רבי יקר, יש לי סיפור לספר לך

בעלי ואני נשואים זה עשר שנים, ולפני שש שנים בורכנו בבן. כשנה לאחר לידת בננו, התגלה סרטן בכליות של בעלי ונדרש להסירן. מאז פרוץ המחלה, ראיתי כיצד בעלי הולך ומתדרדר אט אט. המפרקים והגידים שלו הסתיידו עד כדי כך שהוא הולך ומקרטע, ממש כאדם קשיש. הפגיעה במערכת העצבים גזלה ממנו את מיומנויות המוטוריקה העדינה שלו, והאיש - שכבש את לבי בלהטוטי קסם משעשעים, אינו יכול עוד לערבב קלפים או להטיל קובייה. כבר שש שנים שאנו ממתינים לתרומת כליה, ואני נאלצתי לעמוד בפני האפשרות שאהפוך לאלמנה עם ילד קטן.

לעתים קרובות חשתי צורך ברוחניות. בבית הוריי שמרו על חג הפסח וחג החנוכה ואמי הדליקה נרות שבת. בראש השנה טבלנו תפוח בדבש, וביום כיפור אבי צם לפעמים. חגגו לי בת מצווה, אבל די מהר אחר כך, הפסיקו הוריי ללכת לבית הכנסת ולהדליק נרות שבת. הרושם שקיבלתי היה שתפילות וטקסים דתיים אינם צורך חיוני.  

הזמן חלף, ואני חייתי בהוואי וביפן, אף לא אחת מהן גדושה במיוחד ביהדות. במשך השנים ניסיתי כמה פעמים להשתתף בטקסים יהודיים במחנות צבא, אך היה קשה מאד להגיע אליהם. כעת, נסיבות מחלתו של בעלי, הגבירו בי את הצמא לרוחניות.

לאחרונה, נתקלתי באתר אינטרנט שהוביל אותי לצ'אט אונליין עם הגברת ברוניה שפר. באחת משיחותינו הרבות, היא המליצה לי ללכת למקווה. בעלי לא היה נלהב, ואני הייתי סקפטית בקשר לרעיון, תהיתי מה טוב יוכל לצמוח מטבילה בבריכת מים. ביקרתי רבות בבריכה העירונית ולא חשבתי שיכול להיות הבדל גדול. אבל הגברת שפר גרמה למקווה להישמע כאקט של קדושה יוצאת מן הכלל, עד שהחלטתי לנסות.

הייתי מתוחה מאד בקשר לטבילה במקווה, אבל היא הבטיחה שתבוא ותפגוש אותי שם. במהלך מקלחת הבוקר שטפתי את עצמי אולי 5 פעמים. כשהגעתי למקווה התרחצתי שוב וקראתי לבלנית. היא הביאה אותי אל בריכת מי הגשמים - המקווה - שם טבלתי במים ונותרתי לבדי - להתפלל.

החלטתי לבקש מהקב"ה שיעזור למשפחה שלי. הרגשתי דחף פתאומי לכסות את העיניים שלי כשאני מתפללת. אני עדיין לא מבינה מדוע הרגשתי בצורך חזק כל כך. לפעמים עצמתי עיניים בתפילה, אבל מעולם לא כיסיתי אותן. סיימתי את התפילה שלי, ויצאתי להתנגב.

ואז, זה היכה בי. שרה, רבקה, רחל, לאה, מרים, אסתר - כל הנשים הללו לאורך ההיסטוריה שלנו עשו בדיוק את מה שעשיתי אני. יצרתי כאן קשר וחיבור ביני לבין כל הנשים שלפניי, שבמשך אלפי שנים, התפללו במקווה, הבנתי שהן התפללו בדיוק באותה דרך. באותה שעה עוד לא ידעתי שכיסוי העיניים בשעת תפילה הוא משהו שכיח ביהדות. כשיצאתי מן המקווה הרגשתי חיבור עמוק ליהודים בכל העולם כולו - הרגשתי שיש כאן כל כך הרבה אנשים שיעזרו לי במסע הזה.

ביום שלמחרת, כששבתי הביתה מביקור אצל רופא השניים, מצאתי את בעלי משחק בחצר עם הבן שלנו, מסיע אותו בעגלה. זה היה רק לדקה או שתיים, אבל בהתחשב במצבו הבריאותי של בעלי, זה נראה לי כמו נס. אינני יודעת אם זה היה פרי התפילה שלי במקווה, או הרוחניות שגברה בביתנו. מה שזה לא היה, זה מילא אותי בתקווה שבעלי יקבל את הכליה שהוא זקוק לה ושאנחנו נהיה בסדר.

בעלי מקבל את זה שאני הולכת למקווה, והסכים לשמור על הלכות טהרת המשפחה. זה מראה עד כמה הקדושה של המצווה הזו נגעה בו. הוא עדיין די מתנגד לכך שאיעשה "דתייה מדי", אבל בסיועה של הגברת שפר, הצלחתי לרומם את הרוחניות בבית שלנו, מבלי שהדבר יפגע בו.

מאז, חגגנו יחד את יום הנישואין העשירי שלנו, והוא הרגיש טוב מספיק בכדי לצאת לארוחת ערב רומנטית במסעדה יוקרתית. ישנם ימים שבהם הוא אפילו לא מצליח להגיע עד לאוטו, כך שזה היה נפלא ממש שלא רק שהוא מצא את הכוח לצאת למסעדה ולאכול, אלא גם להתלבש יפה ולעשות זאת בסטייל.

קשה לי לחשוב על זה שמשפחות אחרות הולכות לקניון, לקולנוע וללונה פארק בלי למצמץ, בעוד יציאה למסעדה עשויה להיות קשה ומורכבת לבעלי. אבל אני נוצרת את התקווה שלי, ולתדהמתי, הוספה בעוד מעשים של "אישה יהודייה" - עוזרת. לא הייתן מצפות שטבילה במקווה, הכנת סעודה מיוחדת פעם בשבוע לכבוד שבת,  או הדלקת נרות יכולות לגרום לך להרגיש טוב יותר, אבל איכשהו, זה ממש כך.  

אינני שומרת את כל המצוות, אבל בכל חודש אני מצפה ללכת לטבול במקווה כחוויה רוחנית מטלטלת. הטבילה מחדשת את הרוחניות שלי, מחברת אותי מחדש ליהודים בכל העולם ובכל הזמנים. אני מאמינה שהמקווה הוא אחת מהמתנות הנפלאות ביותר שהשם נתן לעם ישראל. 

אד זכה, תודה לא-ל, לתרומת כליה ואנו מתפללים שבריאותו תלך ותשתפר עד לרפואה שלמה ומוחלטת.