לשבור את הקרח? כל אחת יכולה

מכתב שקיבלה השליחה חני ליפשיץ בתגובה לסיפורה "לשבור את הקרח" (הסיפור כסרטון)

אנחנו זוג, נשואים כבר כמה וכמה שנים.. בלי ילדים…
הגעתי להצגה שלך האמת בלי כח.. כבר מזמן אין לי טיפת כוחות לחברה מסביב.. למבטי האולטרסאונד, לאמירות, לשתיקות המביכות ולתגובות החסרות טקט שדוקרות בלב..
אז כמה שפחות נק מפגש עדיף.. אבל כבר לא יכולתי.. והחלטתי ללכת להצגה..
ישבתי שם צחקתי, ונהנתי..
ואז לקראת הסוף,
פתאום מגיעים אליכם שם, בנפאל זוג.. ואת מתחילה לתאר את מה שעוברים, את הכאב בלב, את החוסר, והצפייה… וואו הצפיה.. שכל פעם מחדש נהיית אכזבה וכאב יותר מהשנייה ..
הדמעות זולגות לי.. איך את מצליחה להיות במקום שלהם, שלי, שלנו. כשאת מבחוץ.. ואני איתך בהצגה..

וחושבת כמה פעמים אנחנו רצינו לזרוק הכל, את החיים, העבודה, את הציפייה..
ופשוט לטוס.. להעלם.

ואת לוקחת את האישה הזו ומכריחה אותה לטבול.
וואו.
אחת הנקודות הכי קשות בתקופה הזו. יש הרבה כאב, פיזי, נפשי, גופני מה לא… אבל הטבילה.. וואו
רגע שאמור להיות התחדשות, ציפיה ואור.. ועם החודשים והשנים הופך להיות רגע כ"כ קשה.. כבר אין כוחות להתחדש, להתמלא בצפייה ואז שתתנפץ לרסיסים..
אין לך מושג חני כמה הטבילה זה אתגר.. כמה כאב יש ברגעים האלו שהנה מתחילים שוב הכל מחדש.. עוד הפעם…

ואני איתך שם, בהרי ההימליה.. את צועדת איתה בקפור, בשלג..
שוברת איתה חומות של יאוש..
ונוסחת בה, וכן גם בי אמונה חדשה. בהירה.טהורה.

וואו. הלב שלי נשבר.. כמה דמעות יורדות לי..
ומשהו אחר קורה לי בלב..
ממלא אותי ברצון חדש, במין התחדשות כזו, במסירות נפש הזו שלכם, שם במסע בהרים..

אני חוזרת הביתה מלאה בדמעות..
וברור לי שהפעם הטבילה שלי תהייה אחרת..

אני מחליטה לשנות מקום, די, אני מנסה להרגיש משהו אחר הפעם.
מחפשת מקווה לא מוכר, רחוק..
ונוסעת.
ווהנה עם פרפרים חדשים בלב.מגיעה..
אבל פתאום, לא מוצאת את המקום.. מחפשת מחפשת..
אין לי שום מושג מה אני עושה..
עובר הזמן, ואני משוטטת ברחובות מנסה להבין איך מגיעים.. וחולף הזמן והמקווה כבר אמור להיסגר.. והלחץ..

ברגע אחרי האחרון אני מוצאת…

הלב שלי על מאתיים.. בטוחה שיגידו לי ללכת שכבר מאוחר..

אני נכנסת.
והאוירה אחרת. הבלנית נותנת לי את החדר של הכלה.
אני מנסה לסדר את הנשימה שלי.
להיות במקום אחר. לא במקום שאני ככ שונאת כבר, היבש,המאוכזב הכואב והכועס..

אני נושמת.
אני מרגישה שאני צועדת שם בקפור.
הולכת במסע הזה. בשלג. מטפסת, בכאב בגוף, בנפש.. ואני ממשיכה..וצועדת..
ולמרות הכל אני מגיעה למים.. הקפואים.. הקרים.. אני מרגישה ככ שם.. ואני חותרת בקרח..
מרגישה את מסירות הנפש במסע הזה בכל גופי.. במים הקפואים האלו.
ואני מברכת. כמו שמעולם לא בירכתי.. אני בעולם אחר.
זועקת ממש.
אני שוברת את הקרח בלב שלי, זועקת תפילה לקב"ה.. שיקרע איתי את הקרח הזה. שירגיש את הקפור, את הלב המדמם.. את המסירות לבוא,לטבול, כל פעם מחדש.. ודיי

אני יוצאת בהרגשה אחרת.
הבלנית אומרת לי משהו על הברכה.. מתפעלת.. ומברכת אותי..

ובלב שלי את בטוחה. הפעם יהיה אחרת.

בטוחה.

והנה חני.
ברוך ה'. בחסד עצום עצום של הקב"ה עלינו. אני ברגעים אלו מחזיקה את האוצר שלנו..
עם דמעות הודיה בעיניים..

זהו, אז הייתי חייבת לשתף.. כי בטח את חושבת שאת שליחה רק שם, בנפאל.. רק עם אלו שמגיעים אליך ..