ראשית – וידוי: אני לא אישה. אף שגם אני, כמו אשתי, נתון לאותן מגבלות של תקופות של ריחוק מיני, אינני נדרש לטבול במקווה לפני חידוש היחסים האינטימיים. כך שכל מה שאומר בקשר למוסד המקווה, הוא לחלוטין לא מחוויה של כלי ראשון.
אבל אני יודע לקרוא טוב מספיק בכדי לזהות תחקיר עיתונאי שלילי. היכולת הזו לקרוא, כמו גם להקשיב, מאפשרת גישה למה שנשים דתיות עצמן אומרות על חוויית המקווה.
וזה מביא אותי לסרט הדוקומנטרי של ענת צוריה, “טהורה”, העוסק בהלכות טהרת המשפחה הסובבות סביב מחזור הווסת של האישה, סרט שהיה הנושא של שתי כתבות פרופיל נרחבות, בהארץ וגם על במה זו (“טהור אבל לא פשוט”, מגזין ג’רוזלם פוסט, 8 בנובמבר, 2002). כמו כל חשיפה של חייהם של יהודים דתיים, בין אם מדובר בעיסוק בדיוני או דוקומנטרי, גם “טהורה” גרף תשומת לב נרחבת והזמנות רבות לפסטיבלי סרטים.
מבקרים נוטים לעסוק בעבודות הללו כבעובדות שאינן ניתנות לערעור, מאשר כביטוי של נקודת מבט פרטית, מסוימת. אפילו עבודתו הבדיונית לחלוטין של עמוס גיתאי, “קדוש”, סרט שהיוצר עצמו הודה כי היה תעמולה פוליטית – דרכו שלו “למחות כנגד הזכות הדתית” – טופל בידי המבקרים כאילו מדובר בו בעובדות מוצקות ובלתי ניתנות לערעור בקשר לנישואין בעולם החרדי.
סרטו של גיתאי הפך, אפוא, לבסיס בעבור מבקר הסרטים של הניו יורק טיימס, סטפן הולדן, להנחה בדבר “המיזוגניה העמוקה והמזעזעת” של העולם החרדי, שמקורה ב”פחד ותיעוב של המיניות”. באופן דומה, יאיר שלג בהארץ ושולה קופף בג’רוזלם פוסט, פשוט סיפקו לצוריה בימה לפרוק מעליה את ה”כעס” שלה בקשר למקווה ולהלכות טהרת המשפחה, מבלי לאפשר ולו למילה חיובית אחת בנושא להישמע.
אלא שצוריה היא, בלשון המעטה, מתבוננת משוחדת למדי בחווייתן של נשים דתיות את המקווה. היא מגיעה מרקע חילוני לגמרי, וחשוב מכך, המשיכה להגדיר עצמה כלא דתית, גם לאחר נישואיה ליוסי, חייל דתי שפגשה בצבא. היא הסכימה לשמור את הלכות השבת, הכשרות וטהרת המשפחה, לא מתוך עניין ושכנוע, אלא כמחיר שהיה עליה לשלם בעבור הנישואין עם בעלה. ההלכות האלה נכפו עליה בידי בעלה מבלי כל ניסיון להציג אותן באור חיובי. בעקבות הפילוסופיה הדתית הייחודית של ישעיהו לייבוביץ’, יוסי פשוט אמר לה: “זו ההלכה, וזהו זה”. אין פלא שהיא חווה את ההלכות האלה באור שלילי, שכן הן הוטלו עליה כנגד רצונה.
איש לא מעלה על דעתו בעקבות דיווחי התקשורת על “טהורה”, שהלכות טהרת המשפחה, כפי שכותבת הסופרת החרדית לשעבר, יהודית רותם בספרה ‘אחות רחוקה: עולמה של האשה החרדית בעיני מי שיצאה משם’, “נחשפו לציבור בצורה חסרת תקדים”, וחשיפה זו היא אחד הכלים האפקטיביים ביותר המושכים נשים לא דתיות לשמירת מצוות. הסוציולוגית הפמיניסטית, דברה רנה קאופמן מדווחת במחקר שלה על נשים שהתקרבו לשמירת מצוות, ‘בנות רחל’, על כמה מקרים של נשים שהחלו לשמור מצוות לאחר שאימצו את שמירת הריחוק המיני של טהרת המשפחה עם החברים שלהן, וכיום הבעלים שלהן.
אחת הנשים שהשתתפו במחקר, ד”ר לפסיכולוגיה, סיפרה לה: “יעצתי לאנשים צעירים רבים בקשר להרגלים והתנהגויות בתחום יחסים אינטימיים. כשקראתי לראשונה על הלכות טהרת המשפחה, הן נשמעו לי הגיוניות כל כך מבחינה פסיכולוגית”. סוזן קסט, המרצה בנושא טהרת המשפחה לנשים לא דתיות בלוס אנג’לס, מספרת כי רבות מהשומעות “ממש דומעות מהמחשבה על חברה שבה לא כל צעד נתון לנקודת המבט של גברים ולהסכמה שלהם, מקום שבו הן יכולות להרגיש חופשיות להיות מה שהן מרגישות”.
בניגוד לצוריה, שלא ניתן לה כל הסבר על ההלכות שהוטלו עליה, הנשים שראיינה קאופמן “מתארות את המיניות שלהן בתוך חיי הנישואין לא כצורך ביולוגי או דרך לביטוי עצמי, כי אם כטקס של קדושה… המסגרת הסמלית העולה מתוך השפה שלהן, הדימויים שלהן והחוויות שלהן – היא הרבה מעבר לעצמי ויש בה חיבור לקהילה ככלל”.
כאשר הן טובלות במקווה, הן חשות קשר לנשים יהודיות לאורך ההיסטוריה כולה. אחת מהן מהרהרת בקול: “היהודים במצדה השתמשו במקווה”. עבור הנשים האלה, ההשוואה בין מחזור הווסת לבין מילוי הירח ודעיכתו, העומדים במרכז הלוח העברי, היא ברורה. “התחדשות והתעוררות של כוחות חיים”, מצאה קאופמן, “הן תמות שחוזרות על עצמן בדברי הנשים”.
“הלכות טהרת המשפחה מתחברות אליי כל כך כאישה… יש לי שבועיים בכל חודש לעצמי”, אומרת אישה אחת לקאופמן. רחוק מאד מראיית המקווה כנטל שלילי, מספרת הגינקולוגית חנה קטן על מטופלות דתיות רבות ש”מבקשות טיפול הורמונלי [לאחר המנופאוזה] אך ורק בכדי שיוכלו להמשיך ללכת למקווה”.
קופף, בסקירה שלה על “טהורה”, מצטטת, בלי לנסות ולהטיל ספק, את הפרופסור תרצה מיצ’ם מאוניברסיטת טורונטו, “כי החכמים ראו בקיום יחסים אינטימיים רוע שעליהם להכחיד ולמעט ככל האפשר”. קשה לדמיין השלכה אבסורדית מזו של הסגפנות המינית הנוצרית אל עולמה של היהדות.
התלמוד מספר על תלמיד שהתחבא מתחת למיטתו של רבו. כשהוא התגלה, הוא הסביר את עצמו בפשטות: “תורה היא, וללמוד אני צריך”. על פי חכמינו, שני הכרובים שעל ארון הקודש, אחת נקבה והאחר זכר, כשהם מחובקים ומחוברים זה לזה, סימלו את אהבתו של הקב”ה לעם היהודי. בתורה, טבילה במקווה קודמת לעתים קרובות להתעלות רוחנית. עם ישראל כולו טבל במקווה לפני מתן תורה; הגר טובל במקווה כחלק מהליך הגיור שלו; ואישה – טובלת במקווה לפני חידוש קיום יחסי אישות עם בעלה.
התלמוד מתאר את הלכות טהרת המשפחה כדרך לשמר את המשיכה שבין בני זוג לאורך זמן, טענה שתומכים בה הן ממצאי המחקר והן עדויות אישיות. חלוץ חוקרי המיניות האנושית, אלפרד קינסי מצא כי בבחינה של משך החיים לאורכם, יהודים דתיים הם הקבוצה שמקיימת יחסים בתדירות הגבוהה ביותר. כשאצל אחרים המשיכה הולכת ודועכת, הרי שבקרב יהודים דתיים, תקופות ההינזרות וחידוש היחסים משמרות את העניין והריגוש המיני. אפילו האיסורים על נגיעה או העברה של אובייקטים בין בני הזוג בזמן שהאישה במצב נידה, שלעתים רבות הם לא נוחים ומטרידים, תורמים לחיזוק המודעות לחשמל שביניהם.
בנרטיב הפותח את סרט שלה, צוריה אומרת: “במשך 2000 שנה נשים הולכות למקווה… הן תמיד הולכות בלילה, בחושך, שלא ייראו”. קופף חותמת את מאמר ההערצה שלה – “ובינתיים, בדחייה ובכעס, היא ממשיכה ללכת למקווה, תמיד בלילה, בחושך, כנדרש על פי ההלכה היהודית, כך שלא תיראה”. אם נניח לרגע בצד את העובדה שנשים טובלות בלילה מפני שזהו הזמן המוקדם ביותר שבו מותר לטבול, עם סיום שבעת הימים הנקיים, גם צוריה וגם קופף מערבבות בין מה שהוא פרטי לבין מה שהוא מעורר בושה. דווקא השמירה המוקפדת על פרטיות של קיום יחסים בעולם הדתי, היא מה שמעצים אותם. קאופמן מדווחת כי באמצעות “תחזוקה ושימור של מראה צנוע… נראה כי בעלות התשובה דווקא מעצימות את תחושת המיניות שלהן”. אפילו ג’רמיין גריר, אייקון פמיניסטי, הכירה בכך ש”צניעות תורמת ומוסיפה חשיבות לפעילות המינית באמצעות הגבלת ההנאה ממנה לאנשים מיוחדים בזמנים מיוחדים”.
נקווה ש”טהורה” וכתבות כדוגמת זו של קופף, לא ימנעו מעוד נשים לגלות את אחד הסודות להצלחתם של חיי נישואין יהודיים.
