אם למדתם רמב”ם, בספר העבודה, העוסק בדיני בית המקדש, ישנו חלק שנקרא ‘הלכות ביאת [=הכניסה אל] המקדש’, והוא עוסק בהלכות הנוגעות לכניסתם של הכהנים והכהן הגדול אל המקדש, הזמנים שבהם הדבר מותר וזמנים שבהם הוא אסור. הדמיון שבין הלכות אלה וההלכות הנוגעות לאינטימיות שבין בעל ואישה הוא מרתק. לכהן אסור להיכנס לבית המקדש אם הוא שתוי, וכך גם ביחס לקיום יחסים אינטימיים – אין לקיימם אם אחד מבני הזוג שתוי. אסור להיכנס אל בית המקדש בבגדים מלוכלכים. מהם בגדים מלוכלכים? מחשבות אנוכיות. מחשבה, דיבור ומעשה הם לבושי הנפש.
השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד בעניין זה, נוגע לכהן גדול שחושב מחשבות לא טהורות בקודש הקודשים, שעליו נאמר כי ימות בעוון זה. במקומות אחדים נאמר כי הוא ימות בקודש הקודשים עצמו, ויידרש חבל כדי לגרור אותו החוצה משם. השאלה היא, אילו מחשבות לא טהורות יכולות להיות לכהן הגדול בקודש הקודשים, ביום הכיפורים, כשהוא נמצא שם בסך הכול כחמש עשרה דקות? האם אין הוא יכול להתרכז בזמן הקצר הזה? הוא עושה דבר ייחודי כל כך, פעם בשנה, הוא עסוק במה שהוא אמור לעשות שם, מניין צצות לו המחשבות הלא טהורות? יתרה מזו, הדבר הפך שכיח כל כך, כך שאם הכהן הגדול יצא בשלום מקודש הקודשים, זו הייתה חגיגה גדולה. מה זה אמור להביע? האם אנחנו מצפים שהכהן הגדול הממוצע יהיה עסוק במחשבות לא טהורות עד כדי כך שאנחנו מתפלאים שהוא יוצא בשלום מן הקודש?
אם כן, מה הן אותן מחשבות לא טהורות?
אם הייתם שואלים את הכהן הגדול – “אתה האיש שנכנס לקודש הקודשים?”
הוא היה אומר, “על מה אתם מדברים? איש איננו נכנס אל קודש הקודשים. קודש הקודשים משמעו שאיש איננו נכנס לשם.”
“אבל אתה הוא היוצא מן הכלל. אתה נכנס לשם”.
“חס ושלום. אף אחד לא נכנס לשם”.
אז הייתם אומרים לו, “אבל בשבוע שעבר היה יום הכיפורים. האם נכנסת לשם?”
והוא יאמר, “כן”.
“ובשנה הקודמת?”
“כן”, הוא משיב.
“אוקיי. אז אתה הוא האיש שנכנס לקודש הקודשים”.
“חס ושלום. איש איננו נכנס לשם”.
לחסיד, זה נשמע הגיוני. הכהן הגדול אומר בעצם, “חס ושלום, אם הייתי חושב שאני יכול להיכנס לשם, על מחשבה כזו הייתי מת”. המחשבה הלא טהורה של הכהן הגדול לא הייתה מחשבה על אוכל, או אפילו על אשתו. חמש עשרה דקות, אפילו אדם ממוצע יכול להתרכז למשך חמש עשרה דקות, כשהוא עסוק בעשיית דבר מה שאינו רגיל. המחשבה הלא-טהורה שיכולה להיות, היא: “אני הכהן הגדול. אני נכנס לכאן”. לא. אתה לא נכנס לכאן. כשקוראים לך, אתה נכנס, אבל זה לא המקום שלך.
אז למה שימות על מחשבה לא טהורה שכזו? נשמע קצת קשוח, לא? עונשה של מחשבה לא טהורה איננו מוות. אם הוא היה חושב על אשתו, היינו אומרים – לא יפה, לא ראוי, הוא לא היה מת מזה. הוא מת מפני שאין מקום לזילות של קודש הקודשים.
איך גורמים לזילות של קודש הקודשים? אם אתה מתחיל להרגיש שזהו המקום שלך. זה לא המקום שלך, זהו המקום של אלוקים. זה כמו שאתם מזמינים אנשים אליכם הביתה. אתם רוצים שהם יבואו לשם, ואתה רוצים שהם ירגישו בנוח. אבל אם הם מתחילים לחשוב שזה הבית שלהם, לא תזמינו אותם שוב, מפני שהם מפרים את הפרטיות שלכם. אתם מזמינים מישהו לשהות אצלכם בבית, ואתם מגלים שהוא מכר את הספה. הוא לא אהב אותה, היא לא התאימה. אז הוא מכר אותה.
אתם אומרים: “סליחה, מה אתה עושה?”
הוא אומר, “רגע, אתם לא רוצים שאני ארגיש בנוח?”
“כן, אנחנו רוצים שתרגיש בנוח בבית שלנו, על הספה שלנו. כשזו מתחילה להיות הספה שלך, אנחנו לא רוצים שתרגיש בנוח, ואתה לא מוזמן שוב. כל עוד אתה לא מוכר את הספה שלנו, אתה לא מפר את הפרטיות שלנו. כשאתה מתחיל לחשוב שזה הבית שלך, עכשיו – אתה הורס לנו את הפרטיות”.
קודש הקודשים נשאר קודש הקודשים מפני שהכהן הגדול לא מתחיל למכור את הריהוט. הוא לא נכנס פנימה ואומר: “הי, חזרתי, זה אני”. מי אתה? זה קודש הקודשים, אתה לא שייך לכאן.
התוצאה היא שאפילו הכהנים הגדולים בבית המקדש השני, שלא היו באותה רמה כמו הכהנים בבית ראשון, והם ידעו שהם עלולים למות, עדיין רצו להיכנס לשם. מפני שלהיכנס לקודש הקודשים היה דבר מדהים כל כך, שהם היו מוכנים לסכן את חייהם.
מדוע זה מדהים כל כך? תארו לעצמכם קדושה כזו שהיא גדולה מלהיות “שלכם”. העובדה שזה לא המקום שלך, הופך את החוויה לעוצמתית הרבה יותר, ולגבוהה הרבה יותר. אתם במקום שהוא קדוש הרבה מעבר להשגתכם, ועדיין – אתם הוזמנתם להיכנס אליו, ולשרת בקודש.
זוהי חוויה שיש לה שני ממדים. העונג שבלהיות שם, והפחד להיות שם. בניגוד לכל תענוג אחר, שאם אתם אוהבים אותו, אתם פשוט אוהבים אותו. חד ממדי. כניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים, זו אינטימיות.
אינטימיות אמיתית היא קדושה מדי בשבילכם וזוהי הסיבה, שמה שלא תרגישו, תמימות ותחושה נטולת אנוכיות, באותו רגע, זה לא יימשך כך. זה לא אתם.
מעניין שבספרות ההלכה היהודית, נאמר שלאחר קיום יחסים אינטימיים, מחכים יחד כחצי שעה, ואז חוזרים למיטה. זה כמעט כמו, ביצעת את התפקיד שלך, עכשיו תעזוב – זה לא המקום שלך.
הרגישות הזו, זוהי הקדושה שבאינטימיות. אף פעם לא להרגיש שזה “שלי”. אינטימיות היא לא “שלך”.
זה כמו קודש הקודשים. כשיש תפקיד שאתה צריך לבצע, אתה נקרא פנימה, אבל אתה לא מתחיל למכור את הרהיטים. אל תיתן לזה להפוך, כאילו שזה יכול להפוך, ל”היא שם כל הזמן, אני רואה אותה כל הזמן, מה הביג דיל?”
זה מסוכן כל כך. יש כל כך הרבה גויים שרוצים ללכת למקווה, נשים שרוצות לנהוג את כל התהליך – שבועיים נפרדים, שבועיים יחד. למה הן רוצות בכך? כדי להציל את הנישואין שלהן. אנחנו לא קולטים איזה כלי עוצמתי וחיובי יש לנו. אין לי ספק, שכשהמשיח יבוא, כולם ישמרו על הלכות טהרת המשפחה. זה פשוט הגיוני כל כך. זה כל כך חיוני לחיים הפשוטים, המעשיים, האמתיים בעולם שלנו.
