מים כשרים

מה הופך מקווה לכשר? המילה "מקווה" פירושה "מים מכונסים".

לראשונה, אנו פוגשים את המונח בפרשת בראשית, בתיאור היום השלישי לבריאה כאשר הקב"ה בורא את הים ואת היבשה: "יקוו המים", "ולמקווה המים קרא ימים" (בראשית א, ט-י).

על פי רש"י**, המקווה הבראשיתי הזה הוא הים התיכון.

על מי המקווה להתכנס בצורה טבעית.

אי אפשר להשתמש בסתם מי ברז. על המים להגיע או מנביעה של מעיין או ממי גשמים, ואל המים האלה אפשר לצרף (בדרך מיוחדת) אחר כך מי ברז.

אם מקור מי המקווה הוא מעיין, אפשר לטבול גם במים הזורמים ונעים במקומם הטבעי, אך אם מקור מי המקווה הוא מי גשמים, עליהם להיות מכונסים ועומדים.

הים, למשל, נחשב מבחינה הלכתית, מעיין. ולכן, אף שהמים שבו זורמים הוא נחשב למקווה כשר.

דינם של נחלים ואגמים מורכב יותר, מאחר שמקורם עשוי להיות נביעה של מעיין או מי גשמים. אם הנחל מתייבש בשנת בצורת, ברור שמקור מימיו הוא מי גשמים.

מאחר שמקווה שמקור מימיו הוא מי גשמים צריך להיות מכונס ועומד, טבילה בנחל כזה לא תהיה כשרה. נחל או נהר שאיננו מתייבש בשנת בצורת יכול ככל נראה לשמש כמקווה כשר.

אם אישה נמצאת במצב שעליה לטבול בים או בנחל, יש להתייעץ ברב מוסמך.

העדיפות היא תמיד לטבול במקווה מעשה ידי אדם. 

על המקווה להכיל לפחות ארבעים סאה  (כ-750 ליטר) של מים.

חכמינו קבעו כי זוהי כמות המים המינימלית המאפשרת טבילה בנוחות. ארבעים הסאה מקבילים לארבעים הימים והלילות שבהם הייתה הארץ מכוסה במי המבול. כשם שהארץ נדרשה להיות שקועה כולה במים במשך ארבעים יממות על מנת להתנקות ולהתחיל מהתחלה, כך טובלת האישה את עצמה בארבעים סאה של מים.

כמות זו היא כאמור הכמות המינימום הנדרשת. גובה המים הוא בדרך כלל כמטר ועשרים מעל הקרקע - לא רדוד מדי אך גם לא עמוק מדי.

** רש"י הם ראשי התיבות של רבי שלמה יצחקי, חכם צרפתי בן המאה ה-11, שחיבר פרשנות לתנ"ך ותלמוד, פרשנות שנחשבת עד היום ליסודית ביותר.

מקור: S.Z.Lesches, Understanding Mikvah : An Overview of Mikvah Construction