישית, אני סבור שהאחריות לחנך את הצעירים שלנו בקשר לנושא המסוים הזה היא בידיים של ההורים שלהם. במיוחד כאשר מדובר באב כהן שהעביר בירושה את הכהונה לבנו, מוטלת עליו החובה המוסרית להסביר לבנו מהי המשמעות של להיות כהן. אמת, ישנן גם פריבילגיות, כמו להיקרא ראשון לתורה, אך יש גם אחריות, כמו בבחירה זהירה של שותפים לנישואין.
הסוג הזה של כאב וסבל הם לחלוטין ניתנים למניעה אם רק נקנה לילדינו את הידע הנדרש. הרבה לפני שהילדים נעשים מעורבים רגשית ורומנטית, על ההורים ליידע את ילדיהם כיצד לבחון עם מי הם יכולים לצאת לדייט. ממש כמו שנישואי תערובת לעולם לא מתרחשים אם לא קדמו להם דייטים של תערובת, כך גם אצל כהנים – איש לא יסבול או יתאכזב מנישואין שאי אפשר ליישם, אם יצא רק עם בנות שיוכל להתחתן עמם בסופו של דבר. אסור שהפעם הראשונה שהוא ישמע על כך, תהיה כשהוא מגיע להירשם לנישואין ברבנות.
הנישואין כיום הם מוסד עדין. זהו אתגר עצום להישאר בצד הנכון של הסטטיסטיקה. אם התורה אומרת לנו שאיחוד מסוים איננו ראוי, במקום לדחות בשאט נפש את ההתערבות, כדאי לנו להתייחס לזה כאילו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יורד אלינו ולוחש באוזננו: “האמן לי. זה פשוט לא בשבילך”. לפעמים אנו חושבים שהתורה עומדת בדרכנו אל האושר, כשלמעשה ההפך הא הנכון. בטווח הארוך, ייתכן שהדבר מגן על שני הצדדים מלבצע טעויות רציניות שיש להן השלכות לחיים שלמים.
ימי הכהונה עתיקים כימיו של עם ישראל. אי אפשר לקנות בכסף את הזכות להיות כהן. מגבלות המקום אינן מאפשרות לי להרחיב בנושא כאן. די אם אומר, שזוהי ברכה מאד מיוחדת. בואו נוודא שהילדים שלנו לא יתייחסו אליה לברכה זו – כקללה.