מתעניינותלי ולבעלי היה קשה מאד להתחייב לנישואין. ביטלנו חתונה אחת, ואיש לא הבין מדוע אנחנו עדיין יחד. בסופו של דבר, קבענו מועד חדש לחתונה. השבוע שלפני החתונה הגיע ואיתו מועד הטבילה במקווה, ואני מצאתי את עצמי אכולת ספקות האם אוכל להתמודד עם כל זה פעם נוספת.
בפעם הקודמת, בשבוע שלפני החתונה היינו במצב מסובך במיוחד, אז, החלטתי שאני לא הולכת למקווה מפני שכעסתי מדי על כל מה שהולך בינינו. הייתי כל כך ממוקדת ב"לתקן" את הבעיות לפני יום החתונה, שלגמרי התעלמתי מהתפקיד של הקב"ה בחיים שלנו.
הפעם, החלטתי, שום דבר לא יעמוד בדרכי. וואו. כמה ניסיונות צצו באותו יום! החברה הכי טובה שלי שהייתה אמורה ללוות אותי אל המקווה ולתמוך בי (שכן אמי סובלת ממוגבלות פיזית) הודיעה שהיא מבטלת את הגעתה בשל משבר שצץ אצלה, ואני הרגשתי בודדה ומפוחדת… הייתי הרוסה. האדם היחיד שיכולתי לחשוב להתקשר אליה ולבקש ממנה עזרה, הייתה אחותו של בעלי. עם כל הקשיים שהיו לי עם משפחתו של בעלי (בפרט אחרי ביטול החתונה הקודמת), היה נראה לי לא הגיוני בעליל לבקש לחלוק רגע אינטימי כל כך עם מישהי שאינני מרגישה בנוח איתה.
ומכל מקום, מצאתי את עצמי חולקת איתה את האירוע הפרטי והאינטימי הזה. וזה, יותר מכל דבר אחר (כולל החתונה עצמה) גרם לי להרגיש קשורה אל המשפחה שלו יותר ממה ששם משפחה יוכל להביע. משפחה חולקת רגעים כאלה, ואז הבנתי שהמשפחה שלו עתידה להיות קשורה אליי בדרכים שעוד לא יכולתי להבין ולהעריך. גיסתי הרגיעה אותי והעניקה לי את הכוח ללכת בזמן שכנראה בעצמי לא הייתי הולכת (בהינתן הנסיבות).
לעולם לא אשכח את היום הזה. רעדתי כשטבלתי, אבל, ככלה, ניצלתי את הזמן להתפלל (כפי שמעולם לא הייתי מסוגלת). התפלתי על כל החברות שלי ועל בני המשפחה שלי (ישנים וחדשים) בכאלו רגש ואהבה שאיני חושבת אי פעם אוכל להביע בכתב. אמרו לי שכלה נולדת מחדש בטבילה הזו ושכל חטאיה הקודמים נשטפים מעליה. אני מסוגלת להבין את זה, גם אם האני הפיזי שלי עוד מתקשה לשחרר.
החלק הטוב ביותר היה שגיסתי חיכתה לי בחוץ לאחר הטבילה בחיוך גדול ועם לחיים, וכך הפך המקווה למשהו שקושר לא רק אותי ואת בעלי להשם, אלא גם את כל המשפחה…
טובלות